כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, נהגתי לערוך כנס שנתי ביום השנה לרצח רבין, ובמרכזו רב שיח בסוגיות המצויות במחלוקת ציבורית. באחת השנים, יוחד הכנס לדיון במחלוקת אודות מערכת המשפט. עם החברים לפאנל נמנו גם שופטת בית המשפט העליון לשעבר דליה דורנר והעיתונאי בן-דרור ימיני, שהיה אחד המבקרים החריפים של האקטיביזם השיפוטי באותה העת.
הראשונה שהזמנתי לכנס הייתה דורנר, ולכן לא יכולתי לומר לה מיהם שאר המשתתפים. היא גם לא ביקשה לדעת. כשהגיעה לכנס, ושמעה שבן דרור משתתף, היא אמרה שבשום פנים אופן היא אינה מוכנה להשתתף איתו באותו פאנל, אבל שהיא מוכנה לדבר בנפרד.
הדבר הכעיס אותי מאוד, אך מה כבר היה אפשר לעשות, לשלוח הביתה שופטת מכובדת שהגיעה במיוחד מהמרכז? לא הייתה לי בעיה שדורנר תדבר בנפרד, אך זה לא מה שסגרתי עם ימיני ואיתה, ולא רציתי שבן-דרור ייפגע. אבל כשסיפרתי לו, בדחילו ורחימו, על דרישתה של דורנר, הוא קיבל את זה ברוח טובה. "אין בעיה. שתדבר בנפרד, אני לא נפגע" הוא אמר. ניגשתי לדורנר לומר לה שנמצא פתרון, אך היא הקדימה אותי ואמרה שהיא חוזרת בה מדרישתה ושהיא תופיע יחד עם בן-דרור, וכך היה.
האנקודטה הזו מדגימה את תחושת ההיבריס שרווחה פעם בקרב שופטי בית המשפט העליון, את ההתנגדות שלהם לכל ביקורת, ואת חוסר הנכונות שלהם לקבל כל הצעת תיקון. הרי אי אפשר להאשים את ימיני בבוטות או בגסות רוח, והוא רוחש כבוד לבית המשפט העליות חרף הביקורת שהוא מותח על האקטיביזם השיפוטי. אבל זו הייתה רוח הדברים בבית המשפט העליון בשנים עברו.
כאשר פרופ' דניאל פרידמן, מבקר ידוע של בית המשפט העליון, כיהן כשר המשפטים, הייתה בכוונתו לערוך רפורמה משפטית מתונה בהרבה מזו שיציע יריב לוין לימים יבואו, אבל כל הצעותיו נתקלו בהתנגדות עזה מצד בכירי המערכת המשפטית. כבר עצם מינויו של פרידמן הספיק כדי לעורר תגובה היסטרית בקרב משפטנים בכירים, עוד לפני שהעלה ולו הצעה אחת לתיקון. השיא היה ב-"אזהרה" הפומבית שהשמיע שופט בית המשפט העליון לשעבר מישאל חשין בריאיון שנערך עימו ביום מינויו של פרידמן לשר המשפטים: "אבא שלי היה שופט בית המשפט העליון הראשון. אני הייתי לאחר מכן. הוא הגיע להיות ממלא מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון. אני הייתי משנה לנשיא בית המשפט עליון. זה ביתי. מי שירים יד על ביתי, אני אגדע את ידו".
עוד באותו היום פרסמתי תגובה לדברים האלימים והמשתלחים של השופט חשין: "האם בית המשפט העליון הוא של אבא של חשין? האם הוא קיבל אותו בירושה? מה פירוש 'הבית' שלו? אני, לתומי, חשבתי שבית המשפט הוא ביתם של כל אזרחי ישראל. אבל חשין, בדבריו המתלהמים, חשף את תחושתו, שהיא כנראה תחושתם של אנשים נוספים – שבית המשפט הוא אחוזתם הפרטית. הגישה היהירה הזאת היא סכנה לדמוקרטיה. כאשר בעלי הגישה הזאת הם שופטים בבית המשפט העליון, זו סכנה רבתי לדמוקרטיה. כאשר בעלי הגישה הזאת הצליחו להפוך את בית המשפט של כולנו למגרש הבית שלהם, ואין הם מאפשרים בו דריסת רגל גם למשפטנים דגולים כמו רות גביזון, שגישתם שונה משלהם, הסכנה לדמוקרטיה גדולה שבעתיים".
ואכן, הביטוי הבוטה ביותר לאותה תחושה שבית המשפט הוא אחוזה פרטית של קבוצה מאוד מסוימת של אנשים, נמצא בסירובו העקשני של נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק למנות את פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון בטענה ש-"יש לה אג'נדה". וכי לברק לא הייתה אג'נדה? כוונתו הייתה, כמובן, שלגביזון הייתה אג'נדה אחרת משלו. והרי מגוון דעות רק מוסיף ברכה, בוודאי כשמדובר בעילוי כפרופ' גביזון, ואם היא הייתה ממונה לבית המשפט העליון, אז ברק והיא, שני ענקי משפט, היו מפרים זה את זו ומאזנים זו את זה.
