משוגתו של קברניט לשעבר – על התגובה הקיצונית של מחנה השמאל-מרכז להפסד בבחירות

אסטרטגיה פוליטית המבוססת על רטוריקה מיליטנטית ועל מלחמת חורמה ציבורית יכולה לעבוד כאשר מדובר במחנה שממילא קרוב להגשמת יעדיו הפוליטיים ושצריך רק למצות את הפוטנציאל האלקטורלי שלו. מחנה הימין השתמש באסטרטגיה זו בהצלחה לא מבוטלת בתקופת ממשלת השינוי כאשר פעל בכנסת כאופוזיציה לוחמנית שמילאה תפקיד מרכזי בהתפוררות הקואליציה.

אמנם, אסטרטגיה פוליטית מוקצנת כזו מחריפה את המתחים מול היריבים הפוליטיים ואף עלולה לעורר אנטגוניזם בציבור הרחב, אבל אם היא מצליחה להשיג רוב מוצק בבחירות, התוצאה הסופית מצדיקה במידה רבה את המחיר הפוליטי שלה. לעומת זאת, כאשר מדובר במחנה שהוא מיעוט פוליטי מובהק, אסטרטגיה זו תניב תוצאות הרסניות בעיקר. היות שלמיעוט פוליטי ממילא אין סיכויים טובים להשיג רוב יציב בפרלמנט בטווח הזמן הקרוב, התוצאות העיקריות שהוא יכול להשיג באמצעות אסטרטגיה כגון זו הן החרפת המתח מול היריבים הפוליטיים והגברת האנטגוניזם בציבור הרחב.

נניח לרגע לשאלה מדוע ההנהגה הפוליטית של מחנה השמאל-מרכז בחרה לנקוט באסטרטגיה של רטוריקה מיליטנטית ושל קריאות למלחמת חורמה – בשלב הזה אלו רק קריאות – לאחר התבוסה בבחירות (בהקשר זה חשוב לציין כי זו הנהגת מחנה השמאל-מרכז כבר בחרה להשתמש באסטרטגיה של רטוריקה מיליטנטית ושל מלחמת חורמה הפוליטית ואף לומר שיש שימוש תדיר באסטרטגיה כזו מאז 2015, לכל הפחות). השאלה החשובה באמת היא מדוע ציבור התומכים של מחנה השמאל-מרכז לא רק משתף פעולה עם האסטרטגיה הפוליטית שבחרו מנהיגיו, אלא גם מדרבן אותם להקצין אותה.

לשאלה דלעיל יש, להשקפתי, שתי תשובות. התשובה הראשונה קשורה לעמדה ההגמונית שהשמאל-מרכז חש ששייכת לו בדין. עמדה הגמונית זו מבוססת, בין היתר, על תפיסות כגון "אנחנו הקמנו את המדינה", "אנחנו האוכלוסייה היצרנית שמשלמת מיסים והולכת לצבא", והתפיסה החשובה מכל "אנחנו מחזיקים בדוקטרינה הנכונה מבחינה אובייקטיבית בנוגע לדרך בה מדינה דמוקרטית צריכה להתנהל". כשאדם מאמין באמת ובתמים בתפיסות האלו, זה אך הגיוני שיבחר בטקטיקה של מלחמת חורמה כנגד יריביו. התשובה השנייה היא שהאסטרטגיה הזו לכאורה מניבה תוצאות פוליטיות טובות בכל העולם (כלומר, בחלקים ספציפיים של המערב), ובייחוד בארצות הברית, שם ניהלו הדמוקרטים מלחמת חורמה נגד דונלד טראמפ בבחירות 2020 – וניצחו.

התשובה הראשונה זכתה בשנים האחרונות (ולמעשה גם לפני כן) לדיון ציבורי נרחב, אבל עם כל הכבוד לתיאוריות על אחוס"לים ועל ישראל הראשונה וישראל השנייה, במאמר זה בחרתי להתעמק דווקא בתשובה השנייה. אם הבחירה של גוש השמאל-מרכז באסטרטגיה של מלחמת חורמה פוליטית מבוססת לא רק על התחושה שהעמדה ההגמונית שייכת לו בזכות, אלא גם על שיקול רציונלי של מחנה פוליטי שרוצה לחזור לשלטון ושמאמץ גישה שכבר הוכיחה את עצמה בעולם – אז יש בבחירה זו משום התעלמות תמוהה מהתהליכים הפוליטיים, החברתיים והדמוגרפיים שהתרחשו בישראל במהלך העשורים האחרונים. במילים אחרות, בעוד אפשר לטעון שהמפלגה הדמוקרטית שנקטה באסטרטגיה של מלחמת חורמה פוליטית כנגד טראמפ ידעה שיש מגמות פוליטיות, חברתיות ודמוגרפיות שישמרו את כוחה הפוליטי בעתיד הנראה לעין על אף השימוש באסטרטגיה זו, בישראל המצב שונה לגמרי.

