ימי בין המצרים של הדמוקרטיה הישראלית

אפשר לקפל את הדגלים השחורים. הדמוקרטיה הישראלית אינה עומדת להתמוטט בקרוב, לפחות לא במובנה המהותי הנוגע לערכי החירות וזכויות האדם. ההיפך הוא הנכון. אם יש מסקנה חד משמעית שניתן להסיק מאירועי החודשים האחרונים מאז פרץ משבר הקורונה, הרי שהדמוקרטיה המהותית היא המנצחת הגדולה של התקופה. אבל מדובר בניצחון פירוס שבעבורו חובה להניף דגלים אדומים בטרם נשלם את המחיר של חירות עודפת.

דמוקרטיה איננה מבוססת רק על יסוד החירויות. ליבה הפועם הוא האיזון המתבקש בין אלה לבין קיומה של מסגרת, מוסדות, חוקים ונורמות המבטיחים כי החירות לא תהפוך לאנרכיה הפוגעת אנושות ביכולתה של חברה לנהל חיים תקינים. דמוקרטיה היא התווך שבין ערכי החירות לבין תפיסת הארגון והמשטור של החיים. זוהי אחדות הניגודים המשלבת בין דמוקרטיה מהותית המעמידה במרכז את האדם והפרט לבין דמוקרטיה פורמלית המעמידה במרכז את הקולקטיב והמדינה.

בחינת התהליכים שעוברת ישראל בעת הנוכחית על רקע משבר הקורונה מלמדת על הפרת האיזון שבין הקצוות, ועל כך שידה של הדמוקרטיה המהותית גוברת על זו הפורמלית. משתתפי מחאת "הדגלים השחורים" שוטפים לכאורה את הרחובות בשמה של הדמוקרטיה המהותית ודוברים את שפתה, אבל למעשה מעורבים בפעילות שתכליתה לקעקע את יסודות הדמוקרטיה הפורמלית.

לא ערכי החירות עומדים במרכזן של ההפגנות הנוכחיות, לא זו הפוליטית וגם לא זו הנוגעת לחופש העיסוק. מה שמסתתר מאחורי המחאה קשור לפסילה של עיקרון שלטון העם ושל הכרעת הרוב ולדחיית תוצאות שלוש מערכות הבחירות שהתקיימו בישראל בשנה האחרונה ושעיגנו מחדש את מעמדו של ראש הממשלה ויותר מכך, את ההגמוניה של הימין הפוליטי.

אנו עוסקים אפוא במחאה הנוגעת במהותה בשלילת כללי המשחק, והיא איננה רק נחלת הצד השמאלי של המפה הפוליטית-חברתית בישראל. היא נוגעת גם בצד הימני המזדהה הזדהות העמוקה עם מנהיגו ועם דרכו לערער על תקפות החלטות המערכת המשפטית, בין אם מדובר בפרקליטות ובין אם מדובר בבית המשפט העליון. התוצאה המצטברת היא הצבת אתגר חמור לדמוקרטיה במובנה הפורמלי, והלכה למעשה ערעור על אושיות הסדר המדינתי-קולקטיבי ועל המסגרת המארגנת את החיים הפוליטיים והציבוריים שהיא תנאי מקדים לכל דיון ועיסוק בתכולה אידיאולוגית-רעיונית.

משבר הקורונה שיקף עד כמה חמור המצב בישראל, כאשר בחסות חולשתה של המדינה החלו השדים להשתחרר מהבקבוק. ישראל לא הייתה המדינה היחידה לחוות את התופעה. קדמה לה כמובן הדמוקרטיה הגדולה של ארצות הברית שחוותה את שחרור הרסנים בצל ההפגנות על רקע רציחתו של ג'ורג' פלויד. בהפגנות אלו יצאו חסידי הדמוקרטיה המהותית לרחובות בשמם של ערכי השוויון בין שחורים ללבנים, אבל בדרכם הלא מעודנת ביקשו גם לצאת חוצץ נגד כל מה שמגדיר את יסודות הסדר המדינתי האמריקני, לרבות מחיקת חלקים מההיסטוריה של אומה זו.

