פרק מספר – "שבע השנים שבינינו" מאת אשלי פוסטון

יצאתי מהמעלית בצעד כושל ומילאתי את הריאות בלגימה אחר לגימה של אוויר בניסיון לשחרר את הלחץ בחזה. להרגיע את עצמי. לנשום.

הכול בסדר, הכול בסדר...

אני בסדר...

"קלמנטיין! בוקר טוב," ארל אמר והטה את כובעו בברכה. "קצת גשום הבוקר – קרה משהו?"

כן, רציתי להגיד לו. יש איש זר בדירה שלי.

"אני רק יוצאת להליכה קצרה," חייכתי אליו בתקווה לשכנע אותו שהכול בסדר, ומיהרתי לצאת אל הבוקר האפור הקודר. הלחות שכבר עמדה באוויר נדבקה אלי כמו שכבת עור נוספת, והעיר היתה רועשת מדי יחסית לתשע וחצי בבוקר.

נרדמתי בבגדים של אתמול ורק עכשיו קלטתי שאני עדיין לובשת אותם. יישרתי את החולצה, אספתי את השיער לקוקו קטנטן וקיוויתי שפירורי המסקרה מתחת לעיניים לא בולטים מדי. גם אם כן, הייתי בטוחה שמסתובבים בשכונה אנשים שנראים גרוע יותר.

הרי זו היתה העיר שלא הולכת לישון.

למה לא סיפרתי לארל על הגבר בדירה שלי? הוא היה יכול לעלות ולפנות אותו משם –

כי את מאמינה לסיפור.

דודה שלי היתה מספרת סיפורים מוכשרת, והסיפור שלה על הדירה אף פעם לא יצא לי מהראש.

מובן שהיו מוזרויות בדירה שלה: היונים על המזגן שסירבו לעזוב דור אחר דור, לוח העץ השביעי על רצפת הסלון שחרק בלי סיבה נראית לעין, והברז שנאסר בתכלית האיסור להשתמש בו במקביל למקלחת.

"וחוץ מזה", היא אמרה בכובד ראש בקיץ שבו מלאו לי שמונה וחשבתי שאני יודעת מה קסום בדירה הזאת, אבל לא ידעתי, "היא מעקמת את הזמן ברגעים הכי פחות צפויים".

כמו דפים בספר שמחברים בין פרולוג לבין סוף שמח, בין אפילוג לבין התחלה טרגית, שתי נקודות אמצע, שני שיאים, שני סיפורים שלעולם לא נפגשים בעולם שמחוץ לדירה.

"רגע אחד את במסדרון בהווה", היא אמרה והצביעה על דלת הכניסה כאילו זה היה מסע שכבר חוותה ועכשיו היא מתחקה אחר צעדיה במפת הזיכרון שלה, "וברגע שאחריו את פותחת את הדלת ונשמטת מבעד לזמן אל העבר. שבע שנים". ואז הוסיפה בקול שקט יותר, "תמיד שבע שנים".

בפעם הראשונה שאנליאה סיפרה לי את הסיפור מהכורסה הכחלחלה שלה עם סיגריית מרלבורו ביד, היא סיפרה לי רק את החלקים הטובים. הייתי בת שמונה, אחרי הכול, והקיץ הראשון אצל דודה שלי השתרע לפני במלוא אורכו. "לפני עשרים שנה בערך, הרבה לפני שנולדת, היה קיץ לוהט וסערה השתוללה בעיר. השמים זהרו מרוב ברקים..."

דודה שלי היתה מספרת סיפורים מצוינת. היא גרמה לי להאמין בכל מה שאמרה, אפילו בתקופה שבה כבר הבנתי שסנטה קלאוס לא באמת קיים.

היא סיפרה שזה קרה ממש אחרי שקנתה את הדירה, בבוקר שבו אמא שלי עזרה לה להעביר את החפצים. קופסאות קרטון נערמו לאורך הקירות ועליהן אותיות ארוכות ומסולסלות שפירטו את תכולתן. "מטבח" ו"חדר שינה" ו"מוזיקה". היא בדיוק סיימה את הקריירה שלה עם "לב העניין", המחזמר שכיכבה בו בברודוויי. היא היתה בת עשרים ושבע ואף אחד לא הבין למה היא לא רצתה לעלות שוב על הבמה לעולם.

אנליאה סיפרה שהדירה היתה ריקה וחלולה. כמו חדר בלי ספרים. סוכן הנדל"ן שלה השיג את הדירה בזול – עשה רושם שהמוכר רצה להיפטר ממנה כמה שיותר מהר – ודודה שלי חשבה שסוס שמקבלים במתנה, לא בודקים את שיניו. היא יצאה לקנות מצרכים (ויין) כי לא היתה לה כוונה להעביר את הלילה הראשון בדירה החדשה שלה על מזרן מתנפח על הרצפה בלי גבינת ברי ובקבוק מרלו שיארחו לה חברה.

