סיפורה של גדר ההפרדה – ההתנגדות לגדר

בתמונה הרמטכ"ל הנכנס משה יעלון, שר הביטחון בנימין בן אליעזר, ראש הממשלה אריאל שרון והרמטכ"ל היוצא שאול מופז בטקס חילופי רמטכ"לים, יולי 2002

כאשר קידמתי את גדר ההפרדה ספגתי קיתונות של לעג מכל הכיוונים ובייחוד תקפו אותי ראשי הצבא, הרמטכ"ל, שאול מופז, וסגנו, משה "בוגי" יעלון, שמונה לרמטכ"ל ביולי 2002.

הצבא, באופן מסורתי, אינו אוהב גדרות. צל"שים מקבלים על פעולות התקפיות נועזות ולא על התבצרות. זו תפיסת העולם שהדהדה בזמנו בהתנגדותו של יצחק רבין לתביעתי לצאת מעזה וזו תפיסת העולם שהנחתה גם את מופז ואת יעלון. כדי להצדיק את תפיסתם הציגו נימוקים ביטחוניים לכאורה. מופז שב וטען כי הגדר לא תועיל וכי רק סיכול ממוקד של ראשי המחבלים ישים קץ לאינתיפאדה. יעלון, שהיה המתנגד החריף ביותר ליוזמת הגדר, דבק בתיאוריה המופרכת שהגה בדבר "צריבה תודעתית". הוא התעקש וטען שהדרך היחידה להתמודד עם האינתיפאדה היא "לצרוב בתודעת הפלסטינים" שהמשך מאבקם בישראל ימיט עליהם אסון.

באחת מישיבות ועדת החוץ והביטחון פניתי ליעלון ושאלתי: "לא כדאי לפחות לרמוז לפלסטינים איזה עתיד נכון להם אחרי שייכנעו ללא תנאי? מה אתה מציע להם, כדי להבטיח שלא יתקוממו בהמשך?" אבל השאלה לא עמדה על הפרק מבחינתו. "בשום פנים ואופן לא נבנה גדר", הוא השיב. "זו תהיה כניעה לטרור". הוא סבר שהקמת גדר היא פרס לטרור ושיש להעניש את המחבלים ולא להתגונן מפניהם.

• סיפורה של גדר ההפרדה – התחלות

• סיפורה של גדר ההפרדה – מבצע "חומת מגן"

• סיפורה של גדר ההפרדה – הקמת הגדר

• סיפורה של גדר ההפרדה – הפסקת הבנייה

• סיפורה של גדר ההפרדה – תקופת נתניהו

• סיפורה של גדר ההפרדה – הגדר הטובה

בקרב מתנגדים אידיאולוגיים ליוזמות מדיניות וביטחוניות יימצאו תמיד מי שיטרחו להסוות את התנגדותם באצטלות טכניות מתוחכמות. תופעה זו בלטה במיוחד בשאלת הגדר. בוועדת החוץ והביטחון, מומחים מהצבא או בשירותו טענו שהקמת גדר אינה אפשרית בגלל תוואי הקרקע הנפתל ומסיבות טופוגרפיות אחרות. הצעתי למומחים לספור את פיגועי ההתאבדות שיצאו מעזה לעומת אלה שיצאו מהגדה. בין עזה לישראל נבנתה גדר כבר בשנות התשעים, ביוזמת אלוף פיקוד דרום דאז, מתן וילנאי. הגדר הפחיתה במידה ניכרת את מספר הפיגועים שיצאו מהרצועה. ולמתלוננים על המחיר הכלכלי הגבוה של הגדר הייתה לי תשובה חד-משמעית: "ומה עם הנזקים הכלכליים העצומים של האינתיפאדה?".

המערכת הייתה אטומה לטענותיי. היחיד שתמך בהן היה אבי דיכטר, אז ראש השב"כ. דיכטר הביע בעקביות את דעתו כי לגדר יש ערך ביטחוני ניכר: "כאיש שב"כ, אני עוסק רק בצד המקצועי. אם תהיה גדר נוכל לסכל יותר פיגועים", אמר.