אני מחזיק בעמדה ביקורתית כלפי האקטיביזם השיפוטי והמשפטיזציה בישראל, ומאמרים ברוח זו כתבתי כבר מאמצע שנות התשעים. סברתי, וזו דעתי גם היום, כי על בית המשפט העליון למעט בביקורת שיפוטית על החקיקה. אמנם, בית המשפט העליון פסל לאורך השנים רק מעט מאוד חוקים, אך עצם העובדה שהוא דן בחוקתיות של חוקים, הגם שהוא דוחה את רוב העתירות המוגשות נגד חוקי הכנסת, היא בעיניי אקטיביזם שיפוטי פסול. התנגדתי גם להתערבות השיפוטית הגוברת והולכת בהחלטות מדיניות של הממשלה. הגישה הברקיסטית הבאה לידי ביטוי באמירות כגון "מלוא כל הארץ משפט" ו-"אין פעולות (מעשים או מחדלים) שהמשפט אינו חל עליהם. כל פעולה נתפשת בעולם המשפט. כל פעולה ניתנת 'להיכלא' במסגרת המשפט. אפילו הפעילות בעלת הגוון הפוליטי ביותר – כגון עשיית שלום או מלחמה – נבחנת באמות-מידה משפטיות" מנוגדת לחלוטין לדעתי, ויצאתי נגדה שוב ושוב.
ועם זאת, תמיד רחשתי כבוד רב לבית המשפט העליון, לשופטיו, ובוודאי גם לשופט ברק. ראיתי במחלוקת איתם מחלוקת עניינית, לשם שמים, בין שתי אסכולות מקובלות בעולם המערבי. תמכתי ברפורמות במערכת המשפט, אך לא בשפיכת התינוק עם המים. דוגמה לרפורמה משפטית קונסטרוקטיבית שהביאה לשינוי דרמטי, מצויה בתיקון של גדעון סער לדרך בחירת השופטים לבית המשפט העליון. סער העביר תיקון בחוק בתי המשפט כך שבחירת שופטים לבית המשפט העליון מחייבת רוב של שבעה מתוך תשעה נציגים בוועדה לבחירת שופטים. על פניו מדובר בשינוי קטן, אך התיקון הזה שינה מאוד את פני בית המשפט העליון, כיוון שהשיטה החדשה מחייבת הידברות והסכמה בין נציגי הקואליציה לבין שופטי בית המשפט העליון החברים בוועדה. וכך, בתקופת שרת המשפטים איילת שקד ולאחר מכן בתקופת שר המשפטים סער, נבחרו, בהידברות ובהסכמה, שופטים שמרנים לבית המשפט העליון וכיום הם הרוב במוסד. אין לי צל צלו של ספק שאילו השיטה הזו הייתה נהוגה קודם לכן, פרופ' גביזון הייתה נבחרת לכהן בבית המשפט העליון.
לצד הביקורת שהייתה לי על מערכת המשפט, סלדתי מההסתה נגד בית המשפט העליון ונגד שופטיו, ובראשם ברק. דחיתי מכל וכל את הכינוי המכוער "כנופיית שלטון החוק" שטבע רובי ריבלין, את השנאה, השקרים וההשמצות שהופנו נגד השופטים, את ההאשמות שהם לא פטריוטים, ובעיקר את הקונספירציות ההזויות על "דיפ סטייט", על "תפירת תיקים" לנתניהו ועל "אכיפה בררנית" נגד הימין. במשך שנים התרעתי שהאקטיביזם השיפוטי יפגע במעמד בית המשפט העליון ובאמון הציבור בו, אך מכאן ועד אותה הסתה ואותן קונספירציות רב המרחק. יתר על כן, לצד התנגדותי לאקטיביזם השיפוטי, דגלתי בקו נוקשה וקיצוני במלחמה בשחיתות השלטונית, וזו עמדתי גם היום. למרבה הצער, רבים משונאי מערכת המשפט מתגלים שוב ושוב כחובבי שחיתות וכמעריצי מושחתים.
ההבדל בין הגישה הביקורתית כלפי מערכת המשפט, שאני ורבים אחרים שותפים לה, לבין הגישה הרדיקלית שמיוצגת על ידי יריב לוין ושמחה רוטמן, אינו מצוי רק בסגנון אלא גם במהות. מי שמכבד את מערכת המשפט אך חלוק על הגישה האקטיביסטית, יתמוך ברפורמות שיביאו לשיפור המערכת ולתיקון פגמיה. מי ששולל מהיסוד את סמכות מערכת המשפט, פוסל את כל אנשיה, ומפיץ בדותות ותיאוריות קונספירציה אודותיה (או למצער מאמין בהן), רוצה במהפכה רדיקלית שתעקור את המערכת מן השורש. אני דוגל ברפורמה משפטית קונסטרוקטיבית ואילו יריב לוין הציע מהפכה משטרית.
