חזרה לנורמליות – המטרה העיקרית של ממשלת השינוי

את המטרה העיקרית של ממשלת השינוי שעתידה לקום במהלך הימים הקרובים אפשר לסכם בשתי מילים – חזרה לנורמליות.

נחשוב מה שנחשוב על הישגיו הרבים של בנימין נתניהו ועל כישלונותיו הרבים לא פחות, הרי בכהונתו האחרונה ישראל התנהלה במצב חירום תמידי שפורר אותה מבפנים.

אם חייזר היה מסתכל על ישראל של השנתיים האחרונות, הוא היה נדהם. ראש ממשלה שעומד למשפט פלילי, תוקף, ביחד עם שריו, את מערכת אכיפת החוק שהוא ממונה עליה, כולל ראש התביעה הכללית שהוא עצמו מינה. ממשלה שבשם מאבק ב-"דיפ סטייט" מדומיין משמידה את השדרה המקצועית שלה עצמה, זו שאמורה לנהל את המדינה ביומיום. עשרות תפקידי מפתח נותרים לא מאוישים. ניסיון לעורר שוב ושוב תחושה של "מצב חירום" בכדי להסית ציבור נגד ציבור והצגת ה-"שמאלני" וה-"ערבי" לא כיריב פוליטי אלא כדמון שאורב בשער (כמובן, עד שצריכים את תמיכתו בקואליציה ואז אפשר להתחנף אליו ולהבטיח לו הכול – עד לפעם הבאה).

גרוע מכל – בנימין נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה ולהעביר תקציב, וגרר את כולנו למחזור הרסני של ארבע מערכות בחירות. ונקלענו למצב הזה לא בשל האידיאולוגיה הימנית של נתניהו, אם יש לו כזאת, אלא עקב השקרנות הפתולוגית שלו ויחסי האנוש הגרועים להחריד שהוא מקיים עם שותפיו הפוליטיים. שורה ארוכה של אנשי ימין שעבדו לצד נתניהו – איווט ליברמן, יועז הנדל, צבי האוזר, גדעון סער, נפתלי בנט, איילת שקד – והרשימה עוד ארוכה, עזבו אותו בשאט נפש. התרגיל המלוכלך שעשה לגנץ, פירוק ממשלת הרוטציה מסיבות אנוכיות לחלוטין, היה הקש ששבר את גב הגמל. נתניהו לא מצליח להקים ממשלה כבר ארבע מערכות בחירות, משום שאיש לא סומך עליו. המדינה לא מתפקדת, וראש הממשלה, כדבריו הנכוחים של מחליפו המיועד נפתלי בנט, גורר את כולנו ל-"מצדה הפרטית שלו".

בדיוק מהסיבה הזאת, נוצרה קואליציה בלתי אפשרית על פניו המשתרעת ממפלגות הימין ימינה ותקווה חדשה, עבור במפלגות המרכז כחול לבן, יש עתיד וישראל ביתנו ועד מפלגות השמאל העבודה ומרצ ואפילו מפלגה ערבית רע"ם. אבל בניגוד למה שאנחנו שאומרים עיתונאים כאלו ואחרים, המטרה של הקואליציה הזאת ושל הממשלה שהיא תקים היא לא רק להפיל את בנימין נתניהו, אלא, בעיקר, להחזיר את מדינת ישראל לנורמליות.

