סיפורה של גדר ההפרדה – מבצע "חומת מגן"

בתמונה חיילי צה"ל ברחובות בית לחם במהלך מבצע "חומת מגן", 3 באפריל 2002

במרץ 2002, שנודע כ-"מרץ השחור", הגיע גל הטרור של האינתיפאדה השנייה לשיא חסר תקדים. 131 ישראלים – 105 אזרחים ו-26 חיילים – נרצחו בשורה של פיגועים. הזוועה הגיעה לשיאה בפיגוע ההתאבדות של חמאס במלון פארק בנתניה ב-27 במרץ, ליל סדר פסח: 30 ישראלים נרצחו ו-160 נפצעו במה שנחשב עד היום לפיגוע לקשה ביותר בתולדות המדינה.

הפיגוע במלון פארק היה האירוע שנתן את האות ליציאה למבצע "חומת מגן" – הפעולה הצבאית העוצמתית והמקיפה ביותר שננקטה עד אז נגד הפלסטינים. הוחלט שבמסגרת המבצע יכבוש צה"ל מחדש את כל ערי הגדה, במטרה לפגוע במרכז העצבים של הטרור הפלסטיני ולעצור את גל הפיגועים המתעצם. מחנות הפליטים של שכם וג'נין, שם שכנו חלקים מרכזיים של קיני הטרור, עמדו במוקד "חומת מגן".

תמכתי ללא סייג במבצע, אך ידעתי שהוא לא יוביל לחיסול מוחלט של הטרור, ולכן המשכתי להדגיש שאין מנוס מהקמת גדר ההפרדה. בנוסף, הדאיגה אותי המשמעות הרחבה של הכיבוש מחדש של ערי הגדה. בצעד זה הפרנו את הסכמי אוסלו מבחינה משפטית ומבחינה מעשית, וחזרנו למצב הביטחוני ששרר בגדה לפניהם. הייתה זו רגרסיה חמורה במישור המדיני. גם בשיא האינתיפאדה השנייה סברתי כי בסופו של דבר הכיבוש חייב להסתיים וכי הסכסוך צריך לבוא על פתרונו. ההווה היה עגום, אבל זה היה רק ההווה. בעתיד, ידעתי, יהיה עלינו להידבר שוב עם שכנינו.

חזרה לסטטוס-קוו הקודם הייתה תרחיש בלתי נסבל מבחינתי. הדרך המיטבית למנוע את המשך הפיגועים הרצחניים הייתה הקמת גדר שתמחיש את מקומו של הגבול הריאלי, שטושטש בעקבות "חומת מגן". בשיאם של האירועים הצבאיים, בחרתי לתת את הבמה לאג'נדה שלי. בנאום בכנסת, כמה ימים אחרי תחילת המבצע, תבעתי להקים את הגדר. לדעתי, זה היה אחד מנאומַי החשובים ביותר. להלן תמציתו:

"הטירוף והזוועה של מעשי הטרור בישראל, אשר מחו מעל פני האדמה משפחות שלמות, חייבו, עם כל הצער ועם כל הכאב, תגובה שהיתה בלתי נמנעת. היא בלתי נמנעת, לא כי אני מסכים עם כל פרט ופרט במבצע. היא בלתי נמנעת, כי עם שעומד בפני טרור רצחני... שיום-יום, לא אחד ולא שניים אלא עשרות מתאבדים באים למרכזי האוכלוסייה, פוגעים בחפים מפשע, בילדים, נשים, אבות ואמהות – התופעה הזאת מחייבת תגובה לא שגרתית, ואני מוכן לומר שגם לא לגמרי רציונלית...

אני יכול לומר שבמשך תקופה ארוכה, גם בדיוני ועדת חוץ וביטחון, גם בפומבי, הזהרתי, שמדיניות שאין לה אסטרטגיה מדינית תביא, בסופו של דבר, מדעת או שלא מדעת – ועכשיו אנחנו שלא מדעת – לכיבוש מחדש של השטחים, לכניסה אל השטחים, לשליטה מחדש על ‎3.5 מיליוני פלסטינים... הכיבוש הזה יביא עלינו אסון עוד יותר גדול...

לו היינו לפני שנה ושנה וחצי מתחילים לייצב איזו הפרדה בינינו לבינם, איזה גבול בינינו לבינם – זה לא היה מונע את כל הטרור, זה לא היה מביא אותנו אל השלווה ואל הנחלה, וזה לא היה הופך אותנו לאי מהאיים הקריביים, אבל לא מעט אנשים שהובלנו לקבורה בחודש האחרון היו נמצאים היום חיים בינינו. אומרים את זה. חוזרים ואומרים את זה, והדבר הזה לא נעשה.