לא אחת נשאלתי איך בתור אדם שכתב לאורך השנים כל כך הרבה ביקורת על מערכת המשפט, אני מתנגד בכזו נחרצות למהלך של לוין שנועד להתמודד עם התופעות שנגדן יצאתי. תשובתי לכך היא שהרפורמה של לוין דומה לרופא שמציע לפציינט שמגיע עליו כדי להתלונן על כאב ראש – לכרות את הראש. אם הראש ייכרת, אז החולה באמת יפסיק לסבול מכאבי ראש, אבל אני, אפעס, לא מתלהב במיוחד מהפתרון הרפואי הזה. אני מעדיף טיפולים קצת פחות דרסטיים.
השינויים ששר המשפטים לוין ניסה להעביר, משמעם השתלטות של הרשות המבצעת על הרשות השופטת. במדינה שבה הרשות המחוקקת, הכנסת, כל כך חלשה, ולמעשה היא אסקופה נדרסת של הממשלה השולטת בה ביד רמה, השתלטות הממשלה גם על הרשות השופטת היא איום של ממש על המשטר הדמוקרטי שמבוסס על הפרדת רשויות ועל איזונים ובלמים ביניהן. לדעתי, שיטת בחירת השופטים אחרי תיקון סער היא הטובה בעולם ואין עוד צורך בשום שינוי בה.
התיקון ששר המשפטים לוין הציע בתקופה הרפורמה למנגנון שיטת בחירת השופטים, פירושו שליטה מוחלטת של הקואליציה במינוי השופטים. העובדה שרוב השופטים המכהנים כיום בבית המשפט העליון הם שמרנים לא מספקת את לוין כי הוא חפץ בשופטים מטעם שיסורו למרות הממשלה. הוא לא רוצה שופטים כמו אלו שפסלו את מינויו של אריה דרעי, עבריין מורשע סדרתי, לשר בממשלה – למרות שהלה ניצל מעונש כבד רק בזכות עסקת טיעון מפנקת שבה הוא התחייב בפני בית המשפט לפרוש מהפוליטיקה. בעיני לוין, השופטים השמרנים שיש בבית המשפט העליון אינם מספקים את הסחורה, ולכן הוא מעדיף שפוטים על פני שופטים (מתווה לוין-סער שהקואליציה מקדמת עתה הוא אמנם פחות גרוע מאשר ההצעה המקורית של לוין, אך עדיין משנה את המצב לרעה ואין שום צורך בו).
כששר המשפטים לוין הציג את המהפכה המשטרית הרדיקלית שלו – שבנוסף להשתלטות הקואליציה על מנגנון בחירת השופטים כללה גם פסקת התגברות ברוב של 61 חברי כנסת, הגבלה של עילת הסבירות, ביטול "העמדה המחייבת" ו-"מונופול הייצוג" של היועץ המשפטי לממשלה ועוד – הוא הסביר שזה רק השלב הראשון מתוך ארבעה שלבים. מה הפלא אפוא שהוא קומם כנגדו המוני אזרחים שחשו, ובצדק, שהדמוקרטיה נשמטת תחת רגליהם? גישתו הקיצונית של לוין והליכתו עם הראש בקיר הביאו לכך שהוא לא הצליח להעביר שום שינוי מלבד הגבלת הסבירות בחוק יסוד השפיטה, וגם תיקון זה נפסל בסופו של דבר על ידי בית המשפט העליון.
למרות שנכשל בהעברת המהפכה המשטרית שלו, לוין ממשיך לנהוג כאנרכיסט. כך, למשל, שר המשפטים "לא מכיר" בבחירתו של יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון. דרכו של לוין רק תוביל את ישראל לאנרכיה שתפורר את המדינה. הרי אלמלא מוראה של מלכות, איש את אחיו חיים בלעו.
עם זאת, אני מאמין שלא רחוק היום שהממשלה הרעה הזאת תסיים את תפקידה, וממשלה אחרת תיבחר תחתיה. תקוותי היא שהממשלה הבאה לא תתבצר בהגנה על הקיים, ותערוך את הרפורמה המשפטית הקונסטרוקטיבית החשובה כל כך לתיקון מערכת המשפט ולריפוי הדמוקרטיה הישראלית.
פרופ' רות גביזון, בן דרור ימיני, פרופ' דניאל פרידמן, פרופ' מני מאוטנר, פרופ' יואב דותן ואחרים הובילו את ההתנגדות לאקטיביזם השיפוטי הקיצוני. פרידמן הביע דאגה מהרפורמה והציע יחד עם פרופ' יובל אלבשן מתווה פשרה ואילו ימיני, מאוטנר ודותן יצאו באופן נחרץ כנגדה. אין לי ספק, שאילו גביזון הייתה בחיים, גם היא הייתה יוצאת נגדה. גם אני, הקטן, יצאתי נגדה, אך עודני מייחל לכך שבעתיד תועבר רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית ברוח משנתה של רות גביזון.
אורי הייטנר הוא איש חינוך, חקלאי ופובליציסט
Report