היא חזרה לדירה החדשה שלה, אבל משהו נראה לא נכון. לא היו קופסאות קרטון בסלון. והדירה היתה מרוהטת. עם עציצים בכל מקום, תקליטים של להקות ישנות על הקירות ומערכת סטריאו ענקית עם גרמופון מתחת לחלונות בסלון. היא הניחה שנכנסה לדירה הלא נכונה, הסתובבה ויצאה –

אבל לא, זו היתה דירה ב' 4.

היא נכנסה שוב לדירה וכל הרהיטים עדיין היו שם.

וכך גם אישה זרה שישבה על אדן החלון הפתוח בציפייה למשב רוח קל שישבור את השרב הקיצי של ניו יורק. הלחות עמדה באוויר המהביל, והשמים הבהירים לא הסגירו שום זכר לענני הסופה שאיימה להטביע את העיר רק לפני כמה דקות. האישה לבשה מכנסיים ארוכים בצבע בז' שהיו גדולים עליה במידה אחת וגופייה זרחנית שהיתה משתלבת בקלות בקלטת הדרכה להתעמלות ג'אז. שערה הבלונדיני היה אסוף בגומייה כחולה בוהקת, והיא האכילה זוג יונים על אדן החלון ודיברה אליהן בהמיות רכות. ואז היא הבחינה בדודה שלי. היא כיבתה את הסיגריה במאפרת זכוכית שקופה וזקפה זוג גבות עבות.

כמו שדודה שלי סיפרה, זאת היתה האישה היפה ביותר שפגשה בחייה, והיא היתה מוקפת בהילה של אור שמש. זה היה הרגע שבו היא התאהבה.

("תמיד יודעים", היא אמרה לי כממתיקת סוד. "תמיד יודעים ברגע שמתאהבים").

האישה הסתכלה על דודה שלי בתמיהה, ואז – "אוי, זה שוב קרה".

"מה קרה? מה קורה – מי את?" שאלה דודה שלי, המומה ומגומגמת, כי היא היתה בטוחה שנכנסה לדירה הנכונה. לא היה לה זמן לשטויות האלה. היא כבר היתה עצבנית מרוב חום, הנעליים השטוחות שלה היו רטובות מהגשם שכעת נעלם כלא היה, והיא היתה צריכה להכניס את החלב למקרר לפני שיתקלקל.

האישה הפנתה אליה את הראש בחיוך. "זה סיפור קצת מוזר, אבל את נראית לי כמו מישהי שאולי תאמין לו".

"אני נראית לך כמו פתי?"

עיניה של האישה נפערו. "זו ממש לא היתה הכוונה. בדיוק עברת לכאן, נכון? למונרו? עדיין קוראים לו ככה, לא?"

"למה שלא יקראו לו ככה?"

האישה הרימה אצבע אל שפתיה וטפחה עליהן. "דברים משתנים. אני ורה", היא אמרה והושיטה יד. "גרתי פה פעם".

"פעם?"

"מבחינתי אני עדיין גרה פה". החיוך של ורה התרחב והיא החוותה על המצרכים של דודה שלי. "את יכולה להכניס אותם למקרר. בדיוק תכננתי להכין פטוצ'יני קיצי. את יכולה להישאר לאכול איתי אם בא לך, ואני אסביר הכול".

אנליאה המבולבלת מיהרה להפנות לה את הגב וחזרה אל הדלת. "ממש לא".

היא יצאה מהדירה וקראה לאב הבית. הוא פתח את הדלת שהיא יצאה ממנה, ב' 4 – ובכך שלל את האפשרות שהגיעה למקום הלא נכון קודם – והכניס אותה אל הדירה הקטנה והריקה. קופסאות הקרטון שלה קידמו את פניה. אב הבית עשה סיבוב בין החדרים בשביל להרגיע אותה, אבל לא מצא בשום מקום את הפולשת הצנומה, ודודה שלי לא מצאה אף אחד מהרהיטים שראתה קודם. לא את הפטיפון, לא את העציצים, שום דבר.

היא ראתה את האישה ההיא שוב רק כעבור כמה חודשים. בשלב הזה דודה שלי כבר לא ישנה על הרצפה והיא קנתה כורסה כחלחלה גבוהה שהציבה מיד בפינת הסלון. המקרר שלה היה מלא ביין וגבינות ומדריך טיולים למלזיה היה פתוח על השיש במטבח.

היא יצאה מהדירה לרגע רק כדי לאסוף חבילה מתיבת הדואר למטה, וכשפתחה את הדלת וחזרה פנימה היא מצאה את עצמה שוב באותה דירה מוזרה עם התקליטים על הקירות והעציצים שכיסו כל משטח ונערמו על אדן החלון.