התחזקות הימין בחברה הישראלית

אפשר להכליל ולומר שהמצב הפוליטי והחברתי בישראל של שנות החמישים וראשית שנות השישים התבסס על המרכיבים הבאים: מפלגת השמאל הסוציאליסטי הראשית משלה בכיפה; מפלגת הימין הראשית הייתה מפלגה מעוטת מנדטים שהחזיקה בהשפעה כמעט אפסית על המערכת הפוליטית; המפלגות החרדיות היו זעירות; המפלגות של הציונות הדתית היו שותפות נאמנות וצייתניות למדי של מפא"י; חילון החברה הישראלית נראה כמו תהליך חד סטרי ובלתי נמנע. אך מאז, המצב השתנה דרמטית.

כיום, מפלגת הימין הראשית מקבלת 30 מנדטים או יותר בכמעט כל מערכת בחירות; המפלגות החרדיות כבר מתקרבות ל-20 מנדטים; מפלגות הציונות הדתית התרחקו מאוד ממחנה השמאל וקיים מתח ארוך שנים, ולעיתים אפילו עוינות, בין שני הציבורים; מפלגות השמאל הידרדרו אל סף האין האלקטורלי, כאשר בבחירות האחרונות קיבלה מפלגת העבודה ארבעה מנדטים ומרצ אפילו לא עברה את אחוז החסימה; מעטים בציבוריות הישראלית מתייחסים ברצינות לסוציאליזם; תפיסות כלכליות ליברליות רווחות, לפחות מהפה ולחוץ, ברוב המפלגות; שיעור החרדים והדתיים באוכלוסייה עלה באופן דרמטי, והדת והמסורת זוכות להנכחה ציבורית הרבה יותר מאשר בעבר; קבוצות חילוניות בחברה הישראלית חוששות עתה מפני הדתה יותר מאשר דתיים חוששים מפני חילון; קבוצות אוכלוסייה התומכות באופן נרחב במחנה הימין נהנות מגידול דמוגרפי משמעותי יותר מאשר קבוצות אוכלוסייה התומכות באופן נרחב במחנה השמאל-מרכז (החריג הבולט לתופעה זאת הוא הגידול הדמוגרפי בקרב קבוצות מסוימות מתוך ערביי ישראל, אולם קבוצות אלו תומכות בעיקר במפלגות ערביות וכמעט שלא תומכות בכלל במפלגות השמאל "הוותיקות" ובמפלגות המרכז החדשות).

לשינויים הפוליטיים והחברתיים האלו יש תוצאות מובחנות בזירה הציבורית-פוליטית. כך, למשל, לפני עשור הופעל לחץ כבד על בנימין נתניהו לנהל משא ומתן מדיני עם הפלסטינים, והיום מופעל עליו לחץ כבד לספח חלקים מיהודה ושומרון לישראל. אפילו בזירות אליטיסטיות בהן לימין כמעט ולא היה ייצוג בעבר, יש כיום התחזקות ימנית ברורה. כמה כלי תקשורת ימניים היו לפני עשור? כמה אנשי תקשורת ימניים היו באמצעי התקשורת המרכזיים? כמה שופטים שמרנים היו בבית המשפט העליון? כמה ארגוני חברה אזרחית ימנים בולטים פעלו בזירה הציבורית באופן אפקטיבי כמו, נניח, פורום קהלת?

