סיפורה של גדר ההפרדה – הפסקת הבנייה

בתמונה ראש הממשלה אהוד אולמרט בודק את גדר ההפרדה באזור ירושלים, 2008

התוואי הכולל של גדר ההפרדה שנקבע בישיבת הממשלה בפברואר 2005, היה דומה מאוד לתוואי הראשוני שסימנתי על המפה אי אז בתחילת האינתיפאדה השנייה כשהתחלתי לקדם את הרעיון של הגדר, אלא שהוא כלל "סיפוח" של כ-9 אחוזים משטח הגדה לטובת ישראל ולא 10 אחוזים כפי שעלה מהתוואי שהכנתי. התוואי המוסכם השתרע מאזור טירת צבי בעמק בית שאן, דרך ירושלים ועד דרום מדבר יהודה, כאשר גושי ההתיישבות נכללו בצד המערבי של הגדר. המקטע היחיד שבו לא התקבל התוואי שהצעתי היה באזור ירושלים.

במקום להמשיך את התוואי ברציפות, כך שהגדר תפריד מירושלים הריבונית את כל 22 הכפרים הפלסטיניים שנחשבים לחלק מירושלים ונמצאים בריבונות ישראל, החליט ראש הממשלה אריאל שרון עוד ב-2004 שרק כמה כפרים, כמו כפר עקב ומחנה הפליטים שועפאט, ייוותרו מחוץ לצד הישראלי של הגדר, בלי לשלול את מעמדם של 50 אלף תושביהם כתושבי קבע של ישראל (כיום מונה אוכלוסיית כפרים אלה יותר מ-100 אלף איש). לעומת זאת, החליט שרון שתוואי הגדר יכלול בצד הישראלי כפרים פלסטיניים בדרומה של ירושלים, כמו צור באהר, וולג'ה וג'בל מוכבר ובכך ניתק אותם ממרכז חייהם בגדה.

אף על פי כן, לא היה ספק בדבר מחויבותו של שרון לתוואי הגדר לכל אורכו. הוא סיפק ראיה ברורה לכך כאשר דחה את הצעתו של בנימין נתניהו, בישיבת הממשלה בפברואר 2005, שלפיה יסתיים תוואי הגדר באזור חברון ולא דרומה משם. הנימוק של נתניהו היה שבדרום ממילא אין יישובים פלסטיניים, ולכן אין טעם לגדר את השטח. ואולם מטרתו האמיתית הייתה למזער, לפי השקפת עולמו כמובן, את "נזקיה" המדיניים הפוטנציאליים של הגדר. גם אם לא הודה בכך, הבין נתניהו שתוואי הגדר ייהפך לבסוף לקו הגבול בינינו לבין המדינה הפלסטינית.

עד 2007 נבנו קצת יותר ממחצית מקטעי הגדר, ובשנה זו אף עודכן התוואי כך שינגוס רק 8-7.5 אחוזים משטחי הגדה. החלטה זו התקבלה ב-30 באפריל 2006, ימים מעטים לפני השבעת ממשלתו של אהוד אולמרט בעקבות הבחירות שהתקיימו במרץ 2006.

די-ניין עובד סמוך לגדר ההפרדה, 2006

המהמורות העיקריות שהפרויקט נתקל בהן, נבעו מבעיות שאינן ביטחוניות. מדובר בעיקר באינטרסים הקשורים בהתנחלויות ובנדל"ן שבעקבותיהם הוגשו עתירות לבג"ץ מטעם תושבים פלסטינים בגדה שמָחו על נזק שהתוואי המתוכנן או הבנוי מסב להם. בהתדיינויות האלה נוצר המינוח "פגיעה במרקם החיים". התלונות נסבו על כך שהגדר חצתה חלקות חקלאיות של תושבים פלסטינים ולעתים גם הפרידה בין שני חלקיו של אותו יישוב. בחלק מהמקרים קיבל בג"ץ את העתירות ותבע מהממונים על בניית הגדר לתקן את התוואי כך שיפחית או ימנע את הפגיעה בפלסטינים.

כשלעצמי סברתי כי יש להיענות ככל האפשר לתביעות הפלסטיניות ולפעול להפחתת הנזק שנגרם לתושבי הגדה בגלל הגדר. עמדתי נגדה את עמדתם של אנשי הצבא שלא הצטיינו ברגישות רבה לצורכי האוכלוסייה הפלסטינית ופעלו מתוך תפיסה צרה של המושג "ביטחון". תפיסת הביטחון שלי רחבה בהרבה ולפיה פגיעה בלתי מידתית בפלסטינים תפגע, בסופו של דבר, בביטחונה של ישראל. התעמרות מובילה למרירות ומרירות מובילה לרגשות נקם ולטרור.

בחודשים המעטים ב-2006 שבהם שימשתי כשר המשפטים בממשלת אולמרט, דאגתי לטפל בכל הפניות מסוג זה שהגיעו אלי, ושאפתי לפתור את הבעיות שהתעוררו בשטח לפני הגעתן לבג"ץ. גם את נציגי משרד המשפטים שהופיעו בפני בג"ץ הנחיתי לפעול ברוח זו – כל עוד היה אפשר להשיג פתרון ריאלי שאינו פוגע באינטרס הישראלי ושאינו כרוך בעלויות שלא נוכל לעמוד בהן.

