"אורך המאיר כבה ושירת חייך באמצע פסקה, אך תמשיך להתנגן בליבנו לעולם ועד" – לזכרה של עמית מן

שבעה באוקטובר, השעה 14:10.

עמית שולחת בקבוצה של המשפחה הודעה קולית כשברקע נשמע צרור של יריות ועמית צורחת בבכי

"שחר שחר בבקשה בבקשה בבקשה שזה ייפסק, הם פה".

שניה אחרי ההודעה אני מחייגת לעמית מהפלאפון של אמא כשאמא לידי ועמית עונה.

אם עד לרגע הזה עמית הייתה ממוקדת כולה בטיפול בפצועים שבמרפאה כשבין לבין היא מרגיעה שם את כולם, עכשיו כבר שבע שעות אחרי מרגע תחילת הטבח המחבלים הצליחו לחדור למרפאה והם מוציאים להורג את כל מי שמולם.

עמית מבועתת ונכנסת להיסטריה, היא מבינה שהיא רגע מהמוות... ואז היא עונה כדי להיפרד.

והשיחה הזאת האחרונה שלי ושלה, את השיחה הזאת צרבתי ואסחוב עימי עד יומי האחרון.

עמית: "אמא אמא אמאאאא אני אוהבת אותך אני אוהבת אותך אמא אני אוהבת אותך אמא תסלחי לי על הכל תסלחי לי על הכל אמא סליחה".

והיא חזרה על המשפט הזה לפחות 7 פעמים!

אמא שלא יכלה לשאת את זה יותר התמוטטה וזרקה את הפלאפון על המיטה בידיים רועדות. הרמתי אותו וקראתי לה עמית עמית את שומעת אותי??? ברקע צעקות בערבית ויריות בלתי פוסקות ועמית כבר עונה לי בשקט... ספק השלימה עם הגזירה הנוראית ספק עוד ניסתה להסתתר בפינה הצדדית שבחדר המחורר.

עכשיו היא מדברת איתי במין טון כזה שמעולם לא שמעתי אצל עמית לפני, שילוב של אימה אבל גם הבנה מחושבת של הסיטואציה

"מרי זהו זה נגמר הם חיסלו את כולם אני האחרונה שנשארתי אני לא יוצאת מכאן".

אני קוראת לה בבכי "עמית אין דבר כזה עמית את יוצאת משם בחיים את מבינה???איפה את בדיוק???"

"אני לא יוצאת מפה מרי, הם ירו לי ברגל וזאת לא ירייה עם רובה רגיל זה פצע שאי אפשר להציל, אני פה ברצפה אבל הם לידי אני שומעת אותם... זה נגמר".

מפה אני כבר לא זוכרת מה אמרתי מה מלמלתי לה וזה לא משנה כי היא כבר לא ענתה לי יותר.

הלוחמת שלי כך התברר לנו בדיעבד המשיכה להילחם ובכוחות אחרונים לקחה כפפה מהרצפה ועשתה לעצמה חוסם עורקים כי עמית לעולם לא וויתרה. חשבה וקיוותה למרות הכול שאולי רק אולי הם יחוסו עליה אבל זמן קצר אחרי הם נכנסו לחדר ורצחו גם אותה.

מאז אותה שיחה ועד היום יש לי פנטזיה כזאת שאני מגיעה אליה בדיוק ברגע הזה שהיא שם לבדה יושבת על הרצפה מדממת בפינה, ונשכבת לצידה ורק מחבקת אותה חיבוק כל כך חזק שהיה מגן עליה מכל סכנה שבעולם, אבל כשהגעתי לאותה פינה באותו חדר באותה מרפאה עמית כבר לא הייתה, רק הקירות המחוררים והריח של הדם נשאר ועכשיו גם זה כבר נהרס לנצח. אמשיך לפחות בדמיון לחבק אותך ולהגן עלייך.

התמונה האחרונה של עמית

עמית מן (07.10.2023-19.02.2001), בת העיר נתיבות ופרמדיקית בקיבוץ בארי. בשבעה באוקטובר טיפלה במשך שבע שעות בפצועים שפונו למרפאת השיניים של קיבוץ בארי, עד שנרצחה בידי מרצחי חמאס. על גבורתה קיבלה את אות נשיא המדינה לגבורה אזרחית.

עמית הותירה אחריה אם, רחל, וארבע אחיות, חביבה, מרי, רות וליאור. על קברה חקקה המשפחה את המילים: "אהובתנו, אורך המאיר כבה ושירת חייך באמצע פסקה, אך תמשיך להתנגן בליבנו לעולם ועד. במותך ציוות לנו חיים".

יהי זכרה ברוך.