שוב אותן סיסמאות ואותה אשליה עצמית של השמאל הישראלי – תגובה למאמרו של פרופ' מני מאוטנר

בתמונה בית מגורים שרוף בקיבוץ בארי לאחר טבח השבעה באוקטובר

בשבוע שעבר פרסם פרופ' מני מאוטנר מאמר על "המלחמה בעזה, ומה שמעבר לה". במאמרו מאוטנר מדבר על מטרותיה של מלחמת "חרבות ברזל" – הבסת החמאס הן מבחינה צבאית והן מבחינה מדינית – ומנתח את האירועים בפריזמה של דיני המלחמה. המאמר ענייני, מאוזן ומנומק, כנהוג אצל פרופ' מאוטנר.

ורק במקום אחד במאמר, בחלק העוסק ב-"מה שמעבר" למלחמה, אנחנו מקבלים את אותן הסיסמאות ואת אותה האשליה העצמית אליהן התמכר השמאל הישראלי בעשורים האחרונים. דווקא לנוכח מה שאירע בשבעה באוקטובר ומאז, חשוב להפנות את הזרקור לאותן סיסמאות מוכרות זה מכבר ולאותה אשליה עצמית שמסרבת להתפוגג. אלו פסקאות הסיום של המאמר:

"מעבר להשתלטות צבאית על רצועת עזה ומחיקת המוסדות של מדינת החמאס ברצועה, ישראל צריכה לעשות משהו שכבר כמה עשורים היא נמנעת מעשותו: פעולה להגעה להסדרים פוליטיים עם הרשות הפלסטינאית בקשר ליהודה והשומרון, ואם אפשר, גם בקשר לרצועת עזה.

ישראל נתונה במילכוד. מצד אחד, היא חייבת להגיע להסדר פוליטי עם המנהיגות של העם הפלסטינאי באופן שיאפשר את מימוש הזכות של העם הזה להגדרה עצמית. אם לא יקרה כדבר הזה, אנחנו נדונים לסבבים חוזרים ונשנים של אלימות. הסבבים האלה יתישו את ישראל וימנעו ממנה את האפשרות לקיים אורח חיים של שגרה נורמלית וניהול כלכלה יציבה... מצד שני, הימין בכלל, והמתנחלים בפרט, יתנגדו בכל אמצעי להתקדמות לקראת פשרה פוליטית ביהודה ושומרון. לא מן הנמנע שנשוב לימים הנוראים של 1995. ישראל תהיה זקוקה לנס כדי להיחלץ מהמילכוד הזה בהצלחה.

כדי שיקרה הנס, העתיד באזור יצטרך להיקבע על ידי אלו – בשני העמים – המחויבים לחזון זכויות האדם, השגשוג האנושי והכבוד האנושי. כאן, במקום הזה, צריכה לפעול האקדמיה המשפטית הליברלית".

באמת? שוב לחזור על אותו הניגון, שהמכשול לשלום אלו ישראל ש-"כבר עשורים נמנעת", הימין הישראלי והמתנחלים? זה "המילכוד" שישראל נתונה בו? שהיא לא מצליחה להתקדם לשלום בגלל הימין?

כמה נוח להתעלם מהבעיה העיקרית – שבאמת, במציאות, פשוט אין עם מי לעשות שלום בצד השני. כמה נוח להפטיר שהשלום ייעשה על ידי אלו בשני העמים "המחויבים לחזון זכויות האדם, השגשוג האנושי והכבוד האנושי", ולהתעלם מכך שאמנם בצד שלנו יש מיליונים כאלה, אבל בצד השני, מה לעשות, מדובר במיעוט שבמיעוט, קבוצה שולית, זניחה וחסרת כל השפעה פוליטית. כמה נוח להתעלם מהעובדה, שהוכחה לנגד עינינו באותות ובמופתים מזעזעים מאז השבעה באוקטובר, שלא "חזון זכויות האדם, השגשוג האנושי והכבוד האנושי", הוא זה שמעניין את רוב רובו של הציבור הפלסטיני אלא חזון הג'נוסייד החמאסי אשר זוכה לתמיכה עממית נרחבת, הן ברצועת עזה והן ביהודה ושומרון, כולל בשורות אנשי הפת"ח, החילונים המתונים כביכול.

תגובות של בכירים בפת"ח וברשות הפלסטינית לטבח השבעה באוקטובר

"הרגנו מתנחלים", התרברבו רוצחי הילדים בבארי ובנחל עוז. מבחינתם כולנו מתנחלים, מהים עד הנהר. גם תושבי בית אל ועפרה, וגם הפרופסורים היושבים על חורבות שייח' מוניס.

אבל על כל אלה לא נמצא אצל פרופ' מאוטנר אפילו לא מילה אחת. ומכל המציאות המטרידה והמפחידה הזו הוא בוחר להסב את מבטו, ולחזור ולהתלונן על סרבנותה של ישראל, ועל מעלליו של הימין.

פרופ' מאוטנר סבור שאנשי האקדמיה המשפטית צריכים לפעול לקידום חזון השלום בקרב המחויבים לזכויות האדם ולשגשוג. ספק בעיני אם יש בכוחנו, המשפטנים, לשנות את המגמות האידיאולוגיות בקרב הפלסטינים, וספק בעיני אם זה בכלל מתפקידנו. אבל משהו אחר יכולים אנשי האקדמיה לעשות ולא רק במשפטים אלא גם בכל שאר מדעי הרוח והחברה: להפסיק לעוות את המציאות. להצביע, סוף סוף, על מי ומה הם באמת המכשול לשלום, להסביר עד כמה המכשול הזה עמוק ורציני ומסוכן, ולחשוב כיצד ניתן להתמודד מולו, במקום להמשיך לשווק לנו את אותן אשליות ואת אותה "מציאות" שקיימת רק בדמיונם של הפרופסורים. אותם פרופסורים אשר במשך עשורים הוציאו דיבתה של הארץ רעה, כאן ובכל כנס ברחבי העולם, כאילו "ישראל היא הבעיה" – מפעל שלם של כזב אינטלקטואלי ומוסרי, שבימים אלו ניתן לחזות בפירותיו הבאושים.

ד"ר יעקב בן-שמש הוא מרצה בכיר למשפט חוקתי ומנהלי בפקולטה למשפטים, הקריה האקדמית אונו