"ליפול על חרב למות עליך" – אהבה ותשוקה בשיר "ערב כחול עמוק" של מאיר אריאל

בתחילת החודש חל יום הולדתו של מאיר אריאל (הוא נולד ב-2 במרץ 1942). אריאל היה אמן המילים ודווקא משום כך קשה לתאר את כתיבתו המופלאה.

אריאל היה המאהב של השפה העברית, מגיח בסתר, מפזר רמיזות עמומות, מנסה לפתות אותנו להקשיב, אבל לא סתם להקשיב – להתעמק בכל המשמעויות, בכל הרמזים הנסתרים. הוא נהג לשבור צורות לשוניות כדי לנסות וללכוד אמורפיות בסיסית, כזו שהמילים חולפות לידה אבל היא ממשיכה להצהיר: "לא תתפוס אותי". ולמרות זאת, אני רוצה להעמיק באחד השירים היפים שלו – "ערב כחול עמוק".

כבר בכותרת יש רמיזה לפיתוי. כחול עמוק זה הצבע של הים. הערב, שמהבהב בין היום והלילה, קורא לנו בעצם לשקוע בתוכו, לטבוע בין השמשות. הוא תולה עגיל של דמדומים ומלחש בלהט: "אולי הפעם, אולי הפעם".

הדוברת, אישה שמצהירה על אהבתה ועל תאוותה בצורה ישירה כה נדירה (גם כיום), מבקשת מהאהוב שלה להפתיע "חד וחלק בפתח, כמשחר בלי הרף" – כמו האישה בשיר השירים שישנה ולבה ער בציפייה ערה לאהוב שיעמוד בפתח דלתה.

חוקרת המקרא פיליס טריבל רואה בשיר השירים תיקון לסיפור גן העדן. האהובים יוצרים מחדש את גן העדן האבוד בזכות אהבתם, וזהו גן עדן משופר – ללא ציווי לציית וללא חטא. במקום אישה שנענשת על כך שהיא מתפתה ומפתה, יש אישה שחוגגת את אהבתה. במקום הציווי המעניש על האישה "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ" יש אישה שמתגאה "אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ". לא תשוקה של אשה לגבר המושל עליה, אלא אהבה ותשוקה הדדית בין גבר לאישה.

ב-"ערב כחול עמוק" האישה מבקשת "לרוות עוד פעם, לרוות עוד פעם" כמו האהובה בשיר אחר של אריאל שחושבת שתמצא מים מתוקים באהוב ליבה.

ההתייחסות לרוויה במובן של סיפוק התשוקה מביא אותי לאישה אחרת, רחל המשוררת, ולשירה "פגישה, חצי פגישה":

פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,
קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי...
וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר
מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.
אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –
הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.
וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן
לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!

האהבה בשיר היא כמו מים, מציפה וסוערת. האהובה מנסה לחסום אותה בסכר אך מיד מבינה שמאמץ זה נדון לכישלון, ובמקום זאת היא מרווה את צמאונה.

שלא בטובתה רחל זכתה לדימוי של אישה חלשה ושברירית, חולת שחפת שיושבת בעליית הגג ובוכה על מר גורלה. אבל החיים שחיה רחל בלובשטיין, היו שונים בתכלית מהדימוי הזה. רחל הייתה חלק מהמשק הנשי הראשון בארץ (חוות העלמות) ויצאה לצרפת ללמוד אגרונומיה כדי לקדם את החקלאות בארץ בכלל ואת החקלאות הנשית בפרט (שם היא גם התאהבה במהנדס מיכאל ברנשטיין איתו ניהלה רומן שנמשך כשנה וחצי). רחל הייתה משוררת פורצת דרך, ובשיריה יש לא אחת התייחסויות נועזות לאהבה ולתשוקה. כך, למשל, בשירה "בגני נטעתיך", אומרת האישה לאהוב ליבה:

הִשְׂתָּרְגוּ פֹּארוֹתֶיךָ
וְעָמְקוּ שָׁרָשֶׁיךָ בִּי.

לסיום, נחזור לאריאל, ולסוף השיר "ערב כחול עמוק" שבו האישה מייחלת:

ליפול על חרב למות עליך
למות, למות עליך
לזכר ערב שלא יחזור

כמה מתוחכם השילוב בין שני הביטויים האלה. המלך שהמית עצמו בנפילה על חרבו כדי לא ליפול בידי האויב, וביטוי הסלנג היומיומי להבעת חיבה: "למות עליך". במבט ראשון הצירוף הזה נראה תמים, אך זוהי אמנותו של אריאל ששב ומוביל אותנו בדקויות, ברמיזות, אל מעשה האהבה.

ד"ר טליה אלון-אלטמן היא חוקרת אינטרדיסציפלינרית, פוסט-דוקטורנטית בבית ספר לתקשורת, אוניברסיטת אריאל