עצות מהעורך – ביטים

בשיעור הראשון שלמדתי בתואר ראשון לקולנוע, המרצה אמרה לנו שלא נוכל להמשיך ולצפות בסרטים באותו אופן שבו צפינו בהם עד תחילת הלימודים. "מהרגע הזה ואילך", היא אמרה "אתם תביטו בזוויות צילום, תסתכלו על קומפוזיציות, תנתחו כל מיזנסצנה לפרטי פרטים ותבינו את האומנות הזו". ככה זה גם לקרוא ספרים כאשר אתה עורך. אתה לא ממש יכול ליהנות מהספר כי אתה כל הזמן בודק שהסופר יודע מה הוא עושה ושהסיפור נבנה בצורה טובה.

יש סופרים כמו סטיבן קינג שמתחיל לכתוב ספר בלי שהוא באמת יודע מה הוא הולך לכתוב. יש לו איזשהו רעיון קטן ואז הוא מתחיל לכתוב מה שבא לו ומקווה שזה יסתדר בסוף. לפעמים זה הולך מעולה ולפעמים זה שעמום טוטאלי, אבל קינג הוא אוטוריטה ואין עורך שיעז להגיד לו איך לכתוב (וכולנו גם נקנה את הספר, אז מה זה באמת משנה?). אבל לא כל הסופרים הם סטיבן קינג, ורובם צריכים לתכנן את העלילה של הספר שלהם מראש.

ויש סופרים כמו ברנדון סנדרסון שמצטיין בתכנון עלילה. סנדרסון מתכנן מראש את הספרים שלו מאל"ף ועד ת"ו, ויודע בכל שלב של הכתיבה מה צריך להיות איפה ולמה. זו מעלה אבל זה גם חיסרון, כי בספרים שלו יש, בין רגעי השיא, לא מעט פרקי ביניים משעממים – כמו שירים פחות מוצלחים שרק מיועדים למלא מקומות ריקים בין להיטי האלבום.

כמובן, לא חייבים לכתוב מבלי לדעת לאן מתקדמים כמו קינג או לתכנן הכול מראש לפרטי פרטים כמו סנדרסון, אבל כן חשוב לתכנן "ביטים" (story beats) שהם נקודות מפתח בתוך הסיפור. יש הרבה תיאוריות על ביטים אבל במקום להתעמק במישור התיאורטי אתאר בקווים כלליים את מסלול ההתקדמות הטיפוסי של סיפור (אזהרת ספוילר: בדברים להלן אני מתייחס לנקודות מרכזיות בעלילות של הספרים "שר הטבעות: אחוות הטבעת", "המשחק של אנדר" ו"-"משחקי הכס").

נקודת ה-10 אחוזים (רגע השינוי) – ספר נפתח בתיאור סטטוס קוו כלשהו: פרודו גר בשלווה ובנחת אצל בילבו בפלך, אנדר לומד בבית ספר רגיל, בני משפחת סטארק חיים בווינטרפל. אבל אז, בנקודת ה-10 אחוזים, מתבצע השינוי הגדול: פרודו מגלה שהוא מחזיק בטבעת האחת, אנדר מצטרף לבית הספר ללחימה ונד יוצא עם סאנסה ואריה למעלה מלך.

למה 10 אחוזים? אם יש לכם ספר שמתוכנן להיות באורך של 300 עמודים, אז רגע השינוי ייצא בערך בעמוד 30. אם הספר אמור להיות מפלצת נוסח "כישור הזמן" עם 1,000 עמודים, אז אפשר להתחיל בהקדמה ארוכה מאוד ולהגיע לרגע השינוי רק בסביבות עמוד 100 (המתקפה של הטרולוקים אחרי ההקדמה הארוכה של בל טין).

אם השינוי יתרחש הרבה לפני נקודת ה-10 אחוזים, אז לא נכיר מספיק את הרקע של הסיפור כדי להבין למה השינוי חשוב, ואם השינוי יתרחש הרבה אחרי נקודת ה-10 אחוזים, אז הספר הוא בעצם אקספוזיציה.

רגע השינוי לא חייב להיות ה-שינוי הגדול של הספר, אלא שינוי משמעותי כלשהו בחיי הדמות הראשית והמאורע שבעצם מתחיל להניע את עלילת הספר.