ממשלת השינוי מייצגת, בסופו של דבר, את האזרח שפוליטיקה פחות מעסיקה אותו. את הגברים והנשים הרגילים מראשון לציון, תל אביב, ירושלים, אפרת, רהט ואום אל-פחם. אמנם, תומכיה של ממשלת השינוי מחזיקים בעמדות פוליטיות מגוונות ורבות מעמדות אלו מתנגשות האחת בשנייה. יש מי שתומך בהתיישבות בכל שטחי ארץ ישראל, ויש מי שדוגל בפתרון שתי המדינות, יש מי שמחזיק במשנה סוציאל-דמוקרטית ויש מי שחפץ בכלכלה ליברלית. תומכי ממשלת השינוי עשויים להיות ציונים נלהבים, ערבים-פלסטינים, חילונים או דתיים. אולם, למרות השוני הרב בעמדות הפוליטיות, תומכי ממשלת השינוי מחזיקים בלא מעט עמדות דומות – תמיכה בחוק, בסדר ציבורי, באיסוף נשק בלתי חוקי, ומעל הכול תמיכה בחיים נורמליים. במילים אחרות, לתומכי ממשלת השינוי יש אידיאולוגיה, אך כרגע הם מעדיפים לדחות סיפוקים אידיאולוגיים זה למען החיים עצמם, ולו עד שהמדינה תחזור למסלולה.

ומי אלו שמרכיבים את האופוזיציה לממשלת השינוי? בקצירת האומר, אלו הם כל האנשים שמתנגדים לחזרה לנורמליות של חיי היומיום. יש, כמובן, את הביביסטים, אלו שזהותם קשורה לגורלו של מנהיג ספציפי, לא משנה מה יאמר ומה יעשה. לצידם של הביביסטים, יש גם אידיאולוגים כמו בצלאל סמוטריץ' שמעדיפים ללכת אפילו לעשר מערכות בחירות רק כדי שערביי ישראל לא ייכנס לממשלה ("אני מחכה ליום בו ערביי ישראל יבחרו לעצמם עמדה אחרת. הם לא שותפים לגיטימיים לשום דבר, גם אם זה אומר שיהיו עשר מערכות בחירות"). מבחינת האידיאולוגים מימין, יותר חשובים מאפייניה התיאורטיים של המדינה מאשר האופן שבו היא מתפקדת בפועל. בהקשר הזה, הטיפוס האידיאולוגי מימין דומה למקביליו מהשמאל הרדיקלי ומהמחנה הלאומני הערבי. גם עבור אלו האחרונים, החזון חשוב יותר מהמציאות והאידיאל חשוב יותר מהמעשה. לצד האידיאולוגים הטהרנים ישנם גם את סוכני האלימות והכאוס כמו הבריונים של להב"ה והפורעים במגזר הערבי.

אנחנו עומדים כרגע לפני ימים של הכרעה. אין לדעת האם ממשלת השינוי אכן תקום, או שעריק תורן יפיל אותה ברגע האחרון. חשוב מכך, אין לדעת כמה ממשה הטרוגנית כגון זה תצליח לשרוד. מבחינתי, אם ממשלת השינוי תצליח להעביר תקציב דו שנתי, כבר תהיה זו חזרה לנורמליות. מנגד, יחסים אישיים טובים בין חברי הקואליציה ומנגנונים מוסדרים לצורך השגת פשרות קואליציוניות לצד מנגנון האי האמון הקונסטרוקטיבי שמקשה על הפלת ממשלות, עשויים דווקא להאריך את ימיה של ממשלת השינוי.

אולם גם אם ממשלת השינוי לא תקום, או תקום ותיפול תוך זמן קצר, כבר עתה הושגו הישגים משמעותיים. מפלגה ערבית שדוגלת בנורמליות נתפסת כשותפה לגיטימית בעיני השמאל, המרכז, וחלקים גדולים של הימין. יאיר לפיד הצליח למצב את עצמו כמנהיג של מחנה הנורמליות השפויה. חשוב מכל –למדנו שימנים, שמאלנים וערבים יכולים לשבת בחדר אחד, להסכים על דברים מסוימים ולהתפשר על אחרים, תוך כדי דחיית המחלוקות הבלתי פתירות לצד. כולי תקווה שהפוליטיקאים הישראלים יחזרו וילמדו את אומנות הפשרה, וממשלת השינוי, אם תקום, יכולה להיות צעד חשוב ראשון בכיוון.

פרופ' דני אורבך הוא מרצה להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים

* מבוסס על מאמר שפורסם לראשונה בבלוג הינשוף