המהפכה הפופוליסטית

"זה המשולש שנגדו אנחנו נלחמים: צמרת צה"ל, צמרת המשפט והתקשורת", אמרה חברת הכנסת גלית דיסטל אטבריאן בנאומה בכנסת בחודש דצמבר. בכך היטיבה להגדיר את המהפכה הפופוליסטית של מחנה הימין, שאת חלקה הראשון, המהפכה המשטרית, הציג שר המשפטים יריב לוין בינואר 2022.

"אנחנו נלחמים נגד צמרת צה''ל, צמרת המשפט, והתקשורת": המתקפה הבוטה של דיסטל מעל דוכן הכנסתhttps://t.co/EduAwAgnd9 pic.twitter.com/8cYk9Cslkw

— החדשות - N12 (@N12News) December 17, 2024

בשבוע שעבר פרסמתי בבמה זו מאמר על המהפכה המשטרית של יריב לוין ובו הראיתי שאין שום קשר אידיאולוגי בין המהפכה הזו לבין שמרנות, הגם שלוין ושותפיו נוהגים לשאת את שם השמרנות לשווא. עוד הראיתי כיצד המהפכה המשטרית של לוין עמדה בניגוד מוחלט לאידיאולוגיה של תנועת החירות ומפלגת הליכוד ביחס לעליונות המשפט – אידיאולוגיה שבה החזיקו במשך עשורים, הן כשהיו אופוזיציה למפא"י והן בתקופת הממשלות של מנחם בגין ושל יצחק שמיר (אורי הייטנר, "המהפכה המשטרית של יריב לוין – מהפכה נגד האידיאולוגיה של הליכוד ונגד מורשתו של בגין").

אבל המהפכה של לוין לא הייתה רק מהפכה משטרית אלא גם שלב במהפכה הפופוליסטית של מפלגת הליכוד ושותפיה הפוליטיים.

חשוב להקדים ולומר, שלמרות שהמונח נתפס בעיקר כשלילי, אין פוליטיקה דמוקרטית ללא פופוליזם. המשחק הדמוקרטי הוא בעצם מאבק על דעת הקהל כדי לנצח בבחירות ולכן הפופוליזם שכיח במשטרים דמוקרטיים. מנחם בגין שעמדותיו באשר למהות הדמוקרטיה ולעליונות המשפט הן התשליל המוחלט לעמדותיו של יריב לוין, היה פופוליסט לא קטן. נאומי הכיכרות שלו היו גדושים פופוליזם וכך גם הדרך בה הוצגה התכלית של המדיניות הכלכלית של מממשלותיו – "להיטיב עם העם". הפופוליזם של בגין לא עמד במוקד השקפת עולמו שלו אלא היה רק אחד האמצעים ליישום האידיאולוגיה שלו. והרי יש פופוליזם בכל התנהלות פוליטית ובכל מהלך לשווק השקפת עולם להמונים.

אבל הפופוליזם שבבסיס מהפכת לוין, היא דבר אחרי לגמרי. מדובר, למעשה, בייבוא אידיאולוגי של "ימין פופוליסטי" מחוץ לישראל ובעיקר מארצות הברית. זו אידיאולוגיה פוליטית שלכאורה מזדהה עם הימין, אבל כוללת בתוכנה תמות פופוליסטיות מובהקות שלעיתים קרובות אין שום קשר בינן לבין האידיאולוגיה של הימין. הימין הפופוליסטי שמייצג דונלד טראמפ הרי שונה בתכלית מהימין השמרני של רונלד רייגן וג'ורג' בוש האב. כך, למשל, תפיסתם הימנית השמרנית של רייגן ובוש בתחום הכלכלה, התנגדה למעורבות המדינה בכלכלה, ואילו בתפיסתו הכלכלית הפופוליסטית של טראמפ יש מרכיבים הקרובים יותר לסוציאליזם. אבל האידיאולוגיה שעומדת בבסיס מהלכיו של הנשיא החדש-ישן היא לא סוציאליזם אלא פופוליזם. האידיאולוגיה הפופוליסטית של טראמפ מתמקדת בעיקר במלחמה באליטות האמריקאיות שתומכות ברעיונות הגלובליזציה, בהגירה חופשית ובכלכלה חופשית בינלאומית. כוחו של טראמפ נובע מהצגת האליטות האלו כמי ששולטות בפועל במדינה, וכמי שפוגעות באזרחים האמריקאים (ובעיקר במעמדות הנמוכים) בשם השקפת עולם פרוגרסיבית. את עצמו מציג טראמפ כמי שמייצג את העם, וכמי שמגן על האזרחים מפני שלטון האליטות. יש לומר בכנות שיש לא מעט צדק בביקורת של טראמפ על האליטות, אבל השאלה היא לאן לוקחים את הביקורת הזו.