בישראל לבש המאבק הקשר מעט שונה שנגע הרבה פחות לעניין השוויון בין האזרחים, והרבה יותר לנושא השחיתות הציבורית ולמשפטו של ראש הממשלה. אבל בכל זאת ניתן למצוא קווי דמיון משותפים של הקצנה וברוטליות שבאה לידי ביטוי באופנים שונים. למשל, המאבק הפרוע שמנהלות גילדות מקצועיות על הקצאת משאבי המדינה במסגרת תוכניות הסיוע הממשלתיות; קו דמיון אחר מתגלה באיתגור הבלתי פוסק מצד גורמים שונים, כגון ארגוני המורים ורשויות השלטון המקומיות, על החלטות המדינה בעניין ניהול המשבר; קו דמיון שלישי ניתן למצוא בשיח הפוליטי שהפך למוקצן ולברוטלי ושטוען את השדה החברתי במונחים בעיתיים של "מרד" ושל "אי-ציות אזרחי". קו דמיון נוסף מתבטא בדה-לגיטימציה התקשורתית הבלתי פוסקת להחלטות הממשלה ולראשה. ולבסוף, תרגומם של כל אלה לשלל מחאות רחוב אלימות הכרוכות בעימותים שוטפים עם גורמי האכיפה סביב אכיפת הנחיות משרד הבריאות.

ישראל עדיין לא נמצאת במצב של אנרכיה, אבל האיתגור ההולך ומתעצם של יסודות הדמוקרטיה הפורמלית עלול לא רק להציב מגבלות משמעותיות על המשך ההתמודדות עם הקורונה, אלא גם להתפתח לתרחישי אלימות פוליטית ואולי אף לזמן את הרצח הפוליטי הבא. כאמור, מדובר בתופעה שניתן לזהות אותה במקומות נוספים והיא חלק ממגמה כוללת המבשרת על היחלשות מדינות הלאום, אבל יש לה גם זווית יהודית מוכרת. חוסר ציות ומרדנות בסיסית כלפי מסגרות וגבולות הם עניין קבוע בתבנית נוף התרבות הפוליטית היהודית.

לאורך ההיסטוריה, נהגו יהודים לקרוא תיגר על מנהיגי הקהילה שלהם. משה רבנו היה ראשון המנהיגים העבריים שנאלץ להתמודד מה שיוגדר כיום בשיח הליברלי כחוסר ציות אזרחי. גם גורלם של מלכי ישראל לא שפר, החל בשאול, המלך היהודי הראשון אשר נרדף בחמת זעם על ידי אנשי הכהונה ובראשם שמואל שייצגו את הכמיהה לחירות מוחלטת, וכלה בהורדוס, אחרון השליטים העצמאיים של הקולקטיב היהודי בואכה ההתנגשות המשיחית הגדולה שתגיע עם רומא ואובדן הריבונות היהודית בארץ.

מנקודת מבט זו, קו אחד מחבר בין מה שמלמדת אותנו ההיסטוריה של העם היהודי לבין המגמות העכשוויות בישראל. מה שעומד בסכנה בצל משבר הקורונה אלו לא ערכי החירות והחופש שהם ליבת הדמוקרטיה המהותית, אלא דווקא את הכללים, המכניזמים והמנגנונים הפורמליים, אשר בעת הנוכחית חשובים שבעתיים לצורך ההתמודדות עם ניהול המשבר. באופן סמלי ואולי גם לא מקרי, מקבלים הדברים הללו משנה תוקף בפרק הזמן הנוכחי הידוע כתקופה שבין המצרים, ללמדנו על הלקח ההיסטורי הנוגע להפרת האיזון שבין המופשט לבין הארצי ובין האוטופיה המוחלטת לבין המציאות הרחוקה משלמות.

ד"ר דורון מצא הוא חוקר ומרצה בתחום הסכסוך היהודי-ערבי והחברה הישראלית ובכיר לשעבר בשירות הביטחון הכללי