גם במפלגתי, העבודה, לא היו לי חיים קלים. חלק גדול מחברַי תמכו בעמדתי. דליה איציק, לדוגמה, נעשתה תומכת ברורה ביוזמה. ואולם לתומכַי לא הייתה השפעה מספקת במפלגה ובממשלה. לעומתם, בכירי המפלגה, כמו שמעון פרס ופואד בן-אליעזר, בעטו בי בכל כוחם. פרס התנגד מתוך עוינות עקרונית לצעדים חד-צדדיים וליצירת חיץ. כחסיד ה-"שלום" ו-"המזרח התיכון החדש" נטול הגבולות, הוא ראה בהקמת גדר מהלך שיגביר את הריחוק והאיבה בינינו לבין הפלסטינים. אצל פואד ההתנגדות לא הייתה אידיאולוגית אלא התנגדות לשם התנגדות, מסיבות של פוליטיקה פנימית. מכיוון שהלך הרוח בממשלה היה נגדי, הוא הצטרף למקהלת המתנגדים בקול רם ונישא.

בדיון במרכז המפלגה, ב-15 במאי 2002, העימות ביני ובין פואד הגיע לשיאו. בין השאר אמרתי באותו דיון: "אני בא ואומר לך, פואד, עם כל הכבוד, מה שאתה מציע – הפרדה ביטחונית כשכל ההתנחלויות נשארות מעבר לקו – זו לא תוכנית פואד, זו תוכנית עוזי לנדאו: אנחנו פה וגם שם... נעשה, לפי מצענו, גבול ללא הסכמה. הוא לא יהיה גבול קבוע, הוא יהיה גבול עד שיהיה עם מי לדבר. כי אין ויכוח שאין עם מי לדבר. איך אני יודע שאין עם מי לדבר? אני כל הזמן שומע את פואד".

הגדר הייתה הסיבה היחידה להתמודדותי מול פואד על ראשות מפלגת העבודה בפריימריז ב-2002. רציתי להפוך את הקמת הגדר לנושא החשוב ביותר על סדר היום של המפלגה. צברתי עוצמה ותמיכה, אבל אז הצטרף עמרם מצנע להתמודדות ואירעה תפנית. רבים מתומכי עברו למחנה מצנע, מחשש שפיצול בין קולות התומכים בי לבין קולות תומכי מצנע יוביל לבחירתו של פואד. להערכתי, אלמלא נכנס מצנע לתמונה הייתי מנצח.

מצנע נבחר להוביל את המפלגה, ואני המשכתי במאבקי למען הגדר. הייתי מתוסכל, אך לא מיואש. עוצמת הטרור של האינתיפאדה הלכה וגברה ומניין הקורבנות בצד הישראלי האמיר למאות. עברתי לטרמינולוגיה קיצונית. סברתי כי מדובר במאבק הרה גורל, ואוצר המילים שלי שיקף זאת. "זה המחדל הביטחוני הגדול ביותר שקרה כאן מאז מלחמת יום הכיפורים!" הטחתי בראש הממשלה, בשר הביטחון ובראשי מערכת הביטחון.

"אתה קורא לי רוצח?" פנה אלי פואד וצעק באחת הישיבות הסוערות בוועדת החוץ והביטחון.

"אני לא קורא לך רוצח, רק תקים כבר גדר!" השבתי.

העימותים עם שרון היו חריפים עוד יותר. באחת ההזדמנויות אמרתי לו: "עד עכשיו האינתיפאדה גבתה מאיתנו 300 הרוגים. אתה רוצה לחכות שיהיו 700 הרוגים, ורק אז לבנות גדר?". שרון, שעבורו כל פיגוע שגרם למוות של יהודים היה כסכין בלב, ראה בהאשמות עלבון וחוצפה. חיים רמון, שלא לחם מימיו בשדה הקרב, מאשים אותו במות יהודים.

ואולם גם זעמו של שרון לא הרתיע אותי. ראיתי את התמיכה הציבורית הגוברת בגדר, וצפיתי שדעת הרוב תכריע. פוליטיקאים אינם יכולים לפעול לאורך זמן בניגוד לרצון העם.

חיים רמון כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל

* סדרת מאמרים זו מבוססת על הדיון בגדר ההפרדה בספר נגד הרוח שהוצא לאור על ידי "ידיעות ספרים". מערכת "דיומא" רוצה להודות לחיים רמון על הסכמתו לפרסום עיבוד לדיון בספר