המחאה נגד חוק הלאום   מקור: ויקיפדיה
בתמונה הפגנת מחאה נגד חוק הלאום

ממי שאינם מחזיקים בהשקפת עולם ציונית וסבורים שיש סתירה בין צביונה הדמוקרטי של ישראל לבין היותה מדינת הלאום של העם היהודי, קשה לצפות שלא יתנערו מחוק יסוד המצהיר במפורש על אופייה הלאומי של המדינה. אולם איזו סיבה יכולה להיות לכאלו המחויבים בכל מאודם לחזון הציוני של תקומת עם ישראל בארצו, לשלול את מה שנראה על פניו כעיגון טבעי ואפילו מתבקש של השקפת עולמם במה שיהפוך בעתיד לחוקה?

אלא שבחינה מעמיקה יותר של הדברים תגלה שבאופן מפתיע, דווקא התמיכה בחוק הלאום מתבססת על אותה טענה אנטי ציונית שקרית שלפיה ישראל אינה יכולה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית בעת ובעונה אחת. ההתנגדות לחוק הלאום, לעומת זאת, ממשיכה במישרין את דרכה המקורית של הציונות – על אגפיה השמאליים והימניים כאחד.

 

יהודית ודמוקרטית

בניגוד לטענות רדודות שמשמיעים לעתים ליברלים קוסמופוליטיים למיניהם, לא זו בלבד שאין כל סתירה בין שני מרכיבי מהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אלא שהשניים תלויים זה בזה לחלוטין ובלתי ניתנים להפרדה.

ישראל היא דמוקרטית רק הודות לכך שהיא יהודית. רק תחושת שייכות המעוגנת ביסודות תרבותיים מלכדים, בזיכרון היסטורי ובחזון ואתוס משותפים, יכולה ליצור סולידריות פוליטית, שבלעדיה לא תיתכן דמוקרטיה מתפקדת. הלאומיות היהודית היא הדבק הבסיסי המאחד את רוב חלקי החברה הישראלית ומאפשר להם לחלוק מרקם חיים ולנהל ביחד מרחב ציבורי משותף.

במדינה כמו ישראל, הכוללת מיעוטים לאומיים, יש להצמיח שותפות אזרחית מכילה ושוויונית מתוך הגרעין של זהות הרוב – שותפות אזרחית שתעניק ביטוי מלא גם לצרכיהן, מאווייהן ותרבותן של יתר הקבוצות המרכיבות את הפסיפס החברתי שלה. אולם שותפות אזרחית כגון זו יכולה להיבנות רק על יסוד היותה מדינת הלאום של העם היהודי.

ישראל היא גם יהודית – במובן הלאומי של שייכות לעם היהודי – רק הודות לכך שהיא דמוקרטית. רק מדינה דמוקרטית המושתתת על סולידריות פוליטית שוויונית יכולה להיות שייכת לעם כולו, ולהוות מימוש אמיתי של האחווה חוצת המעמדות המצויה בלב הרעיון הלאומי.

 

כיצד מבטאת מדינה דמוקרטית את זהות הרוב הלאומי

הבעיה עם חוק הלאום היא אחרת לחלוטין, וקשורה לאופן שבו מדינתו הדמוקרטית של העם היהודי אמורה לבסס חוקתית את מהותה זו.

במדינה דמוקרטית שאין בה חפיפה מלאה בין אזרחות ללאום, הרוב מממש את זכותו להגדרה עצמית בדרך אחת בלבד – מעצם היותו רוב. צביונה הלאומי של המדינה, סמליה ותרבותה נגזרים כולם מעובדה זו. עצמאותו של הלאום, קרי, יכולתו להיות עם חופשי במדינתו הריבונית, מושגת על ידי כך שהוא מהווה רוב בה – ומבטיח את חירותו לחיות כרצונו באמצעות משטר דמוקרטי שחוקיו אוניברסליים והמבטיח שוויון גמור לכל האזרחים.