אני חוזר ואומר, שהוא לא נעשה והוא לא נעשה עד היום אך ורק מסיבות אידיאולוגיות ופוליטיות, של המשך הרצון לשליטה בכל ארץ-ישראל, לא להוריד אף התנחלות, תהיה המבודדת ביותר, תהיה הרחוקה ביותר ותהיה זו שדורשת גדוד שלם של חיילים" (פרוטוקול הישיבה ה-295 של הכנסת ה-15, 4 באפריל 2002).

הופיעו דברים דומים לאלה במאמרי "הפרדה עכשיו" שהתפרסם באתר ynet שבוע אחרי הנאום.

• סיפורה של גדר ההפרדה – התחלות

• סיפורה של גדר ההפרדה – ההתנגדות לגדר

• סיפורה של גדר ההפרדה – הקמת הגדר

• סיפורה של גדר ההפרדה – הפסקת הבנייה

• סיפורה של גדר ההפרדה – תקופת נתניהו

• סיפורה של גדר ההפרדה – הגדר הטובה

הייתי שמח לומר שנאומיי ומאמריי הם שחוללו את השינוי התודעתי בדרג הצבאי והפוליטי, אבל טענה כזאת לא תהיה נאמנה לאמת. אני מאמין כי לקמפיין העקבי והממושך שלי הייתה השפעה משמעותית בעיקר על ראש הממשלה אריק שרון, כפי שרובי ריבלין ודב ויסגלס מאשרים. אך בסופו של דבר יצאה היוזמה לדרך מהסיבות שצפיתי מראש – הכישלון בדיכוי האינתיפאדה והעלייה המתמדת במחיר הדמים. אחרי מבצע "חומת מגן" כבר לא היה אפשר לעצום עיניים לנוכח התסבוכת שהיינו שרויים בה.

המבצע כשלעצמו, בניצוחו של הרמטכ"ל שאול מופז, נחל הצלחה רבה. מספר הנפגעים היה נמוך מכפי שצפו מפקדי צה"ל. מרכזי הטרור הפלסטיניים ספגו מכה קשה, וכך גם האוכלוסייה האזרחית. בצד הפלסטיני גברה ההכרה שישראל לא תבחל באמצעים כדי להשיב את השקט. הדבר גרם להפחתה ניכרת במספר הפיגועים שיצאו מהגדה. בה בעת, כפי שהיה אפשר לצפות, ערכו האסטרטגי של המבצע היה מוגבל. הוא לא סיפק לפלסטינים סיבות טובות די הצורך לחדול ממאבקם האלים, ולבטח לא הפקיע מהם לגמרי את האפשרות לעשות זאת.

מבצע "חומת מגן" הסתיים ב-10 במאי 2002, ובתוך פחות מחודש לאחר סיומו אירעו חמישה פיגועים בשטח ישראל. החמישי היה פיגוע ההתאבדות בקו 830 של אגד בצומת מגידו. 17 ישראלים נרצחו. גל הירש שהיה קצין אג"ם של פיקוד המרכז בשיא האינתיפאדה ומאדריכלי מבצע "חומת מגן", סיפר לאחר שנים בריאיון ל-"מעריב" שכבר תוך כדי המבצע הבין כי המהלך הצבאי לבדו לא יוכל לספק לתושבי ישראל את מלוא ההגנה מפני הטרור וכי אין מנוס מהקמת גדר הפרדה. זה קרה בעקבות פיגוע התאבדות שביצע מחבל פלסטיני ממחנה הפליטים ג'נין בקו 960 של אגד, סמוך לצומת יגור. בפיגוע נהרגו עשרה ישראלים ונפצעו למעלה מעשרים. בריאיון אמר הירש: "התמלאתי תחושת כישלון. כבשנו את הקסבה בשכם, השתלטנו, בקשיים אמנם, על ג'נין, פירקנו את תשתית המחבלים בשטח, והם הצליחו לחולל פיגוע כזה. הגעתי למסקנה שצריך לבצע דבר מה שעמד במרכז ויכוח חריף: להתקין גדר הפרדה". הירש סיפר כי הורה לאנשיו להקים גדר "עם דחפורים, דרכי טשטוש וגדרות תיל" וכי איש לא מחה על כך. לדבריו, "מהר מאוד הבינו הכל את האפקטיביות של החציצה".

את מה שהבין הירש, על סמך תבונתו וניסיונו בשטח, התחילו להבין גם בכירי המערכת המדינית והביטחונית עם הימשכות גל הפיגועים גם לאחר "חומת מגן". ההתנגדות העיקשת לגדר ההפרדה נשחקה ונסללה הדרך להקמתה.

חיים רמון כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל

* סדרת מאמרים זו מבוססת על הדיון בגדר ההפרדה בספר נגד הרוח שהוצא לאור על ידי "ידיעות ספרים". מערכת "דיומא" רוצה להודות לחיים רמון על הסכמתו לפרסום עיבוד לדיון בספר