הגל השני של הקורונה הכניס את המשק הישראלי לסחרור וזאת אחרי שהגל הראשון נתן תקווה שניתן יהיה להשתלט על המגפה. בנימין נתניהו, שזכה לשבחים (גם אם מסוייגים) בגין הטיפול שלו בגל הראשון, ניזוק פוליטית מהגל השני.
החודשיים האחרונים הן כנראה התקופה הכי קשה עבור נתניהו ב-11 שנות הקדנציה השנייה שלו. במקביל לטיפול שאינו משביע רצון בעניין הקורונה, ההתעסקות בנושא הפטור ממיסים שנתפסה כאטימות נוכח המצב הקשה בישראל, והפגנות כנגדו שהולכות ומתרבות, יוצרות תחושה שהפעם הוא הגיע לדרך ללא מוצא.
נתניהו העלה כל מיני רעיונות לטיפול במשבר – אבל בינתיים אלו לא מצליחים לקרום עור וגידים (תכניות המענקים למיניהן) או שהן לא משיגים השפעה של ממש על השיח הציבורי. נתניהו סופג מהלומות כבדות מימין ומשמאל. התקשורת נהנית לחבוט בו על תוצאות לא מספקות ומאדירות את המחאה נגדו מחד גיסא, ונפתלי בנט הנושף בעורפו, צובר אהדה ציבורית כמנהיג ימני עתידי הקורא תיגר על כהונתו של האריה הזקן מאידך גיסא. בנוסף, תדמית "מר כלכלה" של נתניהו נסדקת מול שורה של תוכניות כלכליות שלא מתרוממות והמצב ההולך ומחמיר של המשק.
והכי חמור מבחינת נתניהו היא העובדה שאין לו מישהו שהוא יכול להאשים במצב הזה. מגיפת הקורונה אינה תוצר של הפלסטינים, של השמאל או של מערכת האכיפה והיא נוהלה מלכתחילה על ידי נתניהו במיקרו ניהול. אולם מה שעבד בצורה סבירה בגל הראשון, נכשל בגל השני עקב שורה של החלטות לא נכונות. נתניהו מוצא את עצמו מתמודד עם מגפה עולמית כמעט לבדו, ללא מוצא ברורה מהמשבר שמגפה זה גורמת. נתניהו אולי מתאמץ ומזיע – אבל לא מצליח, ולכאורה זהו מתכון בטוח להכנת הקרקע להחלפתו.
אלא שנתניהו נהנה מהאופוזיציה הכי חלשה ונרפית בתולדות הכנסת. יאיר לפיד ושותפיו מציעים להפר בידוד ומעלים ציוצים מוזרים, נוכחותם הפרלמנטרית כמעט שאינה מורגשת והם מתקשים להציע סדר יום חלופי מלבד אותו תקליט "רק לא ביבי" שחוק. אביגדור ליברמן נעלם וחברי הכנסת של "ישראל ביתנו" מנסים לחבוט בנתניהו אבל לא מצליחים להשאיר חותם כלשהו. התקווה הלבנה ממרץ, יאיר גולן, עדיין מחפש נאצים בכל מקום ומנסה לרכוב ללא הצלחה על המחאה. ואילו בוגי יעלון הולך לאיבוד ומוכיח מדוע הוא היה פרוייקט הפיילוט הכי גרוע של בחירות 2020.
"אתה צייצן המחנה": עימות חריף בכנסת בין רה"מ בנימין נתניהו לבין יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד
למעשה, הפעילות הפרלמנטרית של האופוזיציה עברה לטוויטר, שם הם מתבשמים מלייקים חסרי משמעות, ומלבד נהמות "ביבי מרסק את הדמוקרטיה" לא ניתן למצוא בדבריהם איזשהו ביקורת בונה קוהרנטית.
האופוזיציה הכי אפקטיבית מול נתניהו כיום היא דווקא מימין. מפלגת ימינה מצליחה לאתגר את הליכוד בשורה של הצעות שמקשות על נתניהו, ולראיה הזיגזג על ועדת החקירה לניגודי עניינים של שופטים (מהלך שהביך קשות את הליכוד) והגמגום של הליכוד ביחס לפסקת ההתגברות.
בנט, שכבר היה מחוץ לכנסת בבחירות סבב א', הצליח למתג את עצמו כמועמד עתידי לראשות הממשלה. בנט עשה זאת בעבודת נמלים רצינית ומעמיקה, שאותה האופוזיציה משמאל לא ניסתה בכלל לעשות, אולם ברור שהוא לא יהיה זה שיפיל את נתניהו, אלא יחכה ליום שאחרי.
בכנסת אין אפוא אופוזיציה אפקטיבית, אז אנחנו נשארים עם מפגינים ברחובות, שמושכים לכמה כיוונים שונים בהפגנות שחלקן הפכו למסיבות. על אף תשומת הלב האדירה שההפגנות זוכות מהתקשורת הישראלית (שמפנטזת על דמוי מוטי אשכנזי שיצליח להוביל מהלך פוליטי להפלת הממשלה) אין להן שום המשכיות פוליטית. זאת מהטעם שגורמי אופוזיציה פשוט לא יודעים איך לרתום את הסיוע התקשורתי הניכר לסדר יום קונסטרוקטיבי שיכול הוביל שינוי. בוואקום הזה, הכוח הפוליטי הכי אפקטיבי נגד הממשלה הוא כמה צייצנים בטוויטר, שביחד מגיעים לרבע מנדט בקלפיות וזאת ממצביעים שהיו מצביעים גם לנסראללה אם הוא היה יכול להפיל את נתניהו.
אבל איפה האופוזיציה? מחאת "הדגלים השחורים" נגד נתניהו בכיכר צרפת בירושלים, 25 ביולי 2020
גם הסקרים, המראים על הפיחות במעמדו של נתניהו, מציגים גוש ימין שעדיין יכול להרכיב קואליציה לבד, גם ללא ליברמן (מפלגה ימנית שממילא לא תרכיב שום קואליציה עם מרצ ועם המשותפת). הקולות נודדים מנתניהו ימינה, לבנט, ועל אף העובדה שנתניהו מדמם פוליטית, האופוזיציה משמאלו אינה יודעת לעשות דבר ומעדיפה לעמוד מהצד ולנבוח, במקום להסתער ולנשוך.
ביבי על הרצפה, ואף אחד מהשמאל מרכז-הישראלי לא יכול ולא יודע לעשות עם זה כלום. האם חולשת האופוזיציה היא עוד הצלחה של נתניהו, או שההישג הזה רשום על השמאל הישראלי המתפרק, שוויתר על תוכניות מעמיקות לטובת צווחות "רק לא ביבי"? את זה ההיסטוריה תשפוט.
עו"ד דורון נחמיה, בעלים של משרד עורכי דין, ממייסדי קבוצת "נתיב בליכוד" וארגון הלובי "האינטרס שלנו"
Report