התעקשות השמאל להטיח ראשו בקיר המציאות

צריך לטמון את הראש עמוק בתוך החול כדי לא לראות שהימין התחזק בכל הזירות הציבוריות ובנה לעצמו מוקדי כוח בטריטוריות שפעם היו נחלת השמאל בלבד. מדובר אפוא בתהליך של פירוק מחנה השמאל-מרכז מכל כלי נשקו, שהרי רוב אלקטורלי לא היה לו מזה זמן רב, ועתה יש התחזקות הדרגתית אך מובהקת של הימין בכל מוקדי הכוח בהם שלטה האליטה ההגמונית ללא עוררין גם אחרי שאיבדה את רסן השלטון. ועדיין, מחנה השמאל-מרכז לא שוקל שום אסטרטגיה פוליטית – לפחות לא באופן מוצהר – שאינה כוללת הטחה חוזרת ונשנית של ראשו בקיר המציאות בציפייה הלא ריאלית שהקיר יישבר. הדעות הרווחות בציבור השמאל-מרכז הן שאסור בשום פנים ואופן לתת לחרדים את מה שהם רוצים בענייני דת ומדינה, וזה לא פתוח למשא ומתן, שאסור בשום פנים ואופן לתת לציונות הדתית את מה שהיא רוצה ביחס ליהודה ושומרון, וזה לא פתוח למשא ומתן, ושאסור בשום פנים ואופן לתת לימין את מה שהוא רוצה בנוגע למערכת המשפטית, וזה לא פתוח למשא ומתן. ואם זה לא מספיק, אז מחנה השמאל-מרכז גם קבע בנחרצות שמחנה הימין חייב להחליף את המנהיג שלו, שאסור לו להקים ממשלה עם איתמר בן גביר ושאסור לו לערוך רפורמות במערכת המשפט. לשון אחר, מחנה השמאל-מרכז הוא מיעוט פוליטי שדורש זכות וטו בכל העניינים החשובים שעל הפרק. זו עמדה מאד מוזרה בהתחשב בכך שהימין והחרדים זכו זה עתה ב-64 מנדטים, ועדיין מחנה השמאל-מרכז מתנהג כאילו כוח המיקוח הפוליטי שלו הוא אינסופי.

חשוב להבין שהאטימות הפוליטית הזו היא אסון לא רק עבור מחנה השמאל-מרכז אלא עבור החברה הישראלית בכללותה. זאת משום שאם צוללים מעבר לשכבת האסטרטגיה הפוליטית מגלים שלמחנה השמאל-מרכז יש עמדות מדיניות, פוליטיות וחברתיות ברות תוקף ולעיתים אף משכנעות. יתרה מזאת, למרות שיש שפע מחלוקות אידיאולוגיות בין תומכי מחנה הימין לבין תומכי מחנה השמאל-מרכז, הרי ברוב המקרים המרחק האידיאולוגי בין המחנות אינו בלתי ניתן לגישור ויש בסיס חזק לשיתוף פעולה פוליטי. ברם, מחנה השמאל-מרכז מתעקש לדבוק באסטרטגיה פוליטית שמסבה לו נזק רב, וזאת בלי שיש לו סיבה טובה לבחור בה מעבר לאמונה בלתי מעורערת בזכותו ההגמונית להכתיב מדיניות.

אפשר לדמות את מחנה השמאל-מרכז לקברניט לשעבר שקיבל את תפקיד הקצין הראשון באונייה עליה פיקד בעבר. כזכור, אהוד ברק ובני גנץ כיהנו כשרי ביטחון בממשלות נתניהו, יאיר לפיד כיהן כשר האוצר, גבי אשכנזי כיהן כשר החוץ ואבי ניסנקורן כיהן כשר המשפטים – ואין תפקידים חשובים יותר שמיעוט פוליטי יכול לבקש לעצמו. אך במקום שהקברניט לשעבר יסתפק בדרגת הקצין הראשון וינצל את ההשפעה הממשית שיש לתפקיד זה על המתרחש באונייה – לכל הפחות עד שהבעלים של האונייה יחליטו להשיבו לתפקיד הקברניט – הוא מבהיר לכולם שרק אם הדרישות שלו בכל נושא ונושא תתקבלנה הוא יעשה טובה ויקבל עליו את התפקיד. ואם, רחמנא ליצלן, הקברניט "החדש" מעז לקבל החלטות בניגוד לדעתו של הקברניט לשעבר, הלה מיד מכריז על מרד (בלי תומכים) ונזרק בבושת פנים מגשר הפיקוד בעודו זועק שאם הוא לא שם, האונייה תטבע. ובכן, האונייה לא תטבע, ולו מהסיבה הפשוטה שהימין מנווט אותה בהצלחה לא מבוטלת מזה שנים רבות. יתרה מכך, המנהיגים הפוליטיים של מחנה הימין נהנים מניסיון פוליטי, פרלמנטרי, ביצועי ומדיני נרחב פי כמה וכמה מזה של כל חברי הכנסת הנבחרים מטעם מפלגות השמאל-מרכז.

אם מחנה השמאל-מרכז חפץ לחזור למרכז הכוח השלטוני ורוצה שעמדותיו אודות מדיניות הממשלה תישמענה ותילקחנה בחשבון, עליו להפנים שהוא כבר לא הכוח הפוליטי הדומיננטי במדינת ישראל ושתהיינה גם החלטות שתתקבלנה בניגוד לדעתו. ואם הקברניט לשעבר מסרב לקבל זאת, הוא מוזמן להמשיך לזעוק חמס הרחק מגשר הפיקוד.

אלעד נחשון הוא דוקטורנט באוניברסיטת בר אילן העוסק בחקר ההיסטוריה הפוליטית והחברתית של מדינת ישראל