הימין הפופוליסטי בארצות הברית טוען שלא חשוב למי העם מצביע, שכן נציגיו הנבחרים אינם שולטים באמת, בגלל שהשלטון האמיתי נמצא בידי "מדינת העומק" (Deep State). מדינת הצללים הזו שהיא "השליטה האמיתית", מתבססת על מגוון אליטות אמריקאיות (אליטה משפטית, אליטה אקדמית, אליטה תקשורתית ואליטה כלכלית) שהן חלק מרשת של אליטות בינלאומיות, הכוללת ארגונים בינלאומיים (כמו ארגון הבריאות העולמי שארצות הברית פרשה ממנו בצו נשיאותי של טראמפ מיד עם חזרתו לבית הלבן). מדינת העומק פועלת למען האינטרסים שלה המנוגדים לאינטרס של העם, והדרך היחידה של העם לממש את רצונו היא לרסק את האליטות שמהוות את בסיס הכוח שלה, ולהעביר את הכוח מהן בחזרה לעם דרך נבחריו.

הימין הפופוליסטי הוא אופוזיציה נצחית גם כאשר הוא בשלטון כיוון שמדינת העומק לכאורה תמיד ממשיכה לשלוט ולהכשיל את השלטון הנבחר. לפיכך, מדינת העומק האליטיסטית היא שאשמה בכל כישלונות השלטון הפופוליסטי, והשלטון הנבחר צריך לקבל עוד ועוד כוח כדי לשבור את כוחה. השלטון הפופוליסטי של טראמפ בעצם אינון נושא בשום אחריות, אבל כל הצלחה שלו תיחשב להישג פנומנלי, כי הוא יצליח לממש את מדיניותו כנגד התנגדות מדינת העומק הפועלת להכשלתו.

האידיאולוגיה הזו יובאה מארצות הברית לישראל, והיא האידיאולוגיה שעומדת בבסיס המהפכה הפופוליסטית. גם כאן מספרים לנו סיפור הזוי על מדינת עומק המורכבת מצמרת המערכת המשפטית, מצמרת צה"ל והשב"כ, מהאליטה האקדמית ומהאליטה הכלכלית ששולטות במוקדי הכוח של המדינה. אליטות אלו מנצלות את שליטתן במוקדי הכוח כדי להנציח את שליטתם במדינה – שליטה שמנוגדת לרצון העם ושפועלת נגד שלטון העם. בין השאר, מדינת העומק תופרת תיקים למנהיג שהעם בחר ולכל אדם אחר שמאיים על כוחה. מאידיאולוגיה זו נבעו בין היתר תיאוריות הקונספירציה המטורללות על שיתוף הפעולה של צמרת צה"ל והשב"כ עם חמאס בשבעה באוקטובר, במטרה להכשיל את ראש הממשלה בנימין נתניהו ולהפילו משלטון.

האידיאולוגיה הפופוליסטית עושה "חיים קלים" לשלטון הנבחר. כאשר נתניהו נכשל, תמיד יש אשמים – בית המשפט העליון, היועצת המשפטית לממשלה, הרמטכ"ל, שירות המדינה, "הלשעברים", שר הביטחון יואב גלנט שהוא בשר מבשרה של האליטה הצבאית, בני גנץ שהוא סוכן אמריקאי של ממשל ביידן, ועוד כהנה וכהנה. לפיכך, הלקח העולה מכישלונותיו של נתניהו הוא הצורך לחזק עוד יותר את כוחו.