אפילו בלילה שלפני החקירה הראשונה שנערכה לי במשטרה במסגרת "פרשת הנשיקה", בעוד עולמי עומד להתהפך עלי, לא ויתרתי על ישיבה מתוכננת בנוגע לפניות לתיקון תוואי הגדר. טרחתי לעבור על כל מקטע ומקטע שהתעוררו לגביו בעיות, והנחיתי את אנשי כיצד לפעול.

העתירות לא מנעו את המשך בנייתה של הגדר, ועד שלב מסוים היא נמשכה בקצב סביר. אך ב-2006 הסתמנה האטה בקצב הבנייה, ובנובמבר 2007 נפסקה הבנייה כליל, עוד בטרם הושלמו כל מקטעי הגדר שתוכננו. כך נשארו פרצות משמעותיות לאורך הגדר שלא הושלמו עד היום. המקטעים החסרים הם: המקטע סביב אריאל שהייתה אמורה להישאר בצד הישראלי של הגדר; המקטעים סביב מעלה אדומים וגוש עציון שגם הם תוכננו להישאר בצד הישראלי; המקטע הדרומי ביותר בגדר, ממְּצַדות יהודה שבדרום הר חברון ועד ים המלח. לא הייתה שום סיבה לא להשלים את הגדר עד תום. אבל כידוע, בפוליטיקה הדברים אינם מתנהלים תמיד כסדרם.

האחראי הראשי להפסקת הבנייה היה אהוד ברק, ששימש כשר הביטחון בממשלת אולמרט. כשאזל התקציב שהוקצה לבנייה, ברק לא דרש תקציבים נוספים ונמנע מקידום הנושא. המשך בניית הגדר נפל קורבן לוויכוחים תקציביים בין משרד הביטחון למשרד האוצר, ואפילו ראש הממשלה אולמרט, תומך מובהק בפרויקט הגדר, קיבל את עמדת ברק.

• סיפורה של גדר ההפרדה – התחלות

• סיפורה של גדר ההפרדה – ההתנגדות לגדר

• סיפורה של גדר ההפרדה – מבצע "חומת מגן"

• סיפורה של גדר ההפרדה – הקמת הגדר

• סיפורה של גדר ההפרדה – תקופת נתניהו

• סיפורה של גדר ההפרדה – הגדר הטובה

למרבה הצער, השפעתו של אולמרט על ברק הייתה מועטה מדי. הדבר הוכח גם כשברק הצליח לטרפד באותה עת יוזמה נוספת שלי לבניית גדר, הפעם בגבול עם מצרים.

כאשר תופעת ההסתננות לישראל מסודאן ומאריתריאה דרך גבול מצרים החלה להתגבר, ראיתי בה סכנה לשלומם ולרווחתם של אזרחי ישראל. נאמן לתפיסתי הבסיסית, שלפיה גדרות מספקות ביטחון ומונעות מראש בעיות שבדיעבד קשה להתמודד איתן, ראיתי בהקמת גדר בקו הגבול עם מצרים פתרון מתבקש למניעת חדירת מסתננים. לפיכך, מיד עם חזרתי לממשלה ב-2007 (אחרי פרישתי בת תשעת החודשים בגלל המשפט נגדי) הצעתי להקים גדר בגבול עם מצרים. ב-18 בספטמבר 2007 הטיל עלי אולמרט את האחריות הכוללת לבניית הגדר בגבול הדרומי: "לבצע בדחיפות, בסיוע המועצה לביטחון לאומי, עבודת מטה להקמת המכשול המערבי", כלשון כתב המינוי.

התחלתי בתכנון תוואי הגדר הדרומית, ועד חודש נובמבר 2007 הסתיימה הכנת התוואי. לפיכך, קבעתי סיור לאורך התוואי המתוכנן עם אנשי מערכת הביטחון, אך בלילה שלפני הסיור הודיעה לשכת שר הביטחון כי ברק אינו מאשר לנציגי צה"ל להשתתף בו. הסיור בוטל. ברק הנחית מכת גרזן על הקמת גדר בגבול מצרים.

התנגדותו של ברק הייתה בלתי סבירה לנוכח העלייה התלולה במספר המסתננים, שהגיע לאלפים בחודש. רק כעבור שלוש שנים, בנובמבר 2010, התחילה ממשלת נתניהו להקים את הגדר. גם זאת לאחר עיכובים לא מעטים מצד מערכת הביטחון, ובראשה ברק. בשל המחדל הזה נכנסו לישראל עשרות אלפי מסתננים.

מאז בניית הגדר הדרומית ירד מספר המסתננים כמעט לאפס. שוב הוכח שגדר הפרדה היא מרכיב חיוני שבכוחו לפתור בעיות ביטחוניות, כלכליות וחברתיות. נתניהו הוא האחראי, בסופו של דבר, לבניית הגדר הדרומית. המסקנה המתבקשת מכך היא שהוויתור שלו על השלמת גדר ההפרדה ביהודה ושומרון נובע מסיבות אידיאולוגיות, כי כאשר נתניהו רוצה – הוא דווקא יודע לבנות גדר.

חיים רמון כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל

* סדרת מאמרים זו מבוססת על הדיון בגדר ההפרדה בספר נגד הרוח שהוצא לאור על ידי "ידיעות ספרים". מערכת "דיומא" רוצה להודות לחיים רמון על הסכמתו לפרסום עיבוד לדיון בספר