פרופ' רות גביזון וההפסד של החברה הישראלית עקב אי מינויה לבית המשפט העליון

זלמן ארן, שכיהן כחבר כנסת וכשר החינוך מטעם מפא"י, נהג לומר כי הספד למת הוא הספד לאמת. מאז הלכה לעולמה שמעתי וקראתי לא מעט הספדים על פרופ' רות גביזון ז"ל. רותי ראויה לכל הדברים שנאמרו בשבחה על ידי המספידים. עם זאת, חשתי אי נוחות נוכח הדרך בה בחרו המספידים להזכיר בקצרה (או לא להזכיר כלל) אירוע חשוב בחייה של גביזון שהייתה לו השפעה רבה גם על הציבוריות הישראלית. ובכן, לעתים אמת חלקית גרועה משקר מוחלט.

רבים מהמספידים את רותי ציינו את אי מינוייה לבית המשפט העליון עקב התנגדותו של נשיא בית המשפט העליון דאז, פרופ' אהרן ברק יבדל"א. לעתים הם אף ציטטו את אחד מאמירות ברק אודות "האג'נדה" שהייתה לגביזון, וחלקם אף ציטטו את התגובה הציבורית המאוחרת של גביזון לברק. אולם המספידים נמנעו לעסוק בהספדם, כנראה מפאת כבודו של החי, בשאלה איך קרה שענקית משפט כמו פרופ' גביזון לא זכתה לכהן בבית המשפט העליון של מדינת ישראל?

שאלה זו הטרידה אותי בחייה יותר מאשר במותה. מעטים האנשים שהיו ראויים יותר מרותי לכהן בבית המשפט העליון. ידוע לכל, ששרת המשפטים ציפי לבני רצתה למנות את גביזון לבית המשפט העליון. ברק התנגד בכל תוקף למינוי. שכן גביזון הייתה לא רק מבקרת עזה של תפיסת האקטיביזם השיפוטי הקיצוני שברק קידם, אלא גם בעלת עוצמה אינטלקטואלית שהייתה מציבה אותה כמשקל נגד משמעותי לנשיא בית המשפט העליון.

כדי לסכל את המינוי נקט ברק בשורה של מהלכים, שלא זה המקום לפרט את כולם. ידועה מכל החלטתו להביע את התנגדותו לגביזון, לא רק בדיוני הוועדה לבחירת שופטים, אלא גם בפומבי, בכנס משפטי, שם גם תקף את "האג'נדה" של רותי. סופו של דבר, ברק, הפוליטיקאי המיומן, הצליח לנצח את לבני, וגביזון לא מונתה. אלא שזה לא היה סוף הסיפור.

הגיעה העת לספר דבר שלא כל כך ידוע לרוב הציבור. כשהייתי שר משפטים נפגשתי עם נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק כדי לדון במועמדים העתידיים לכהונת שופט עליון. אמרתי לברק שהואיל והוא הפך את בג"ץ לבית משפט לחוקה באמרי פיו, מן הראוי להקים בית משפט לחוקה בנפרד מהעליון. משום שכיבדתי את ברק שהיה כבר בסוף כהונתו כנשיא בית המשפט העליון, אמרתי לו שאפעל לקדם את הקמת בית המשפט לחוקה רק אחרי פרישתו.

בינתיים, אמרתי לברק, צריך לחשוב על איזה בית משפט עליון אתה משאיר כמורשת אחריך. אחרי פרישת ברק מכס השיפוט נותר בית המשפט העליון ללא פרופסורים למשפט וסברתי כי במינויים הבאים מן הראוי למנות משפטנים בכירים מהאקדמיה. את דעתי זו הצגתי לברק. לצערי, לא הצלחתי להוציא רצון זה אל הפועל ובין פרישתו של פרופ' ברק ב-2006 לבין מינויה של פרופ' דפנה ברק-ארז ב-2012 לא כיהן אף פרופסור למשפטים בבית המשפט העליון (פרופ' יורם דנציגר קיבל את הפרופסורה רק לאחר שפרש מכס השיפוט).