כך, המהפכה המשטרית של לוין היא בעצם חלק מהמהפכה הפופוליסטית של הימין, שנועדה להילחם במדינת העומק – בראש ובראשונה באמצעות החרבת הרשות השופטת. וגם כאשר הממשלה כבר ממנה אנשים מטעמו לשירות המדינה, הרי ברגע שהם אינם רוקדים לפי חלילו, הם הופכים באופן אוטומטי לחלק מהאליטות הזוממות נגדו (כך, למשל, היועץ המשפטי לשעבר אביחי מנדלבליט, מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשיך, והשופטים השמרנים שהם כיום הרוב בבית המשפט העליון).

על פי האידיאולוגיה הפופוליסטית, השלטון הנבחר לא צריך לבחון את כשליו ולא צריך לתקן את דרכו, אלא רק להגביר את מלחמתו במדינת העומק שמכשילה אותו. כל אגדות "מדוע אתה בוחר ימין ומקבל שמאל" ו-"ישראל הראשונה נגד ישראל השנייה" עומדות בלב האידיאולוגיה הזאת.

העובדה שנתניהו הוא עדיין ראש הממשלה, 16 חודשים אחרי שהמיט על מדינת ישראל את האסון הגדול ביותר בתולדותיה, היא מציאות אבסורדית. והעובדה שרבים מהתומכים בנתניהו מאמינים שהוא לא אחראי למחדל כי "הסתירו ממנו מידע" ו-"לא העירו אותו בלילה" (כלומר שהוא "הוכשל" במכוון על ידי מדינת העומק) היא כבר טירוף מוחלט, פרי באושים של הפופוליזם הימני.

חשוב לציין כי כמו בארצות הברית גם בישראל יש יסוד של אמת בביקורת הפופוליסטית. איני מתכוון להבלים אינפנטיליים כמו "תפירת התיקים לנתניהו" או לתיאוריות הקונספירציה אודות צמרת צה"ל בשבעה באוקטובר, אלא לביקורת על האקטיביזם השיפוטי, שיש בה הרבה מן הצדק. ואכן, יש מקום לרפורמה משפטית קונסטרוקטיבית, כלומר רפורמה שנועדה לתקן את העיוותים במערכת המשפטית. אמנם, הטיפול שהציע לוין למערכת המשפטית בא להחריבה, אבל אין זה אומר שלא צריך לתקן את עיוותיה.

מן הצד השני, המהפכה המשטרית שקידם לוין יצרה הקצנה בקרב המחנה שיצא למחאה נגדה. הקצנה זו הגיעה לשיאה כאשר טייסים בצה"ל ואלפי חיילים נוספים איימו "להפסיק התנדבות" לשירות מילואים בשל התנגדותם למדיניות הממשלה (ורבים מהם אכן הפסיקו להגיע למילואים). במחאה זו היו גם רופאים שאיימו להפסיק להגיע לעבודה, בעלי חברות הייטק שאיימו להוציא את כספים מחוץ לישראל (והיו כאלו שמימשו את האיום) ואנשים שאיימו לרדת מהארץ. אולם, כל הפעולות הקיצוניות האלו רק אוששו את הטענה של המחנה הפופוליסטי שהאליטות הישנות בעצם נלחמות כדי לשמר את כוחן ואת מעמדן. וכך, נקלענו למעגל קסמים כאשר הקיצוניים מכל צד גורמים להסלמה של הצד השני, וחוזר חלילה. אבל התוצאה של המשך ההסלמה הזו עלולה להיות פירוק החברה והמדינה.

האלטרנטיבה החברתית והפוליטית הן למהפכה הפופוליסטית והן לריאקציה האליטיסטית היא יצירת בייס מרכזי חדש שיבטא את רצונו של הרוב הדומם של המיינסטרים הציוני, הממלכתי והפטריוטי, שמעמיד את התפיסה השלטונית שלו על ערך האחריות, שדוחה בשאט נפש תיאוריות קונספירציה מטורללות, ושתומך ברפורמות קונסטרוקטיביות שבאה לתקן ולא להרוס.

אורי הייטנר הוא איש חינוך, חקלאי ופובליציסט