על מנת שהמדינה תוכל למלא את ייעודה זה, במקרים שבהם לעם שהקים אותה ישנה פזורה משמעותית בארצות אחרות, מותר לה להנהיג מדיניות כניסה ואזרוח המעדיפה מהגרים המשתייכים לרוב הלאומי, ולעגנה בחקיקה. כפי שמראים אמנון רובינשטיין ואלכס יעקובסון בספרם "ישראל ומשפחת העמים", קיימים "חוקי שבות" כאלו במדינות רבות, ביניהן ניתן למנות את גרמניה, פינלנד, אירלנד, איטליה, יוון, בולגריה, ארמניה וכמעט כל המדינות הבלקניות והבלטיות. ישראל, אם כן, רחוקה מלהיות יוצאת דופן בעולם הדמוקרטי.

מעבר לחוקי רפטריאציה (שיבה למולדת), המיועדים להבטיח את יכולתו של הלאום המהווה רוב במדינה לממש באמצעותם את זכותו להגדרה עצמית, צביונה הלאומי בא לידי ביטוי גם בסמליה הרשמיים, הנקבעים אף הם בחוקה. אם נעיין בחוקות של מדינות מתוקנות, נמצא בהן עיגון של דגל המדינה, המנונה, סמלה הלאומית ולעתים גם שפתה הרשמית – כל אלו משקפים את זהותו הלאומית של הרוב.

גם המאבק לשחרור לאומי נמצא לעתים קרובות במבוא לחוקה, אך בממד ההצהרתי שלה ולא כחלק מפרקי החוקה. במבואות לחוקה, שחלקם מזכירים את מגילת העצמאות של ישראל, באות לידי ביטוי השאיפות הלאומיות שהולידו את המדינה.

Declaration of State of Israel 1948

דוד בן גוריון מקריא את הכרזת העצמאות

 

כיצד לא מבטאת מדינה דמוקרטית את זהות הרוב הלאומי

לעומת זאת, המשטר הדמוקרטי עצמו על יסודותיו החוקתיים ובמקרה הישראלי, חוקי יסוד, אסור שיכלול שום הבחנה בין אזרחי המדינה השונים על בסיס לאומי או אחר. כך, למשל, לכל יהודי בעולם, אם אינו עבריין נמלט וכיוצא באלה, שמורה הזכות לעלות לישראל ולהתאזרח בה. אולם מרגע שיהודי עלה לארץ והתאזרח בה, זכויותיו וחובותיו כאזרח שוות לחלוטין לאלו של כל יתר האזרחים.

על כן אין שום מקום לחוקים – ועל אחת כמה וכמה לחוקי יסוד המהווים בסיס למשטר חוקתי – המצהירים על כך שהמדינה שייכת לרוב יותר מאשר למיעוט. ברגע שהמדינה חורגת מהבטחת יכולתו של הרוב הלאומי לממש את זכותו להגדרה עצמית באמצעות התאזרחות בה, ומביטוי סמלי של זהותו מעצם היותו הרוב, ועוברת לעגן את שייכותה לו בחקיקה, היא שוגה באופן חמור. צעד כזה נתפס בצדק כחתירה תחת השוויון הגמור שהחוקים במדינה דמוקרטית חייבים להנהיג בין כל האזרחים (להבדיל מהעדפת בני הרוב הלאומי בהגירה ובהתאזרחות בה).

ברובד הסמלי, מדובר בליבוי מיותר ומסוכן של המתחים בין רוב למיעוט. ברובד המעשי, החשוב אף יותר, מהלך חקיקתי שכזה עשוי להיתפס כמכשיר אפליה בין אזרחי המדינה בתקצוב, בהקצאת קרקעות, בתשתיות ועוד. כך, למשל, הסעיף בחוק הלאום הקובע כי המדינה תפעל לקידום התיישבות יהודית, נשמע בטעות כמו המשך ישיר של האתוס הציוני. אולם בעוד שהתיישבות יהודית טרם הקמת המדינה הייתה הדרך לכונן רצף טריטוריאלי ומדינת לאום עצמאית, מרגע שהוקמה ויש בה רוב יהודי מוצק, מדיניות בנייה ושיכון המבדילה בין אזרחים שונים אינה אלא אפליה פסולה ומזיקה.

