"חייב להיות יותר טוב" – על תמונת המציאות של יאיר לפיד

השבוע הקשבתי לריאיון של יאיר לפיד לשיר ראובן בפודקאסט שלה. אני ממליץ לכולם להקשיב לריאיון הזה כי ראובן התנהלה בחוכמה מול לפיד וידעה איך לגרום לו להשתחרר ולהוריד את מגננותיו. באמצעות מסגור של הריאיון כשיח אינטימי בין תסריטאים ובעזרת תועפות חנופה שהרעיפה עליו, היא הצליחה לשחרר את חרצובות לשונו ולגרום לו להיות הוא עצמו.

במהלך הריאיון, לפיד מגלה לנו שוב ושוב שתמונת המציאות שלו עוברת כולה דרך פילטר קולנועי. כך, למשל, התיאור שלו איך הוא מתיישב לראשונה בכיסא ראש הממשלה: "אני מבקש מהצוות שישאירו אותי רגע לבד", הוא מספר ומסביר כיצד הוא חיכה שתבוא לו איזושהי התרגשות – שלא באה. ואז הוא יוצא מהחדר ומבקש כיסא יותר נוח. לפיד וראובן צוחקים ביחד בהתפעלות מהפאנץ' המוצלח.

ויש את סיפור המעשה על פרקי ידיו המלבינים של אולף. לפיד מספר איך הגיע לביקור בגרמניה כראש ממשלה והודיע לקאנצלר אולף שולץ שהוא חייב לבטל את כל תוכניותיו ולבוא איתו עכשיו לווילה ואנזה בנימוק ש-"לשבת איתי ולשמוע שם את הסיפורים שלי זה המינימום שאתה יכול לעשות". אולף מבטל בספונטניות את כל תוכניותיו, כמובן, עוזב הכול ונוסע עם לפיד לווילה ואנזה. לפיד מתאר באופן ציורי איך אולף (הוא קורא לו רק בשם פרטי בסיפור), יושב איתו בווילה ומקשיב לדבריו בפנים חתומים, אבל סערת הרגשות שלו ניכרת בפרקי ידיו המלבינים. קאנצלר גרמניה אחז בשולחן בכוח כה רב, עד שלפיד ממש חשש שמא יפצע את עצמו, כך לפחות הוא מספר. באופן אישי זה נשמע לי סיפור עם יותר דרמטיות מדיוק, אבל אם הפרטים האלו נכונים, נדמה שלפיד ילדותי מדי מכדי להבין את הנזקים המדיניים שלשונו המשולחת עלולה לגרום.

ויש גם סיפור על התוכנית של לפיד ושל חברו שר החוץ האוסטרי "לכתוב ביחד סדרה". לפיד הוא כמו ילד קטן שעסוק במשחק ניים-דרופינג מביך ושכל מטרתו היא להציג את עצמו כחבר אישי וקרוב של שועי עולם ובכך לשוות לו תדמית רצינית ומכובדת.

מלבד סיפורי פולקלור על כהונתו בראשות הממשלה, לפיד גם מספק ניתוחים פוליטיים וחברתיים. כך, למשל, הוא קובע שאין יותר ימין ושמאל אלא רק ליברלים מול משיחיים – "ובליברלים אנחנו מנצחים אותם בענק!", הוא קובע בנחרצות. על כך אפשר לומר שהקביעה שאין יותר ימין ושמאל מזכירה ילד שמפסיד במשחק ואז מכריז שכללי המשחק לא נכונים. למעשה, כיום יש ימין ושמאל אולי יותר מאי פעם, כי מלבד המחלוקת בסוגיית הסכסוך עם הפלסטינים, יש גם אי הסכמה עמוק על צביון המדינה.

הקטע מכמיר הלב ביותר בריאיון הוא כשלפיד מפציר בראובן לא לקחת ללב את ערוץ 14. ברור שבהמלצה זו לפיד בעצם מדבר על עצמו על ועל הפגיעה של הערוץ בו, בעיקר באמצעות הפינה הפופולרית "הלפיד והיפוכו" שמציגה אותו ערב ערב כמות שהוא – אדם שאין למילותיו שום משמעות, ושלא מסוגל אפילו לזכור כיצד הדברים שהוא אומר סותרים את הדברים שאמר שני משפטים קודם לכן.

השיחה הקלילה מוציאה מלפיד את כותב טורים. לאורך כל הריאיון הוא מנסה לנתח את המציאות באמצעות קלישאות אוויליות של טור בעיתון. כך, למשל, הוא "מרגיע" את ראובן ש-"חייב להיות יותר טוב כי אין יותר נמוך ממה שעכשיו". זו קריאת המציאות של מי שמתיימר להנהיג אומה שמתמודדת עם אינספור מתחים פנימיים ועם כוונות אופרטיביות להשמידה?

הנינוחות של לפיד בשיחה מלמדת שהמקום הטבעי שלו הוא העולם הקליל של הבידור והברנז'ה ולא המציאות המכבידה של קבלת החלטות ואחריות לאומית. מתעוררת אפוא השאלה מה גורם לכל כך הרבה אנשים חכמים ואחראים להצביע לאיש כזה? התשובה, לדעתי, היא שמי שמצביעים עבור לפיד בתקווה שיהיה ראש ממשלה, עושים זאת כי הוא מייצג את הזהות השבטית שלהם אבל למעשה הם סומכים על המערכת שתחליט במקומו.

חנן עמיאור הוא עיתונאי, עורך אתר ביקורת התקשורת "פרספקטיבה" ומחבר הספר "הסדנה להנדסת תודעה"