אותה האישה, הפעם עם תספורת קצרה, היתה שרועה על ספה בלויה שיצאה מהאופנה בשנות השישים. היא הביטה באורחת שלה מעל עותק של "ג'יין אייר" והזדקפה בזריזות. "היי, חזרת!"

ניכר שהאישה הזאת, ורה, שמחה לראות אותה. אנליאה לא היתה רגילה לזה. אחרי שהיא פוצצה לעצמה את הקריירה, רוב האנשים הביטו בה בתמיהה או בבוז קל. דודה שלי לא ידעה לאן ללכת או מה לעשות. היא שקלה לצאת ולקרוא שוב לאב הבית.

("לא עשיתי את זה הפעם, כמובן", היא גיחכה ונופפה בביטול. "הוא אפילו לא הצליח להדביר את המזיקים בדירה שלי. אז לצפות שיסלק ממנה אדם שלם? ממש לא").

במקום זה, דודה שלי נענתה להזמנה של ורה לאכול פטוצ'יני, ארוחה שהיתה קצת שונה בכל פעם. ורה אף פעם לא מדדה את המרכיבים, וכשדודה שלי צפתה בה במטבח ורה נראתה לה כמו הוריקן אנושי. היא היתה בכל מקום בבת אחת, שלפה דברים מארונות בהיסח הדעת ונטשה אותם על השיש, שכחה את הסיר הרותח על הגז הדולק, החליטה איזה סלט להגיש בצד בשנייה האחרונה – אבל רגע, עם איזה רוטב? – ותוך כדי כך סיפרה לדודה שלי סיפור בלתי אפשרי בעליל. על דירה שלפעמים נשמטה מבעד לזמן – שבע שנים קדימה, שבע שנים אחורה.

"כמו משבר שבע השנים?" שאלה דודה שלי ביובש.

ורה נראתה מוטרדת מהניחוש הזה. "לא, כמו מספר המזל! שבע. אני בטוחה שזה מספר מזל, כי את כאן".

דודה שלי נשבעה שמעולם לא הוכתה באלם עד אז, אבל באותו רגע לא היו לה מילים. הן אכלו פסטה אל דנטה וסלט קצת נבול ודיברו במשך שעות. הן דיברו עד שהבוקר עלה בוורוד באופק. הן צחקו ושתו יין זול וכשדודה שלי סיפרה לי את הסיפור הזה הפנים שלה הוצפו בשמחת נעורים ואהבה. לרגע לא היה לי ספק בכך שהיא אהבה את ורה.

היא אהבה אותה כל כך שהתחילה לקרוא לה "קרן שמש קטנה שלי".

ובנקודה הזאת היא תמיד סיימה את הסיפור – עם הגילוי הגדול, עם הפלא והקסם של הדירה שנשמטה מבעד לזמן – וכשהייתי ילדה זה הספיק לי. קיבלתי סוף טוב וזכיתי להתקיים באותו המרחב ממש, לפתוח דלתות ולקוות שגם אני אישמט אל עבר בלתי ידוע – או אולי אל העתיד. תהיתי אם בעוד שבע שנים אהיה מצליחה. האם אהיה מקובלת? יפה?

האם אסתדר בחיים? האם אתאהב?

ואם אישמט אל העבר, האם אפגוש את דודה אנליאה מהתמונות שלי כתינוקת? האישה השקטה והמאופקת שנראתה קצת אבודה ואף פעם לא הבנתי למה?

חלפו כמה שנים עד שהבנתי שבצהרי הקיץ הראשון ההוא, היא סיפרה לי רק את החלקים הטובים בניסיון למלא את השקט במילים.

הייתי בת שתים-עשרה כשהיא סיפרה לי סוף-סוף גם את החלקים העצובים. היא אמרה לי להקשיב טוב כי חשוב לשמוע גם על שיברון הלב.

זה היה ערב קיצי קריר וסוער, ואכלנו פטוצ'יני שהיה קצת שונה בכל פעם. בשלב הזה כבר הכרתי את הסיפור בעל פה, ובכל פעם שנכנסתי לדירה קיוויתי שהיא תבחר בי, שתסחף אותי למסע...

"רציתי להתחתן איתה".

היא אמרה את זה בשקט על כוס שלישית של מרלו בזמן ששיחקנו שבץ-נא בערב הטיסה שלנו לדבלין. אני זוכרת את ארוחת הערב ההיא מצוין – כמו שזוכרים סצנה שנדבקת לראש והמוח משחזר אותה שוב ושוב במשך שנים עד שהפרטים משתנים אבל התוצאה תמיד נשארת זהה.