על כל פנים, אמרתי לברק שאחרי פרישתו ראוי ליצור פלורליזם של דעות בבית המשפט העליון. 12 שופטים מונו לבית המשפט העליון בתקופת כהונתו של ברק כנשיא בית המשפט העליון – 11 מהם היו מועמדים של העליון. התנגדתי לכך שבית המשפט העליון יישאר בדמותו ובצלמו של ברק גם אחרי פרישתו, אך מטעמי נימוס לא ציינתי זאת במפורש בפניו.

לפיכך, שבתי והצעתי את מועמדותה של פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון (באותה העת, רותי לא ידעה שמועמדותה לעליון שבה ועלתה לדיון, וזאת משום שרציתי קודם כל ליצור הסכמה עם ברק). כדי לאזן את "האג'נדה" של רותי, הצעתי למנות גם את פרופ' מרדכי קרמניצר, התומך באקטיביזם שיפוטי קיצוני אף יותר מזה של ברק. למרות הוויכוח שיש לי עם פרופ' קרמינצר, יש לי הרבה הערכה אליו והוא גם משפטן בעל שיעור קומה. מהמיזוג בין גביזון לבין קרמניצר סברתי שתיווצר פסיקה מפוארת ובעלת חשיבות רבה לעתיד המשפט, המשטר והחברה בישראל.

ברק התנגד להצעה שלי וטעמיו עמו (לא אפרט מה שאמר לי בארבע עיניים). ראוי לציין שברק לא היה יחיד בהתנגדותו. גם משפטנים אחרים שהתייעצתי עמם בנושא ושנמנו על תומכי קרמניצר, אמרו שעדיף שקרמניצר לא ימונה לעליון ובלבד שגביזון לא תמונה. זכורה לי פליאתי נוכח העדפת הבינוניות כאשר אפשר היה למנות ענקים לבית המשפט העליון.

אבל ברק לא הבין אז – וספק אם הוא מבין כיום – את החשיבות שהייתה במינוי גביזון לבית המשפט העליון. נכון שגביזון החזיקה בדעה נחרצת נגד האקטיביזם השיפוטי הקיצוני מבית מדרשו של ברק. אבל זה לא היה העיקר בה. מעל הכל, רותי רצתה לגשר בין ניגודים. רותי האמינה, וזה היופי בה, שהקרעים והשסעים בתוך החברה הישראלית הם הרבה יותר קטנים ממה שנדמה לעין. בהשקעת מאמץ ובנכונות לפשרה, סברה רותי, אפשר לקרב רחוקים ולמצוא דרכי ביניים לפסוע בהן. וזו הייתה הגדולה האמיתית שבה.

בית המשפט העליון הפך בעשורים האחרונים למקום המשפיע ביותר על המשטר הישראלי, ופועל יוצא גם על החברה הישראלית. אולם בית המשפט העליון נתפס על ידי רבים לא כמוסד מאחד, ואפילו לא כבורר נטול פניות, אלא כמעוז אליטיסטי שרק מגביר את הקיטוב בעם. ומרותי, המפשרת הגדולה – מי שכתבה יחד עם הרב יעקב מדן את אמנת גביזון-מדן בניסיון לגבש כללים חדשים להסדרת דת ומדינה – נמנע להגיע למוסד הכה חשוב לחברה הישראלית בגלל "האג'נדה" שלה לכאורה.

כאשר שמעתי את ההספדים, חיכיתי והמתנתי לשמוע התייחסות מקיפה לפגיעה שנפגע הציבור הישראלי עקב אי מינויה של רותי לעליון. באמת שלא רציתי לדבר בנושא. חשבתי שהמספידים הרבים ידברו על האלטרנטיבה שהציבה גביזון לאקטיביזם חסר הגבולות של ברק אבל גם לגישה המקטבת שהלה הנהיג בבית המשפט העליון (ולא שמעתי זאת אף זאת). אבל אולי כל מספיד, מספיד בעצם את עצמו. אני סבור שהשסע העמוק בין דתיים לחילוניים העמיק עוד יותר עקב הגישה שהשליט ברק בעליון. חשבתי אז שגביזון אולי תצליח למצוא דרך לגשר, גם אם רק במידת מה, על הפערים האלו, ואולי אף על שסעים אחרים בחברה הישראלית. סיכול מינויה לבית המשפט העליון לא היה ההפסד של רותי, אלא ההפסד של כולנו.

יהא זכרה ברוך.

חיים רמון כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל