בתמונה לואי אנטואן דה סן-ז'וסט
האמירה "אין חירות לאויבי החירות" מיוחסת ללואי אנטואן דה סן-ז'וסט, ממנהיגי המהפכה הצרפתית, באחד מרגעיה הקיצוניים והאכזריים ביותר – תקופת "הטרור" (ספטמבר 1793 עד אוגוסט 1794). כ-150 שנה לאחר מכן, טבע הפילוסוף קרל פופר את המונח "פרדוקס הסבלנות" הקובע כי סובלנות בלתי מוגבלת חייבת להוביל להיעלמות הסובלנות.
פופר הסביר כי חברה עם סובלנות בלתי מוגבלת תאפשר לכוחות לא-סובלניים להשמיד את הכוחות הסובלניים בתוכה, ואת הסובלנות איתם. כדי להגן על עצמה, על החברה הסובלנית להיות חסרת סובלנות כלפי חוסר סובלנות. לפיכך, חברה ליברלית צריכה, בין היתר, להגביל ביטויים של חוסר סובלנות בשיח.
אבל מי קובע את הגבולות של השיח? ומה קורה כאשר אלו הטוענים שהם קוראים להגביל את הביטוי בשם "פרדוקס הסובלנות" של פופר, בעצם מפגינים חוסר סובלנות דכאנית ופנאטית כזו שהפגין סן-ז'וסט?
כדי להגן על חברה סובלנית, צריך להיאבק במי שמעוניין לפגוע בסובלנות בשם הסובלנות. או לפחות לא להכשיר טיעונים שעם מספיק מאמץ - יכולים להשתיק כל אחד@UrielKorall pic.twitter.com/LoltBIzfQ8
— Idan Eretz (@Idaneretz) May 29, 2023
אפשר להסכים עם הרפורמה המשפטית ואפשר לא להסכים עימה, כמו שאפשר להסכים עם המחאה שקמה נגד הרפורמה המשפטית ואפשר לא להסכים עימה. אבל אי אפשר לקבל את ההתנהגות של הפלג הקיצוני ביותר במחאה נגד הרפורמה המשפטית, שהחליט שכל מי שבעד הרפורמה הוא בהגדרה אויב הדמוקרטיה ולכן מותר לסתום את פיו. כך, למשל, אם גוף כלשהו מעז להזמין אנשים משני צדי המחלוקת להתווכח ביניהם, מותר להפריע לדוברים ולמנוע כל דיון. כך קרה באוניברסיטת תל אביב כאשר הזמינו את יושב ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת שמחה רוטמן, לדבר בכנס על הרפורמה המשפטית. וכך קרה גם היום בוועידת האקלים של ידיעות אחרונות כאשר מפגינים שבו וקטעו את דבריה של השרה להגנת הסביבה עידית סילמן.
מפגינים קטעו את דבריה של השרה להגנת הסביבה עידית סילמן בוועידת האקלים של ידיעות. סילמן טענה כי זוהי סתימת פיות ואמרה כי ההפגנות לא ירתיעו אותה@DaphnaLiel
— החדשות - N12 (@N12News) June 7, 2023
ניכר, כי הגישה הסן-ז'וסטית עדיין רווחת בשמאל, ולא רק בישראל. ייתכן שזו מורשתו של סן-ז'וסט וחבריו היעקובינים ואולי זה מורשת המרקסיזם והנאו-מרקסיזם. הרי הפילוסוף הרברט מרקוזה מאסכולת פרנקפורט הנאו-מרקסיסטית כבר הסביר כי "סובלנות משחררת" פירושה "אי סובלנות כלפי תנועות מהימין וסובלנות כלפי תנועות מהשמאל". ייתכן גם שיש לחוסר סובלנות זו מקורות אחרים, אבל כך או כך, תרבות הביטול, הצנזורה של ביקורת ימנית ברשתות החברתיות, ההשתקה כלפי כל מי שמעז לבקר מיעוטים, קל וחומר ההפללה של ביקורת כגון זו, הם כולם היבטים של אותו חוסר סובלנות הפושה בשמאל העולמי.
הכלכלן דייבי דישטניק ממובלי מחאת הכלכלנים, תוקף את המפגינים נגד שמחה רוטמן בפאנל באוניברסיטת תל אביב: "גול עצמי מפואר, אנחנו יכולים לשמוע גם דעות שלא נעימות לנו".
— עטרה גרמן Atara German (@ataragerman1) May 28, 2023
המתנגדים: "שמחה רוטמן לכלא, לא מדברים עם פאשיסטים" pic.twitter.com/ti78I7kUzZ
אלא שזה לא רק בשמאל. בשנים האחרונות אפשר להיווכח שאותו חוסר סובלנות סן-ז'וסטי עולה כפורח גם בקרב חוגים נרחבים בימין הפוליטי, בארץ ובחלק ממדינות העולם (הימין הטראמפיסטי כמשל). בישראל, כל מי שלא מתיישר לגחמות האחרונות של מחנה הימין מיד מוכרז על ידי ימנים רבים כבוגד וכעוכר ישראל. אחרי עשורים בהם סבל הימין בישראל ממתקפות הדה-לגיטימציה השמאל, החליטו חלקים נרחבים ממחנה הימין לאמץ את אותן שיטות.
מי שאירגן את המהומות בנאום יום הזיכרון של רה״מ בנט הופעל בתשלום ע״י הליכוד - חשיפת חדשות 13 pic.twitter.com/uQqMqiK7rj
— צביקה גרינבאום (@laki1946) April 16, 2023
נדמה שבכל הקשור לדרך בה רואים את בר הפלוגתא הפוליטי, היה בעבר הבדל תפיסתי ברור בין הימין לשמאל. בעוד הימנים חשבו שהשמאלנים טועים, השמאלנים חשבו שהימנים מרושעים. אבל לדעתי בשנים האחרונות התהפכה המגמה. בעוד שהמשתיקים בהחלט נוכחים עדיין במחנה השמאל-מרכז – כפי שניתן לראות במקרים של רוטמן וסילמן – הם מייצגים, בסופו של דבר, רק מיעוט קטן ורעשני. לעומת זו, ניכר שהטהרנות וחוסר הסובלנות השתלטו על חלקים גדולים מאוד ממחנה הימין. עם או בלי קשר, אותם חלקים במחנה הימין גם מאמצים שיח נאו-מרקסיסטי של פוליטיקת זהויות, של הגמוניה דכאנית והמון מדוכא, ושל שנאת עשירים ומצליחים. איני יודע מה סן-ז'וסט היה אומר על השתלטותה של רוח חוסר הסובלנות שהוא קידם, על חלקים נרחבים ממחנה הימין, אבל לטעמי זו אירוניה היסטורית מהסוג הגרוע ביותר.
בנימין לאשקר הוא פעיל ב-"תקווה חדשה" וחבר בפורום מנכ"ל של המפלגה
Report