Olim from morocco

עולים לישראל במסגרת חוק השבות

 

המקרה של ישראל

ספק אם היה עם בהיסטוריה האנושית שסבל מ-"חוקי לאום" למיניהם, המבחינים בין רוב למיעוט מבחינת בעלות על המדינה, כמו היהודים. אם יש עם שחייב להיות רגיש למחיר הפוליטי, החברתי והרגשי שחקיקה מסוג זה גובה שלא לצורך ושלא בצדק ממיעוטים לאומיים – הרי שזה עם ישראל.

רבים מתומכי חוק הלאום יטענו שגם אם עקרונית העמדה שהוצגה כאן נכונה, הרי שבמציאות של ערעור מתמשך על הלגיטימיות של ישראל כמדינת העם היהודי, יש לנקוט באמצעים דרסטיים כדי להבטיח את המשך קיומה. אלא שחוק כזה יהיה משולל כל תוקף מעשי אם לא יהיה בישראל רוב יהודי – וכל עוד יהיה בה רוב כזה, אין בו כל צורך. הוא עשוי להיות הצהרה סמלית ריקה בלבד, אך כזו המכאיבה למיעוט ומעצימה דווקא מגמות לאומיות בדלניות בקרבו, וזאת בניגוד מובהק לאינטרס הציוני.

לחלופין, חוק הלאום עלול להיות בעל משמעות מעשית של הכשרת אפליה פנים-אזרחית, שגם היא רק תעמיק את השסע הלאומי בישראל ובאופן אירוני, תפגע בריבונות שהיא מתיימרת להגן עליה. כך או כך, הוא לא יתרום במאומה להגנה על היותה של ישראל מדינת לאום יהודית. את זה תוכל להבטיח רק שמירה על רוב יהודי מובהק לדורות.

משום כך, על חוקי היסוד המהווים מצע לחוקה עתידית לכלול את חוק השבות ואת חוק האזרחות, שיבטיחו לכל יהודי את הזכות לעלות לישראל ולהתאזרח בה. על חוקים אלו להיחקק כך שניתן לבטלם רק ברוב מוחלט, ובפועל, כך שלא ניתן יהיה לבטלם כלל כל עוד יש רוב יהודי במדינה. על חוקי היסוד גם לעגן את מעמדם של דגל ישראל, של המנורה ושל המנון "התקווה" כסמלי המדינה. חוק יסוד נוסף יהפוך את מגילת העצמאות למבוא של החוקה העתידית, שכמו במדינות דמוקרטיות אחרות, יבסס את החוקה כולה על כמיהתו הלאומית בת אלפיים השנים של העם היהודי להיות עם חופשי בארצו. לעומת זאת, על כל החוקים עצמם, שעניינם מבנה המשטר, לחול באופן שוויוני על כל אזרחי המדינה.

בשורה התחתונה, חוקות של מדינות דמוקרטיות מנסחות עצמן – תמיד – באופן אוניברסלי. זו הסיבה לכך שהן הצעתה של מפא"י לחוקה והן זו של חירות, שהוגשו סמוך להקמת המדינה, כללו את הבטחת זכותו של כל יהודי לעלות לישראל, אולם לא כללו שום הצהרה על כך שמדינת ישראל שייכת לעם היהודי בלבד אלא להפך, הדגישו את השוויון הגמור בין כל אזרחיה. חוק הלאום מהווה ערבוב מסוכן בין הממד הזהותי, התרבותי, ההצהרתי והסמלי לבין המשפטי והחקיקתי – שחייב תמיד להישאר ניטרלי. וככזה, הוא מהדהד מבלי משים דווקא את תעמולת הכזב האנטי ציונית שיהודית ודמוקרטית לא יכולות להתקיים במדינה אחת.

