נגד כיוון התנועה – ההישג הפוליטי של מרצ תחת הנהגתו של ניצן הורוביץ

ניצן הורוביץ, שר הבריאות ויושב ראש מרצ, החליט לא להתמודד על ראשות המפלגה לקראת הבחירות הקרובות. החלטה זו עוררה סערה זוטא בקרב תומכי מרצ. לצד הביקורת על הורוביץ נשמעו קולות שקוננו על כך שמרצ שבה ועורפת את ראשי מנהיגיה וקולות אחרים ביכו על כך שהמפלגה נטולת דרך אידיאולוגית.

יש להקדים ולומר שכולם צודקים במידת מה. מבקריו של הורוביץ צודקים שהוא נכשל בשריון של ג'ידא רינאוי-זועבי שהעלתה תרומה חשובה להתפוררות הקואליציה. הכישורים הבינאישיים של הורוביץ כנראה לא טובים במיוחד, ובאופן אישי אני סבור שהוא היה כישלון חרוץ בתור שר בריאות. גם טענה שהמפלגה עורפת את ראשי מנהיגיה נכונה למדי. תמר זנדברג הצליחה להחזיק רק קצת יותר משנה כיושבת ראש מרצ והורוביץ קצת יותר משלוש שנים ומלבד זהבה גלאון ושולמית אלוני אף יושב ראש של מרצ לא כיהן יותר מארבע שנים. באשר לדרך, אין ספק שההצטרפות לממשלת השינוי תבעה הקרבה רבה מבחינה אידיאולוגית. האם לפני 13 ביוני 2021 מישהו היה מאמין שמרצ תצביע בעד חוק האזרחות והכניסה לישראל – החוק נגדו הגישה גלאון את שתי עתירות איחוד המשפחות הידועות לבג"צ? והמציאות בה חברי מרצ הצביעו בעד החוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום ביהודה ושומרון בכלל מזכירה מדע בדיוני.

אבל מעבר לכל הטענות המוצדקות הללו יש לבדוק מה בעצם השיגו מרצ ויושב הראש שלה בשנה האחרונה.

ובכן, להורוביץ יש אולי חסרונות לא מעטים כפוליטיקאי אבל הוא הוביל את מרצ להישג הפוליטי הכי גדול שלה מאז ומעולם. לא רק שמרצ הצטרפה לממשלה, לראשונה מזה שני עשורים, היא גם סייעה להפלתו של בנימין נתניהו וזאת בלי שלשמאל-מרכז יש רוב בכנסת (בכנסת ה-24 היו למפלגות השמאל-מרכז 45 מנדטים בלבד). הורוביץ שהבין שאין לגוש השמאל-מרכז סיכוי להקים קואליציה בכוחות עצמו, הסתכל על התמונה הגדולה והחליט להוביל את חבריו לפשרות פוליטיות קשות כדי להשיג את מטרת-העל – הפלת הימין והקמת קואליציה בה יש נוכחות לא רק לשתי מפלגות השמאל אלא גם למפלגה ערבית.

מבחינה פוליטית גרידא, ההישג של הורוביץ עצום והוא עשה אותו עם 6 מנדטים בלבד למרצ ו-13 מנדטים בסך הכל לגוש השמאל. רק כדי לקבל פרופורציה, בממשלת רבין השנייה היו למרצ 12 מנדטים ו-56 מנדטים לגוש השמאל, ובממשלת ברק היו למרצ 10 מנדטים ו-38 מנדטים לגוש השמאל. אז נכון שמרצ לא רקמה את הקמת הממשלה, הקרדיט על כך מגיע ליאיר לפיד, ונכון שבלי הרקלאביביזם הנחוש של גדעון סער, נתניהו לא היה נופל, ונכון שבלי הנכונות של נפתלי בנט לעבור צד, הקואליציה לא הייתה מתממשת, אבל גם למרצ ולעומד בראשה היו מניות מייסדים בממשלת השינוי. אם מרצ לא הייתה מסכימה לשבת עם מפלגות הימין ימינה ותקווה חדשה ולאפשר למנכ"ל מועצת ישע לשעבר לכהן כראש ממשלה, ממשלת השינוי לא הייתה קורמת עור וגידים. חשוב להדגיש שהורוביץ הוביל את מרצ להצטרף לממשלת השינוי במטרה להפיל את נתניהו ואת גוש הימין ולא בגין תאוות השררה – כלומר, בדיוק ההפך ממה שעשה נפתלי בנט.

