מבג"צוקרטיה לדיקטטורה יוריסטוקרטית

השנה היא 2004. חתן פרס ישראל בחקר מדע המדינה, פרופ' שלמה אבינרי כותב כהאי לישנא:

"בימים אלו עסק, ויעסוק, בית המשפט העליון בסוגיות הבאות: תוואי גדר ההפרדה, עתיד ההיאחזויות, פיטורי השרים אלון וליברמן והחלטת היועץ המשפטי לממשלה לא להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה בפרשת האי היווני.

הערכאה האמורה היא קודקוד הרשות השיפוטית – אך כל ההחלטות שתקבל בסוגיות האמורות לא יהיו, ביסודו של דבר, שיפוטיות אלא פוליטיות או מינהליות. מבקר מן המאדים שהיה נקלע לכאן ונשאל על טיב המשטר, היה ללא ספק משיב: 'אין משטר כזה בשום מקום בעולם, ולכן אין לו שם; אולי אפשר לכנותו בג"צוקרטיה'.

למען הסר כל ספק אציין כי אינני מתייחס לתוכן החלטותיו של בג"ץ; בעניין גדר ההפרדה אני דווקא מסכים עמו. אך האם ראוי שמוסד זה – שלא נבחר, ושאי אפשר לפטר את חבריו – יהיה הפוסק האחרון בעניינים המסורים מטבעם להכרעה דמוקרטית בבחירות או בכנסת?

כדי להסיר ספק נוסף אציין כי ברור שהחלטות בית המשפט הן חוקיות – שהרי הוא עצמו קבע כך, ומה שבג"ץ קובע הוא הדין ואין עליו עוררין.

זו בדיוק הבעיה. עקרון שלטון החוק, והפרדת הרשויות הכרוכה בו, קובע שהרשויות מרסנות זו את זו. במציאות הישראלית, לאחר שבית המשפט העליון קבע כי כל אזרח רשאי לעתור אליו ישירות וכי פירושו של דבר כי 'הכל שפיט' ועוד בזמן אמת, אין מי שיכול לרסן את בית המשפט העליון פרט לבית המשפט עצמו...

אין ספק כי המציאות הפוליטית הישראלית קשה – אך הניסיון, מימין ומשמאל, להשיג דרך הגוף הכי פחות דמוקרטי במדינה את מה שהרוב הדמוקרטי בעם ובכנסת אינו מוכן לאשר, הוא פסול. אכן, בסופו של דבר בג"ץ חייב להיות כלב השמירה של שלטון החוק. אך כיוון שאין מי שיכול לרסן אותו – מי שיציע זאת ייחשב מיד כאויב הדמוקרטיה – חייב בג"ץ לרסן את עצמו ולדחות על הסף גדר הפרדה, מאחזים, פיטורי שרים וכיוצא באלה עניינים שמסורים לפי טיבם להכרעת המערכת הפוליטית הנבחרת.

ריסון עצמי הוא אכן קשה, אך דווקא כאשר בהיעדר חוקה בג"ץ נטל לעצמו סמכויות נרחבות, ראוי כי שופטיו, היודעים היטב איך לרסן את כוחם של אחרים, ירסנו גם את עצמם".

מאז שנכתבו הדברים האלה לפני שני עשורים, לא רק ששופטי בג"ץ לא ריסנו את עצמם, כפי שפרופ' אבינרי הפציר בהם לעשות, אלא שהם החליטו להכתיר את עצמם בתור השליטים העליונים במדינה בתואר ובפועל. יצירת החוקה "היחידה בעולם שנוצרה באמרי פיו של בית המשפט" (משה לנדוי, "רב שיח: פסק דין בנק המזרחי – לאחר שלוש שנים") והפיכת חוקי הכנסת לאות מתה, כבר לא הספיקו לשופטי בית המשפט העליון, והם החליטו לבטל באופן סופי את המשטר הדמוקרטי בישראל ולהחליפו בדיקטטורה יוריסטוקרטית בראשותם (עוד בשנת 2000, דיבר נשיא בית המשפט העליון בדימוס משה לנדוי על כך שאהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון באותה העת, מקדם "כעין דיקטטורה שיפוטית". כיום, בעידן ממשיכי דרכו של ברק כבר אפשר להשמיט את המילה "כעין").

בפסק הדין בעניין הסבירות, שופטי בית המשפט העליון המציאו לעצמם סמכות לפסול "פרקי חוקה" ו-"תיקוני חוקה" בחוקה שהמציאו לישראל (ובניגוד לפסק דין בנק המזרחי, בפסק דין הסבירות השופטים אפילו לא התיימרו לטעון שהסמכות ניתנה להם מהכנסת). לא זאת בלבד, שופטי דעת הרוב בפסק דין הסבירות אף "כוננו" מעין חוקת-על על-חוקתית שמצויה לא רק מעל חוקי היסוד אלא מעל כל נורמה שהעם יכול לחוקק. לשון אחר, שופטי דעת הרוב הכריזו שבמדינת ישראל הריבון הוא כבר לא העם אלא בית המשפט העליון.

ביטול ההפיכה שבית המשפט העליון מקדם מזה עשורים נגד הדמוקרטיה בישראל היה אמור להיות עניין שיש עליו קונצנזוס מלא, מימין ומשמאל. פרופ' אבינרי, כידוע, לא היה איש ימין, וכך גם רבים אחרים שהתריעו במשך שנים שבית המשפט העליון הופך עצמו לשליט יחיד ומבטל את הדמוקרטיה בישראל צעד אחד צעד. הרי שלטון העם, שלטון החוק, הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים – מרכיבי היסוד של הדמוקרטיה הליברלית – היו אמורים להיות יקרים לכולם, בטח לאלה שנוהגים לצעוק "ד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה". למרבה הצער, רבים ממתנגדי הממשלה הנוכחית (ולממשלות הימין בכלל) נותנים לפוזיציה להכתיב את האידיאולוגיה והם עברו לתמוך בגאון בהפיכה האוטוקרטית שבית המשפט העליון מוביל נגד הדמוקרטיה הישראלית.

ליאור בן-עמי הוא עורך האתר MidEastTruth