לכך בדיוק התכוון דוד בן גוריון כשנשא במרכז מפא"י ימים ספורים לאחר החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר, את הדברים הבאים: "עכשיו, כשאנחנו הולכים להקים מדינה, יש לזכור שזאת לא תהיה מדינה יהודית, זאת תהיה מדינה של אזרחיה... בתוכה יהיו כל האזרחים שווים".

מובן שבן גוריון הקדיש את חייו להקמת "מדינה יהודית בארץ ישראל", מתוקף זכותו הטבעית וההיסטורית של העם היהודי, כפי שיגיד זמן קצר לאחר מכן בהכרזת העצמאות. אלא שהוא ידע שהמדינה שתהיה יהודית במובן של שייכות לעם היהודי כולו ומימוש של זכותו לריבונות לאומית, חייבת להיות בה בעת מדינה שבכל הנוגע לענייניה הפנימיים, שייכת לכל אזרחיה באופן שווה לחלוטין, ומבחינה זו, אינה "יהודית" בלבד.

בימים האחרונים הלכה מאתנו פרופ' רות גביזון ז"ל, מגדולות נשות הרוח הציוניות בדורנו. גביזון תרמה אולי יותר מכל אדם אחר להכרה בכך ששני רכיבי המשוואה "יהודית ודמוקרטית" חיוניים זה לזה – ולכולנו. גביזון הגדירה את חוק הלאום כ"משגה חמור", וכתבה עליו בין היתר כך:

"לא תמיד מחוקקי החוק הזה משדרים שבאמת אכפת להם שהחוק הזה מעביר מסר של הפליה והדרה לרבים מאזרחי ישראל. כולל כאלה המשרתים בצבאה ובכוחות הביטחון שלה. אבל אם זו באמת המציאות, כנראה שהם בעצם מחפשים את המשבר הבא. לא רק חוקתי. אלא חברתי ורעיוני. הם בלעם הפוך. באו לברך את המדינה היהודית ואולי יכבידו עוד יותר על היכולת להצדיקה".

Ruth Gavizon 1

פרופ' רות גביזון

זהו גם פשר ההתנגדות חוצת המחנות הפוליטיים לחוק הלאום מקרב אנשי רוח ומעשה ציוניים מושבעים אחרים – וביניהם משה ארנס ז"ל שהזהיר כי החוק "יסיג את ישראל לאחור", דן מרידור שקרא לחוק "מיותר, מזיק, מבייש", בני בגין שכתב שהחוק "מבזה את מדינת היהודים", שלמה אבינרי שהסביר כי החוק מנוגד בתכלית ליסודות הציונות ולמשנתו של הרצל ואלכס יעקובסון שהתייחס לנוסח הקיים של החוק כ"מעשה מביש".

אולם יותר מכולם, היטיב לנסח את הדברים בחדות זאב ז'בוטינסקי, אבי הימין הציוני, שבאופן שרק איש רוח בעל כישרון נבואי מסוגו מסוגל לו, יצא מפורשות נגד חוק הלאום למעלה משמונים שנה בטרם נחקק. המלים שאמר ב-1936 מדויקות מתמיד גם היום:

"אינני סבור שחוקתה של איזו מדינה תכיל סעיפים מיוחדים המבטיחים במפורש את אופייה ה-'לאומי'. סבורני, כי סימן טוב הוא לחוקה, אם נמעט למצוא בה סעיפים כאלה. הדרך הטבעית והטובה ביותר היא, שאופייה ה-'לאומי' של מדינה יהא מובטח על ידי עצם העובדה שיש בה רוב מסוים. אם הרוב הוא אנגלי, הרי המדינה אנגלית, ואין צורך בשום ערובות מיוחדות. לפיכך, בהביעי את המלים 'מדינה עברית', כוונתי לקהילייה, או לארץ, הנהנית ממידה מספקת של שלטון עצמי בענייניה הפנימיים והחיצוניים, ושיש בה רוב יהודי".

ניר רייזלר הוא מנהל התוכן של המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון

users: ניר רייזלר

עוד בנושא

אולי יעניין אותך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר