אתחול מחדש – מה הקואליציה הייתה צריכה לעשות במקום ניסיון ההידברות בבית הנשיא?

השיחות בבית הנשיא

בשבוע שעבר החלה בבית הנשיא ההידברות על מתווה הרפורמה בין צוותי העבודה מטעם הקואליציה והאופוזיציה. אולם, אם לא תתרחש הפתעה יוצאת מגדר הרגיל, תסתיים ההידברות על הרפורמה בכישלון מוחלט וזאת משום שגורל המגעים שיתנהלו בבית הנשיא נחתם קודם לכן.

הצל הכבד של מתווה הנשיא

אחרי שהנשיא פרסם את המתווה שלו שורטט הקו בחול בין שני המחנות. במקום לפרסם מתווה של פשרה בין הצדדים, כמו המתווה של פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' יובל אלבשן, פרסם הנשיא מתווה מוטה באופן ניכר לטובת המחנה המתנגד לרפורמה. לא רק שלא הייתה בו איזושהי פשרה בין הצדדים אלא שמתווה הנשיא הרע באופן משמעותי את המצב הנוכחי שכן הוא חיזק כוחו של שלטון המשפטנים בנקודות מפתח וקיבע שלטון זה כך שלא ניתן יהיה לרסנו גם בעתיד (ראו חיים רמון, "מתווה הנשיא הרצוג או מתווה הנשיא ברק?").

מתווה הנשיא, גם אם לא ישמש כבסיס לדיון, יעמוד ברקע של ההידברות, ויביא, בסופו של דבר, לכישלונה. מבחינת יאיר לפיד ובני גנץ יהווה מתווה הנשיא את נקודת הקיצון של הפשרה מצידם, ולגבי הליכוד ומחנה הימין עדיף שלא לבצע שום רפורמה מאשר לקבל את המתווה הזה. כל צד ירצה אפוא להראות לבוחריו שאיננו מוותר על דבר משמעותי וזמן קצר לאחר תחילת ההידברות תחל החלפת האשמות הדדית, ואש המחלוקת תוצת מחדש.

לפיכך, החלטתו של מחנה הימין להיכנס להידברות בבית הנשיא הייתה מהלך שגוי נוסף מצידו. על אף שאני תומך ברפורמה הזו, אין ספק שהקואליציה ניהלה את המהלך הפוליטי באופן כושל ביותר. גם אם היו סיבות אובייקטיביות מדוע בנימין נתניהו לא התערב ברפורמה עד עתה – בעיקר בגלל האיסור החצוף של היועצת המשפטית לממשלה על התערבותו של ראש הממשלה במשבר חוקתי-משטרי – ההליכה להידברות בבית הנשיא היא בחירה בכישלון ידוע מראש.

הרפורמה החדשה

מה שמחנה הימין היה צריך לעשות זה להודיע על הפסקה של מהלך החקיקה עד אחרי יום העצמאות. ותשקוט הארץ ארבעים יום כדי שנוכל להתאבל בימי הזיכרון ולשמוח בחגינו. לאחר מכן, אני מציע לקואליציה לזנוח את הרפורמה הקיימת, לפחות לעת עתה, לעשות אתחול מחדש ולקדם רפורמה שתטפל בחוליים אחרים של רשויות המשפט והאכיפה.

ראשית, צריך לטפל בעינויי הדין שסובלים האזרחים מידי רשויות האכיפה והמשפט, ובייחוד בעינוי הדין בהליך הפלילי. בימים הראשונים לכהונתי כשר המשפטים, ביקשתי לקבל מידע על מספר התיקים הפתוחים ומשך היותם פתוחים, ונחרדתי מהממצאים. בפרקליטות היו תיקים רבים שהיו פתוחים קרוב לעשר שנים (חשוב לציין כי אין מדובר בתיקים שעדיין נחקרו במשטרה). סברתי אז ואני סבור היום שהתמשכות הטיפול בתיקים פליליים היא מהפגיעוֹת החמורות ביותר של המערכת המשפטית בזכויות האדם והאזרח. קבעתי שכל תיק המגיע לפרקליטות ייסגר אוטומטית בתום שלוש שנים מיום הגעתו, אלא אם כן ועדה בראשות שופט בדימוס ושני עורכי דין אזרחיים תקבע אחרת, ובמקרה כזה יהיה אפשר לתת ארכה בת שנה לטיפול בתיק. כמובן שהפרקליטות התקוממה בתוקף כנגד הצעות אלו ועם התפטרותי התוכנית נגנזה. בנוסף, פעלתי לחסל את הסחבת שנקטו שופטים בניהול משפטים בכלל ובמתן פסקי דין בפרט. מתן פסקי דין לאחר מועד סיום דיוני המשפט, התעכב לעתים שנה או שנתיים ואף יותר מכך. גיבשתי מדיניות שתטפל בשופטים שלא נותנים פסק דין תוך שלושה חודשים מתום הדיון המשפטי כנדרש על פי התקנות. לשופטים שנקטו בסחבת בטיפול בתיקים המונחים בפניהם, לא אישרתי יציאה לשבתון ולא אישרתי להם לעסוק בעיסוק נוסף (לרוב הרצאות). כמו כן פעלתי לפיצול פגרת הקיץ הארוכה של בתי המשפט לפגרת חורף ופגרת קיץ קצרה יותר, כדי שהשופטים יוכלו לנצל את זמן הפגרה כדי לסיים את הטיפול בתיקים שנגררו זמן רב. הקואליציה יכולה לאמץ רעיונות אלו, או לנקוט בדרכים אחרות כדי לשפר את יעילות הטיפול של הפרקליטות ובתי המשפט בתיקים פתוחים ובכך להקל על האזרח הקטן הנרמס עקב השתהות הצדק.

שנית, יש לסגור לאלתר את "נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות" שנטולה כל כוח אמיתי, ולהקים במקומה נציבות ביקורת ותלונות חזקה על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות שסמכותה תחול על הפרקליטות ומערך התביעה המשטרתית – כולל פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה. נציבות זו תוסמך, בין היתר, לבצע ביקורת מערכתית יזומה ולעסוק בתלונות אישיות כנגד פרקליטים, והמלצותיה תחייבנה את הפרקליטות (ניתן יהיה לערער על המלצות אלו בהליך שיפוטי). דוד רוזן, נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות לשעבר, הסביר היטב מדוע מדובר בגוף חלש וסיכם כי אם לא "יינתנו לנציבות שיניים וסמכויות, עדיף לסגור אותה". רוזן הציע שורה של שיפורים שיש להכניס בגוף הביקורת, ויש לאמץ המלצות אלו, או דומות להן, כדי שיהיה גוף ביקורת רציני על רשויות התביעה.

שלישית, יש להכרית את השלטון העריץ של היועצים המשפטיים לממשלה שאין לא אח ורע בשום מדינה דמוקרטית בעולם. פרופ' אמנון רובינשטיין תיאר את האנומליה האנטי דמוקרטית שבשלטון היועצים באופן הבא: "פעם אמרתי שהיועץ המשפטי לממשלה דומה ללואי ה-14, מכיוון שאין שום מגבלה על סמכותו, והוא בעצמו קובע את גבולות סמכותו. אבל אז נזכרתי שללואי ה-14 היתה מועצת אצילים, שמדי פעם הוא היה מתייעץ איתם. ליועץ המשפטי אין אפילו את זה". קודם כל, יש לבטל לאלתר את דוקטרינת "העמדה המחייבת" שאהרן ברק קיבע בדין באמצעות הונאה מבישה בפסק דין פנחסי (בג"ץ 4267/93). במקום זאת יש לקבוע מחדש את העמדה שקיבלה הממשלה ב-1962 בעקבות דו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה בראשות השופט שמעון אגרנט: "אם כי אין כל הוראה מפורשת בחוק בענין הנדון: הרי מחייב הסדר הטוב במדינה כי בדרך כלל תתיחס הממשלה לחוות הדעת המשפטית של מי שממלא את התפקיד של 'היועץ המשפטי לממשלה'... כאל חוות דעת המשקפת את החוק הקיים. עם זאת, רשאית הממשלה, תוך צאתה מן ההנחה האמורה, להחליט כיצד עליה לפעול במקרה המסוים, לפי שיקול דעתה שלה [הדגשות שלי ח. ר.]". כידוע, גם הוועדה הציבורית לבחינת דרכי המינוי של היועץ המשפטי לממשלה ונושאים הקשורים לכהונתו בראשות השופט מאיר שמגר חזרה על קביעה זו. בנוסף, יש לבטל את מונופול הייצוג, קרי היכולת של היועץ המשפטי לממשלה לשלול מהממשלה ומחבריה ייצוג בערכאות.

רביעית, יש להקים ועדות בדיקה ממשלתיות לטיפול בחוליים של רשויות האכיפה שהוזנחו במשך שנים רבות – אחת שתבדוק את השימוש של המשטרה ברוגלות, השנייה שתבחן את תפקוד המחלקה לחקירת שוטרים (מח"ש), והשלישית שתברר את פרשת רות דוד. מדובר בפרשות שבדיקתן חשובה ביותר הן מבחינת זכויות הפרט והן מבחינת התפקוד של רשויות האכיפה. אחרי שהתגלה שהמשטרה שאבה באופן לא חוקי מידע מטלפונים של אזרחים באמצעות רוגלות מתקדמות היה צריך לפתוח באופן מיידי בחקירת מח"ש כדי שלא ניתן יהיה לגורמים המעורבים לטשטש את הראיות למעורבותם. במקום זה, ובאופן לא מפתיע, החליט היועץ המשפטי לממשלה דאז, ד"ר אביחי מנדלבליט, להקים צוות "בדיקה" פנימי לכאורה כדי לחקור את הפרשה, אך למעשה כדי למנוע כל חקירה אמיתית שלה. ואכן, הצוות בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה עמית מררי למשפט פלילי – מי שבמסגרת תפקידה הייתה אחראית על כל הנושא של האזנות הסתר – הוציא דו"ח כסת"ח כמצופה ממנו. ההתנהלות הכושלת של מח"ש, בייחוד מאז שפרקליט המדינה שי ניצן והמפכ"ל רוני אלשיך דאגו למנות את קרן בר-מנחם כראשת מח"ש, מצריכה בדיקת עומק. יש לבדוק את מה שהתרחש בחקירת אום אל-חיראן כולל התנהלותו המפכ"ל דאז רוני אלשיך (שכידוע "הזכיר" לראש מח"ש את מומחיותו בפירוק ארגונים עוינים) שפרקליט המדינה שי ניצן הגדיר כשערורייתית ולדעתי הייתה פלילית לכאורה. כמו כן, ועדת הבדיקה תבחן את הבעייתיות המבנית בכפיפות של המחלקה לפרקליטות בייחוד לנוכח השינויים שהכניסה בר-מנחם בארגון במסגרת תוכניתה "לתת שירות למשטרה". פרשת רות דוד התפוצצה בשנת 2015 אחרי שפרקליטת מחוז תל אביב הואשמה בפרשות שחיתות חמורות, בין היתר בהתערבות פסולה בהליכים פליליים, בהדלפת מידע פנימי בטיוח תלונות של חוקרים של רשות המיסים ועוד. הפרקליטות התנגדה בכל תוקף להקים ועדת בדיקה שתבחן את התנהלותה של דוד בהיותה פרקליטת מחוז. יתרה מכך, על אף שקיבלה מתנות יקרות ערך בעת כהונתה כפרקליטת מחוז תל אביב, החליט מנדלבליט לגנוז את תיק החקירה העיקרית נגד דוד – אחרי הכל מה שאסור לנבחרי ציבור מותר לשליטי המשפט. התיקים שעסקו בפרשת השחיתות ברשות המיסים נגנזו ואז בוערו. יש להקים ועדת בדיקה שתבחן את הטיפול הכושל של גורמי האכיפה בעניינה של דוד, ותבדוק אם הכשלים נובעים מרשלנות פושעת או שמא הייתה התערבות מכוונת כדי להקל עם מי שהייתה בכירה בפרקליטות. משפטה של דוד המתנהל בעצלתיים ונראה על פניו כאילו בפרקליטות יש גורמים המעוניינים לסחוב את המשפט כמה שיותר שנים (אם רות דוד תורשע היא עלולה להעיד על הדרך שבה התנהלה הפרקליטות בתקופתה, וד"ל).

כרגע, יש כעס וחוסר אמון הן בקרב התומכים ברפורמה והן בקרב מתנגדיה. עצירת הרפורמה הנוכחית אמורה לרצות את מתנגדי הרפורמה. לצד עצירת מהלך החקיקה, מן הראוי שהממשלה תנקוט במהלך הסברתי שיבהיר למתנגדים מדוע הרפורמה שניסתה להעביר כה חשובה לדמוקרטיה הישראלית ומדוע יש לקדם את התיקונים שהיו ברפורמה בהסכמה רחבה יותר. מן הצד השני, קידום הרפורמה החדשה יסייע לשכך את הכעס והתסכול בקרב אלו שתומכים ברפורמה הנוכחית. יתרה מכך, המהלכים הכלולים ברפורמה החדשה – טיפול בעינויי הדין, הקמת נציבות ביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות, ביטול הסמכויות האנטי דמוקרטיות הקיצוניות שיצר בית המשפט העליון ליועץ המשפטי לממשלה והקמת ועדות בדיקה ממשלתיות לחקר הפרשות המוזכרות לעיל – נוגעים לכל אזרח ואזרח בישראל. ברי אפוא כי מי שיתנגד לרפורמה החדשה לא באמת חפץ בהגנה על זכויות הפרט ועל המשטר הדמוקרטי, וכל חפצו הוא לשמר את כוחה העריץ של דיקטטורת המשפטנים.

 חיים רמון כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל