בתמונה דונלד טראמפ בעצרת בחירות באריזונה, 2024

אני מתגורר בוושינגטון די. סי. בבניין שמאוכלס בעיקר בפקידי ממשל, לוביסטים, עיתונאים וחברים נוספים באליטה הפוליטית-תקשורתית של בירת ארצות הברית. שכניי לבניין ציפו לניצחונה של קמלה האריס ביום הבחירות ואפילו בתרחיש הכי גרוע שלהם הבחירות היו מסתיימות במאבק צמוד שהיה מוביל להתמודדות בבתי המשפט על התוצאות הסופיות.

אווירת הנכאים שפקדה את שכניי ביום אחרי הבחירות שיקפה את הטראומה שפקדה את הדמוקרטים בחמישה לנובמבר. זה לא רק שדונלד טראמפ ניצח בבחירות, אלא שהוא ניצח בגדול. והוא ניצח לא רק במדינות האדומות בארצות הברית אלא גם באזורים ובקהילות שבאופן מסורתי השתייכו למפלגה הדמוקרטית.

את אחד מסימני ההתחזקות הכי מרשימים של טראמפ אפשר היה למצוא בעלייה בכוחו האלקטוראלי בחמשת המחוזות של העיר ניו יורק הידועה כמעוז של המפלגה הדמוקרטית. כך, למשל, ברובע ברונקס טראמפ קיבל קרוב לשלושים אחוז מקולות הבוחרים.

גם בקרב מיעוטים אתניים שבמשך עשורים השתייכו לקואליציה הדמוקרטית הגדולה, השיג טראמפ תוצאות מצוינות. 45 אחוזים מהבוחרים ההיספאנים נתנו את קולם לטראמפ ובקרב הבוחרים השחורים הוא המועמד הרפובליקני שזכה לשיעור התמיכה הגבוה ביותר מאז הנשיא דווייט אייזנהאואר.

התוצאות האלו אירוניות במיוחד בהתחשב בכך שהדמוקרטים התמקדו בשיווק טראמפ כגזען ואפילו השוו אותו להיטלר. דמוקרטים רבים ממשיכים לטעון שהאריס הפסידה בגלל שהרבה בוחרים לבנים לא היו מוכנים להצביע עבור מועמדת שחורה – כאילו ברק אובמה לא נבחר פעמיים לנשיאות ארצות הברית.

בשורה התחתונה, פוליטיקת הזהויות נכשלה כישלון חרוץ בבחירות האלו והעלתה תרומה לא מבוטלת לתבוסת הדמוקרטים. על פי תוצאות משאלי דעת הקהל, לרוב הבוחרים האמריקאים (כולל שחורים והיספאנים) נמאס מאג'נדת ווקיסטיות שהשמאל הפרוגרסיבי מקדם ביתר שאת. תופעות כגון "אימוני רגישות" ללבנים כדי לגמול אותם מתחושת "העליונות הלבנה", וכפיית שימוש בכינויי גוף שמשקפים השתייכות מגדרית, היו לזרא בעיני אמריקאים רבים.

אבל התוצאה הכי דרמטית של הבחירות לנשיאות ניכרת דווקא בהפיכת המפלגה הרפובליקנית למפלגת פועלי אמריקה. המפלגה הרפובליקנית שעד לא מזמן הייתה מזוהה עם האליטות הכלכליות והעסקיות של ארצות הברית, הפכה בשנים האחרונות לבית הפוליטי של מעמד העובדים האמריקאי. מדובר בלא פחות ממהפכה חברתית-פוליטית שכן מאז הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט נהגו רוב אנשי הצווארון הכחול להצביע עבור המפלגה הדמוקרטית.

השינוי בדפוסי ההצבעה של מעמד הפועלים האמריקאי הוא תגובת הנגד לגלובליזציה שפגעה בתעשיות אמריקאיות מסורתיות ושהביאה לכך שאמריקאים רבים איבדו את מקומות העבודה שלהם. המפלגה הדמוקרטית שקידמה בהתלהבות את מדיניות הגלובליזציה, לא עשתה כדי לטפל במעמד הפועלים האמריקאי שנפגע עקב כך ואף לא הפגינה רגישות למצוקת הצווארון הכחול. בנוסף, המדיניות המקלה של המפלגה הדמוקרטית כלפי הגירה בלתי חוקית יצרה לחץ גובר והולך על מקורות התעסוקה של אמריקאים מהמעמד הנמוך.

בעשורים האחרונים הפכה המפלגה הדמוקרטית למזוהה בעיקר עם אליטות אורבניות שמועסקות בתעשיות הידע והטכנולוגיה. גם האינטרסים והערכים שקודמו על ידי המפלגה הדמוקרטית ביתר שאת, היו מזוהים בעיקר עם האליטות הפרוגרסיביות בחוף המערבי ובחוף המזרחי ופחות עם בעלי הצווארון הכחול חסרי ההשכלה האקדמית שיושבים במרכז ארצות הברית.

טראמפ האשים את הממשלים הדמוקרטיים ואת האליטות התומכות במפלגה הדמוקרטית במדיניות סחר שרוששה את מעמד הפועלים האמריקאי ובעידוד הגירה בלתי חוקית. במקביל הוא הוביל את המפלגה הרפובליקנית לאמץ אג'נדה פרוטקציוניסטית כדי להגן על תעשיות אמריקאיות. בדרך זו טראמפ הצליח למשוך למפלגה הרפובליקנית רבים מבני הצווארון הכחול באזורים שנחשבו למעוזים של המפלגה הדמוקרטית.

בבחירות האלו, הפכה רמת ההשכלה לאחד המאפיינים העיקריים שמבדילים בין הבוחרים הדמוקרטים לבוחרים הרפובליקנים. בעוד המפלגה הדמוקרטית התדהרה במצביעים המשכילים והפרוגרסיביים שלה, פעלל טראמפ לגייס קולות מהמעמד הנמוך והבינוני-נמוך, אלו שנתפסים כ-"לוזרים" בעיני פרופסורים מהרווארד ואנשי הייטק מעמק הסיליקון. בעזרת הבוחרים האלו, טראמפ והמפלגה הרפובליקנית הביסו את האריס ואת המפלגה הדמוקרטית, וניצחו ניצחון סוחף בבחירות לנשיאות, בבחירות לבית הנבחרים ובבחירות לסנאט. הניצחון הזה של טראמפ הוא גם ניצחונם של "הלוזרים" על האליטות העשירות והפרוגרסיביות שהפכו לפניה של המפלגה הדמוקרטית.

ד"ר לי-און הדר הוא עיתונאי, פרשן לעניינים גלובליים ומרצה ליחסים בינלאומיים בוושינגטון, לשעבר עמית מחקר במכון קאטו ופרופסור אורח באמריקן יוניברסיטי, הוא משמש כעת כעמית בכיר במכון למחקרי מדיניות חוץ ועורך בנשיונל אינטרסט מגזין

השבוע מלאו 68 שנים למלחמת סיני הידועה בישראל גם כמבצע קדש. ב-29 באוקטובר 1956, פתחה ישראל במלחמה נגד מצרים ותוך שמונה ימים כבש צה"ל את רצועת עזה ואת חצי האי סיני, עד רצועה צרה ממזרח לתעלת סואץ.