הקמת ממשלת השינוי – בין ייאוש לתקווה

הקמתה של הממשלה החדשה לא הסבה לי שמחה רבה וזאת למרות שאני נמנה על התומכים בגוש השינוי. בתקופה האחרונה שקעתי במחשבות עגומות על עתידה של המדינה. הקיטוב הפוליטי העמוק, ההתפרעות הלאומנית של קיצונים בחברה הערבית, המשך הבדלנות בפלגים הקנאים של החברה החרדית, ההתלהמות של השיח, הפרובוקציות הצפויות מצד נציגי האופוזיציה והפחד מפני שפיכות דמים – מסבים לי דאגה רבה. לראשונה בחיי אני תוהה על עתיד ילדיי כאן. ילדים חכמים אך עדינים, כיצד הם יוכלו להסתדר במקום הקשוח הזה שהולך ונעשה קשוח יותר עם חלוף הזמן?

אתמול הסתיימו תריסר שנות כהונה רצופות של בנימין נתניהו. לצד הצלחות כבירות בתחומים שונים, כגון הסכמי אברהם, מבצע החיסונים לקורונה, השיפור במעמדה העולמי של ישראל והמספר הנמוך של הרוגים ופצועים במלחמות ובפיגועי טרור (באופן יחסי להיסטוריה הישראלית), הכהונה הארוכה הזו מסתיימת כאשר החברה הישראלית מקוטבת ונרגנת.

את סיום כהונתו של נתניהו ליווה המשבר הפוליטי הגדול והממושך ביותר שפקד את מדינת ישראל מאז הקמתה. לדעתי, משבר זה נגרם בעיקר בגלל התנהלותו של נתניהו עצמו, ובייחוד מרגע שהוחלט להעמיד אותו לדין. כתב האישום היה קו פרשת המים בו עבר נתניהו ממנהיג שגם אם לא הסכמת עם דעותיו, סברת שהוא מכוון את פעולותיו לטובת מדינת ישראל, למנהיג שמוכן לפגוע בממלכתיות השברירית ממילא של המדינה ובזרועות אכיפת החוק שלה, רק בשל מצוקתו האישית.

אגב, זו הייתה הסיבה העיקרית בגינה חשבתי שחוק צרפתי שאמור למנוע את ההתנגשות החזיתית בין ההליך הדמוקרטי לבין ההליך הפלילי במקרה בו ראש הממשלה נאשם בפלילים, עדיף על המצב הנוכחי. הציפייה מנתניהו להתפטר התבדתה ובמקום זאת מדינת ישראל נקלעה לסחרור פוליטי הרסני.

באשר לעתיד, אפשר שיש מקום לתקווה. הרכב הממשלה הקרובה אינו משאת נפשם של רבים בציבור. תומכי השמאל אינם חיים בשלום עם ראש הממשלה המיועד נפתלי בנט ועם חברי מפלגתו בימינה, וגם לא עם העמדות הניציות של חברי תקווה חדשה וישראל ביתנו. מנגד, תומכי הימין אינם מתלהבים, בלשון המעטה, מהעבודה, מרצ ורע"ם. ברם, נראה שדבר חיובי אחד בכל זאת אירע במערכת הפוליטית – גם אם זמנה של הממשלה החדשה קצוב, הבחירות הבאות (ככל הנראה) לא יסובו רק סביב בנתניהו.

ואם נתניהו יפסיק להיות נקודת ההתייחסות העיקרית של המערכת הפוליטית – אולי אפשר יהיה לחזור לנהל דיונים ענייניים בנושאים המפלגים את החברה הישראלית. דיונים כגון אלו, בפרט בכל הקשור לכוחה של הפרקליטות, למעמדו של היועץ המשפטי לממשלה ולתפקידו של בית המשפט העליון, יוכלו לצאת מהצל הכבד שהטיל משפטו הפלילי של נתניהו עליהם. ומי יודע, אולי דיון ענייני בסוגיות אלו יוביל להסכמות חוצות מחנות פוליטיים. כך, למשל, אולי אפשר יהיה להסכים על חוק יסוד החקיקה – מרכיב חוקתי שחסרונו בפוליטיאה הישראלית מורגש עד מאוד. ואם נזכה לשעת רצון פוליטית נוכל אולי להגיע לפשרות בסוגיות ליבה נוספות כמו יחסי דת ומדינה, ומקומם של הערבים ושל החרדים בחברה הישראלית. היכולת של הקואליציה הנוכחית לגשר על פני תהומות אידיאולוגיים, ולו לזמן מה, מעוררת את התקווה שהמערכת הפוליטית בישראל – על כל מרכיביה – תתקדם למקום טוב יותר.

בועז פינברג הוא עורך דין המתמחה בדיני מיסים