המהפכה המשטרית של יריב לוין לא הייתה "דמוקרטית", אבל גם לא הייתה "יהודית"

החודש מלאה שנה למהפכה המשטרית. ב-4 בינואר 2023 הציג שר המשפטים יריב לוין את תוכניתו המהפכנית שנקראה בשמות מכובסים כגון "רפורמת המשילות", "רפורמה במערכת המשפט", "רפורמה משפטית" וכיוצא באלו.

מאז שנות התשעים אני מטיף לרפורמה משפטית (ראו אורי הייטנר, "הדרך השלישית בבית המשפט"). במאמרים רבים יצאתי נגד משפוט היתר של הציבוריות הישראלית ונגד האקטיביזם השיפוטי הקיצוני (בעבר גם יצאתי נגד ההרכב המונוליטי של בית המשפט העליון, אלא שהבעיה הזו כבר נפתרה).

אולם, כשצפיתי בנאומו של לוין בינואר שנה שעברה, חשכו עיניי. מיד בתום הנאום התיישבתי לכתוב מאמר לאתר "שישי בגולן" תחת הכותרת "מהפכה משטרית" (אורי הייטנר, "מהפכה משטרית"). לא ידעתי שבאותה שעה העניקו רבים וטובים בדיוק את אותה כותרת למהפכה של לוין (לאחר מכן היו מי שהרחיקו לכת וכינו אותה הפיכה משטרית, תופעה פוליטית אחרת לגמרי שאינה רלוונטית למקרה דנן).

תוכניתו של לוין לא הייתה ניסיון לתקן את מערכת המשפט, כי אם ניסיון לחסל אותה. "הרפורמה" באה להשתלט על מערכת המשפט ולהכפיף אותה לרשות המבצעת. אם הבעיות של משפוט היתר ושל האקטיביזם השיפוטי הקיצוני הם אנלוגיים לכאב ראש שמצריך טיפול מתאים, הפתרון שהציע לוין בא לערוף את הראש.

יותר משהמהפכה נגעה לרשות השופטת, היא נגעה לרשות המבצעת. המהפכה של לוין נועדה להפוך את הרשות המבצעת לשלטון ללא מיצרים, שאינו נתון לביקורת ושביכולתו לעשות ככל העולה על רוחו. כך, למשל, חוקים כמו החוק הצרפתי, שמטרתם הייתה להעמיד את ראש הממשלה מעל החוק, המתינו עד אחרי שתועבר "פסקת התגברות" שהייתה מאפשרת לכנסת, הנשלטת על ידי הממשלה, לחוקק כל חוק.

התוכנית של לוין התבססה על עיקרון דמוקרטי אחד בלבד – הכרעת הרוב. עיקרון הכרעת הרוב חשוב לדמוקרטיה, אך אינו העיקרון היחידי שלה. בשם רצון הרוב, ניסו 64 חברי הכנסת של הקואליציה שהרכיבה את הממשלה הגרועה בתולדות המדינה, להפוך את הדמוקרטיה הישראלית לעריצות הרוב.

ישראל היא מדינה "יהודית ודמוקרטית". אלו מאפייניה היסודיים. המהפכה המשטרית ודאי שלא הייתה "דמוקרטית", אבל היא גם לא הייתה "יהודית".

אחת הבשורות הגדולות שהעם היהודי הנחיל לעולם, היא התפיסה שהשליט אינו כל יכול. בעולם הקדום, השליט היה מקור כל הסמכות. רצונו של השליט היה החוק והוא חייב את הכל. היהדות יצאה נגד הנורמה הזו, שנקראה "מלך ככל הגויים", והציעה חלופה מהפכנית – מלך הכפוף לחוק, ריסון כוחו ויצירת שלטון מבוזר. פרופ' אמנון שפירא המנוח הגדיר את היהדות כדת אנרכיסטית ויש צדק רב בדבריו (אמנון שפירא, אנרכיזם יהודי דתי).

משה לא מינה עצמו למלך והוא לא העביר את ההנהגה בירושה לבנו. גם את יורשו, יהושע, הוא לא מינה למלך. בנאומו האחרון של משה אל בני ישראל, הוא מתייחס לראשונה למלוכה: "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ... רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים... וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל".