"לא היה פשוט למצוא אנשים לפני עשרים ומשהו שנה. נפגשנו אי-שם בזמן לעתים קרובות כל כך שיכולתי לשרטט את הקווים שחצו את כף היד שלה על פני כף היד שלי. שיננתי לעצמי כל נמש על הגב שלה, ציירתי אותם כמו קבוצות כוכבים. הדירה תמיד הפגישה בינינו כשהגענו לצומת דרכים, והיו כל כך הרבה צמתים – בקריירות שלנו, בחיים האישיים, בחברויות. עזרנו אחת לשנייה. רק אנחנו יכולנו". היה לה מבט חולמני בעיניים. "חשבתי שאוכל למצוא אותה, שזה יהיה קל, שזה יהיה כמו להבחין במישהי שהכרת פעם באמצע רחוב סואן – והמבטים שלכן מצטלבים והזמן עומד מלכת. אבל הזמן אף פעם לא עומד מלכת", היא הוסיפה במרירות. "הרבה דברים יכולים לקרות בשבע שנים".

היא לא טעתה – בעוד שבע שנים אני אלמד בקולג'. תוך שבע שנים יהיה לי חבר ראשון ואסבול משיברון לב ראשון. תוך שבע שנים הדרכון שלי יתרפט מרוב שימוש ויהיה בלוי יותר מהדרכונים של רוב המבוגרים שהכרתי. יכולתי רק לדמיין מה קרה בין אנליאה לבין ורה בשבע שנים.

לא הייתי צריכה לדמיין.

זה היה פשוט וזה היה עצוב:

כשהיא מצאה את ורה בהווה, היא היתה אחרת. היא השתנתה, טיפין-טיפין, כמו שתמיד קורה במרוצת השנים. ודודה שלי, עם כל אהבתה לדברים חדשים ומרגשים, חששה שמה שהיה ביניהן בדירה שמבעד לזמן לא יחזיק מעמד. היא חששה שלעולם לא יוכלו לשחזר את זה. שחיים שלמים יחד מועדים להתקלקל, שהטעימה השנייה לא תהיה מתוקה כמו הראשונה, שהאהבה שלהן תתייבש כמו לחם ישן ושהלבבות שלהן יתקררו.

בסופו של דבר, ורה רצתה משפחה ואנליאה רצתה את העולם.

"אז שחררתי אותה", אמרה דודה שלי, "במקום להיות לה נטל".

ורה המשיכה הלאה. נולדו לה שני ילדים משלה. היא חזרה לעיר ילדותה כדי לגדל אותם. חזרה לקולג'. נהייתה לעורכת דין. היא גדלה והשתנתה ונהפכה למישהי אחרת, כמו שתמיד קורה עם הזמן. והיא לא הביטה לאחור.

וכל הזמן הזה, דודה שלי נשארה כמו שהיתה – מפחדת לשמור כל דבר לזמן ארוך מדי מחשש שיתקלקל.

היו לה רק שני כללים בדירה הזו – הראשון, חובה לחלוץ נעליים בכניסה.

והשני: אסור להתאהב.

כי כל מי שתפגשי פה, כל מי שהדירה תאפשר לך למצוא, לא יוכל להישאר.

בדירה הזו אף אחד לא נשאר. אף אחד לא יישאר.

אז למה הדירה נתנה לי מישהו עכשיו? למה לא את דודה שלי – האדם שרציתי לראות? למה היא ירקה אותי אל זמן שבו אנליאה נעדרה ממנה, אל זמן שבו הדירה שלה הושאלה לזר מקסים עם עיניים אפורות חודרות להפליא?

החלטתי שזה לא משנה. הוא לא יהיה שם כשאחזור. הדירה פשוט עשתה טעות – או שאני השתגעתי. בכל מקרה, זה לא משנה כי הוא לא יישאר שם.

לא התכוונתי ללכת רחוק כל כך, אבל מצאתי את עצמי במוזיאון המטרופוליטן לאמנות. הגעתי לכאן בכל פעם שהייתי לחוצה או אבודה. הנצחיות של הדיוקנאות, ציורי הנוף הצבעוניים הסוחפים, העולם שנראה מבעד למשקפיים מוכתמים בצבע. בזמן שהסתובבתי בין הגלריות, הצלחתי לגייס קצת קור רוח ולחשוב על תוכנית. בדרך חזרה קניתי מקיאטו מבית הקפה האיטלקי מול המונרו ושתיתי אותו בלגימה אחת כמו צ'ייסר. זרקתי את הכוס לפח האשפה מחוץ לבניין וצעדתי בחזרה אל המקום האחרון שרציתי להיות בו.

שבע השנים שבינינו / אשלי פוסטון
לב אדום, 2024
תרגום מאנגלית: אדוה לנציאנו
320 עמודים

אשלי פוסטון היא סופרת אמריקאית