הורוביץ הצליח להתגבר על החולשה העיקרית של מרצ – הנטייה להעדיף טהרנות אידיאולוגית ונוקשות פוליטית על פני כל ניסיון אמיתי לשינוי. המערכת הפוליטית פועלת על תן וקח וכדי להגיע דרכה להישגים חייבים להתפשר. למרות שאלו מושכלות יסוד בפוליטיקה, נדמה שמרצ פשוט לא מבינה את כללי המשחק. כך היה בשני העשורים האחרונים בהם מלבד מפגנים רטוריים ריקים, הגשת עתירות לבג"צ ומספר הצעות חוק פרטיות שהפכו לחוקים, לא השיגו חברי מרצ כלום. אפילו כשכבר הייתה בממשלתו של אהוד ברק, החליטה הנהגת מרצ לפרוש מהממשלה בגלל מחלוקת על הסמכויות שיינתנו לסגן שר החינוך מטעם ש"ס. בדיעבד קשה להאמין לרמת האווילות הפוליטית שהובילה את מרצ לפרוש מממשלה שהובילה מהלכים מדיניים משמעותיים כמו היציאה מלבנון, ועידת קמפ דיוויד וועידת טאבה, בגלל נושא כל כך שולי, אבל זה הדי.אן.איי הפוליטי של המפלגה והורוביץ הצליח לגבור עליו למשך זמן מה.

בכל מפלגה אחרת הבוחרים היו מוחאים כפיים למהלך האמיץ של הורוביץ ולהישג המרשים שלו, אך לא במרצ. כאמור, המאפיין הפוליטי המרכזי של המפלגה הוא העדר נכונות אמיתית להשתתף במשחק הפוליטי, אז מובן מאליו שתומכי מרצ לא מחשיבים את הנוכחות של מרצ בקואליציה כהישג. יתרה מזאת, הפשרות הפוליטיות שקיבלה מרצ כדי לשמר את הקואליציה נזקפות לגנותו של הורוביץ ולא לזכותו (באופן אישי אני חייב להודות שהופתעתי מאוד ממידת המחויבות של מרצ לשימור הקואליציה). אז נכון, יש את סוגיית השריון של חברת הכנסת רינאוי-זועבי שסייעה להפלת הממשלה. ברם, זה לא בדיוק המקרה הראשון בהיסטוריה הפוליטית של ישראל בה חברי כנסת עוזבים מפלגה ותורמים להפלת הקואליציה. אתם זוכרים הרבה ליכודניקים שקראו להפיל את יצחק שמיר בגלל אברהם שריר ויצחק מודעי או מערכניקים שקראו להפיל את יצחק רבין בגלל אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן? ואם ניקח דוגמא אקטואלית יותר, אז אחרי שגדעון סער פרש מהליכוד, והעלה תרומה מכרעת להפלת שלטון הימין, החליטו הליכודניקים דווקא להתאחד מאחורי נתניהו ולהפנות את התרעומת שלהם כלפי הפורש ולא כלפי הנהגת מפלגתם. רק במרצ פרישה של חברת כנסת ששוריינה כדי להוסיף אישה ערביה לרשימה מתוך כוונה לרצות את פוליטיקת הזהויות הכה חשובה לתומכי המפלגה, היא עילה מספקת לקרוא להחלפת היושב ראש.

באופן אישי איני מחסידיו של הורוביץ. ברם, לאור ההצלחה הפוליטית המרשימה שלו בשנה האחרונה, הורוביץ היה צריך להמשיך לעמוד בהנהגת מרצ. חבל (בשביל מרצ) שחברי המפלגה לא לוחצים עליו להתמודד מחדש על התפקיד במקום להחזיר את זהבה גלאון שמומחיותה הפוליטית העיקרית היא ישיבה באופוזיציה.

ניסים סופר הוא פובליציסט ועורך אחראי באתר דיומא