נקודת ה-50 אחוזים (סוף ההבטחה) – במאמר הקודם שפרסמתי בבמה זו, הסברתי מהי ההבטחה של הסופר לקורא: "לכל ספר יש הבטחה. זו הבטחה שלא נאמרת, אבל היא חוזה מחייב בין הסופר לקורא. למה אני מתכוון? אם הקורא קונה את הספר שלך, זה אומר שהוא רוצה לקרוא על הנושא שהבטחת לכתוב עליו, ומכאן 'ההבטחה'" (צפריר גרוסמן, "עצות מהעורך – ההבטחה").

עד נקודת ה-50 אחוזים הסופר צריך לעסוק בהבטחה של הספר. במשחק של אנדר, שההבטחה שלו היא על ילד שיוצא ללמוד בבית ספר לחימה עתידני, הקורא מצפה לקרוא בדיוק על זה. עד נקודת אמצע הספר, יסופר על בית הספר ללחימה והחוויות שאנדר עובר שם, על המשחקים שהוא משחק והקרבות שהוא נלחם, ועל צבא דרקון.

כעורך, חשוב מאוד בעיני שסופר יעמוד בהבטחה שלו לקורא. אבל אחרי שאמרנו את זה, בערך באמצע הספר הסופר צריך לסיים את ההבטחה (הראשונה), ואז מתחילה הסכנה האמיתית – מעין עליית שלב דרמטית בסיפור שהיא בעצם ההבטחה השנייה: אנדר יסיים את בית הספר ללחימה (סוף ההבטחה) ואז יעבור לבית הספר לפיקוד כדי להתאמן תחת מאזר רקהאם כהכנה לפלישה השלישית (תחילת הסכנה האמיתית); פרודו יגיע עם הטבעת לבית של אלרונד (סוף ההבטחה) ואז ייצא עם אחוות הטבעת לעבר מורדור (תחילת הסכנה האמיתית); נד סטארק יבין שהילדים של רוברט באראתיאון הם לא שלו, רוברט ימות ונד ייאסר (סוף ההבטחה) ואז שבע הממלכות יעמדו לפני מלחמת כל בכל (תחילת הסכנה האמיתית).

בנקודת ה-50 אחוזים הסופר כבר הראה לקורא שהוא קיים את ההבטחה היסודית של הספר, ואז הוא נותן לו הבטחה שנייה, מסעירה יותר, כדי שימשיך לקרוא עד הסוף. ואם ההבטחה השנייה טובה, אז הקוראים כבר לא יוכלו להוריד את הספר מהיד.

נקודת ה-90/80 אחוזים (המשבר מגיע לשיאו) – זה הרגע שבו הכול נראה אבוד, הגיבור מצוי עמוק בצרה, האויבים מקיפים אותו מכל כיוון והפתרון לא נראה באופק. אנדר מרגיש שהוא מאבד את שפיותו והצבא שלו מתחיל להתפרק מרוב תשישות, האורקים משיגים את אחוות הטבעת בדיוק לאחר שבורומיר מנסה לקחת את הטבעת מפרודו, ונד סטארק מוצא להורג. המשבר מגיע לשיאו לקראת סוף הספר, אחרי שכבר ממש חשוב לקוראים מהדמות הראשית – ואז פתאום אנחנו מגלים שהשעה שלוש לפנות בוקר.

מבנים סיפוריים נוטים לחזור על עצמם, אך הקצב משתנה בין סופר לסופר. אצל ג'יי. קיי. רולינג, ברגע שיש הצלחה, מיד לאחר מכן יש כישלון, ואז שוב הצלחה, וחוזר חלילה כמו רכבת הרים. זה הקצב שלה. בטרילוגיית "שר הטבעות" של ג'. ר. ר. טולקין ובסדרת "שיר של אש ושל קרח" של ג'ורג' ר. ר. מרטין מסלול ההתקדמות של הסיפורים הוא די דומה, אבל הקצב של כל אחד מהסופרים שונה לגמרי, וכך גם כאשר משווים בין פרנק הרברט בספרי חולית לבין אורסון סקוט קארד בספרי היקום של אנדר. הביטים יכולים להדריך את הסופר בבניית העלילה, אבל בסופו של דבר על כל סופר למצוא את הקצב שלו.

צפריר גרוסמן הוא לקטור ראשי, עורך ומתרגם בהוצאת "אופוס", מתמחה בספרי מדע בדיוני ופנטזיה, תרגם את "ריקוד עם דרקונים" מאת ג'ורג' ר. ר. מרטין, "חולצות אדומות" מאת ג'ון סקאלזי, "פחדיו של האדם החכם" מאת פטריק רותפס ו-"הערפילאים: האימפריה האחרונה" מאת ברנדון סנדרסון