זוהי מסה פוליטית מרחיקת לכת במהפכנותה, לבטח בהשוואה לנורמה הפוליטית שהייתה מקובלת בקרב עמי קדם. אין מצווה להעמיד מלך לישראל, אולם משה, כאדם ריאלי, מבין שאחרי כיבוש הארץ, יראה העם שלכל העמים החיים מסביבו יש מלך, וידרוש למנות מלך גם עליו: "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי". ברגע שזו תהיה דרישת העם, ימונה מלך. אך המלך הזה לא יהיה מלך ככל הגויים, אלא משהו שונה לגמרי. התורה מנטרלת את המלך היהודי משלושת הסממנים המבטאים את עליונותו של מלך "ככל הגויים", קרי היכולת לממש ללא בקרה וללא גבולות את יצריו: יצר הכוח והשליטה (מרבה לו סוסים); יצר המין (מרבה לו נשים); ותאוות הבצע (מרבה לו כסף וזהב). יתרה מכך, רצון המלך לא יהיה דבר החוק ולא מקור הסמכות. המלך עצמו יהיה כפוף לחוק – התורה – ונאסר עליו לסור מדבר החוק ימין ושמאל, "לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" (כלומר, הייתה שם גם קביעה עקרונית שהמלך שווה לאחיו, כלומר מעין קביעה גולמית של עיקרון השוויון בפני החוק).

לאחר כיבוש הארץ, חלפו דורות רבים עד שהעם דרש מלך, "עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם". וכשזה קרה, עשה שמואל הנביא הכל כדי לשכנע את העם שאין בכך צורך, והזהיר את העם שהמלך יעבור על האיסורים שנקבעו בנאומו של משה:

"וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת. וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו. וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו. וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ. צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים".

בסופו של דבר, הורה אלוהים לשמואל להיענות לרצון העם. אך שמואל העביר היטב את המסר שמהותו של "מלך ככל הגויים", היא תופעה שלילית שיש להימנע ממנה.

כשדוד המלך נאף עם בת שבע ושלח את בעלה, אוריה החתי, אל מותו, הוא נהג בדרכו של מלך ככל הגויים. ואז הגיע אליו נתן הנביא וסיפר לו את משל כבשת הרש. כאשר דוד התכעס על העשיר החומס את כבשת הרש בסיפורו של הנביא, השיב לו הלה בהתרסה "אַתָּה הָאִישׁ". דוד לא פגע בנתן, כי הבין את חטאו שלו ואת צדקתו של הנביא. שלמה המלך, שהחל את דרכו כמלך האידיאלי, הסתאב עם השנים ונהג בניגוד מוחלט למשפט המלך – הרבה לו סוסים, נשים, כסף וזהב וממלכתו נקרעה משליטת שושלתו כבר בימי בנו.

איזבל, בת אתבעל מלך צידונים ואשתו של המלך אחאב, לא יכלה לשאת את שיטת המלוכה הישראלית. היא לא הבינה איך זה המלך מדוכדך כיוון שנבות מסרב למכור לו את כרמו. ובכלל, מה פתאום לקנות? הרי אחאב הוא המלך והוא יכול להפקיע את רכוש הנתינים ככל העולה על רוחו. ולא זו בלבד שאחאב מבקש לקנות את הכרם, נבות עומד בסירובו, וכתוצאה מכך נכנס המלך לדיכאון. מיהרה אפוא איזבל ופעלה על פי הנורמות שעליהן גדלה, של "מלך ככל הגויים". היא רקמה עלילת שקר על נבות, ביימה משפט ראווה והוא הוצא להורג, כדי שאחאב יוכל לרשת את כרמו. ספר מלכים א' מספר כיצד שלח אלוהים את אליהו הנביא לאחאב כדי לומר לו בהתרסה "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ". מלך אינו כל יכול אלא כפוף לחוק ולמוסר ואחאב פעל גם בניגוד לחוק וגם בניגוד לציווי המוסרי. הסופר התנ"כי מספר כיצד הטיל אלוהים על אחאב את האחריות לפשע וניבא את מותו: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה". כלומר, בתפיסה היהודית, הפשע שפשע אחאב בנבות המיט עליו את קץ מלכותו וקץ שושלתו.

בעימותים עם דוד ואחאב עמדו הנביאים, המגלמים את עמדת היהדות ודרישותיה, אל מול המלך שפעל בעריצות, כדי להבהיר לו שאין הוא כל יכול, שאין הוא רשאי לנהוג ככל העולה על רוחו, ושמעמדו אינו מקנה לו זכויות יתר ואינו מאפשר לו לעבור על החוק ועל המוסר.

אני מקווה מאוד שהמהפכה המשטרית מתה ולא תקום עוד ושאת מקומה תתפוס רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, אשר תעצב מחדש את האיזונים והבלמים הראויים בין שלוש הרשויות.

אורי הייטנר הוא איש חינוך, חקלאי ופובליציסט