עקרונות השיטה הדמוקרטית המודרנית – האמנה החברתית הדמוקרטית ושלטון החוק

בשונה מהאמנה החברתית ה-"קלאסית", התיאורטית והחד פעמית באופייה, האמנה החברתית הדמוקרטית היא מוחשית ונחתמת מחדש בין כל האזרחים בכל יום או לכל הפחות בכל מערכת בחירות.

בשל אופייה המשתנה, בקלות יחסית ובאופן קבוע, האמנה החברתית הדמוקרטית מאפשרת מיקסום של חירות הפרט בקירוב גבוה יותר מאשר משטרים נוקשים והיררכיים יותר באופיים. החזרתיות של ההסכמה לשלטון דמוקרטי תוחמת לפרק זמן קצוב וידוע מראש את יכולתו של כל רוב נקודתי לכפות את רצונו על מיעוט, כאשר במהלך פרק זמן זה יכולים האזרחים לפעול לשינוי בהרכב הרוב.

כמו בתפיסת האמנה החברתית הקלאסית, גם האמנה החברתית הדמוקרטית מפרידה בין הפרט לבין חירותו. אך בעוד שב-"לוויתן" של הובס, האמנה החברתית מעניקה ריבונות לאחד על חשבון אחרים, האמנה החברתית הדמוקרטית מעניקה לכל אחד מהפרטים "כובע" נוסף, כחלק מריבון ציבורי. בכובעו האזרחי, האזרח כפוף לחוק, אך בכובעו הריבוני, הוא מעצב את החוק.

כל התפיסות המרכזיות ביחס לאמנה החברתית גורסות כי האמנה החברתית מפקיעה את הזכות הטבעית להשתמש באלימות מידי הצדדים לאמנה ומפקידה אותה בידי ריבון יחיד. ההבדל בין דמוקרטיה לבין עריצות בסוגיה זו נעוץ בכך שהאחריות להחלטה כיצד יעשה השימוש בכוח היא נחלתם כל הפרטים בחברה ולא של יחידי סגולה. בדמוקרטיה ייצוגית ישנם מנגנונים שנועדו להבטיח שלכל אחד מהאזרחים תעמוד האפשרות התיאורטית לשנות את ההנחיות באשר לשימוש בכוח, ולבחור את נבחרי הציבור שבידיהם תופקד – באופן זמני – הסמכות לפקד ולפקח על המשטרה והצבא.

הצדדים לאמנה הדמוקרטית מסכימים מראש לכללים לשימוש בכוח נגד אזרחים. הכללים נקבעים במטרה מוצהרת לאפשר את מירב החירות למירב האזרחים וחלים באופן שווה על השופטים, הנשפטים והאוכפים. הלגיטימיות של חוקים דמוקרטיים נובעת מכך שנוצרו בשיח ובהסכמה בין כל הצדדים לריבונות הדמוקרטית. כיוון שזה המצב, וכל עוד האזרחים מודעים לכך שזה המצב, המחויבות שלהם לקיום החוק עולה והצורך באכיפה מצטמצם. זה היבט חיוני לשרידותה של דמוקרטיה שכן הלגיטימיות שיש לשימוש בכוח אכיפה כנגד אזרחים בדמוקרטיה נמוכה יותר בשל הדואליות של הפרט כאזרח הכפוף לחוק מחד גיסא וכריבון המעצב את החוק מאידך גיסא.

בשונה מריבון עריץ, הריבון הדמוקרטי – העם – הוא קבוע. הוא לא ימות ולא סביר שיוחלף. עם זאת, מטבעו, הריבון הדמוקרטי משתנה תדיר ומשנה את טעמו, רצונו והעדפותיו לעיתים תכופות יותר מאשר הריבון העריץ. כדי לרצות את הריבון ההפכפך ולהתאים עצמה לצרכיו, הדמוקרטיה מקיימת תהליך אינסופי של עיצוב, שינוי והתאמה מחדש של העקרונות והחוקים המשמשים את חבר האזרחים. מורכבות הריבונות הדמוקרטית, התכיפות הגבוהה של שינויי חוק וחשיבות הציות מרצון לחוקים, הופכות את שלטון החוק בדמוקרטיה לסבוך יותר מאשר שלטון החוק בעריצות.

כיוון שכך, יותר מאשר בכל שיטה משטרית אחרת, בדמוקרטיה החוקים חייבים לייצר וודאות מספיקה כדי שלאזרחים תהיה אפשרות אמיתית לציית להם. חוק דמוקרטי חייב להיות לא רק מוסכם, אלא גם ברור וניתן לידיעה מראש (Robert A. Stein, What Exactly Is the Rule of Law?). ככל שהאזרחים מודעים יותר לחוקים, הם חופשיים יותר לממש את חירותם במסגרתם.

כפי שראינו במאמר הראשון בסדרה, חירות תיאורטית שונה מחירות אפשרית. במצב הטבע, החירות התיאורטית היא אינסופית אבל דווקא בשל כך החירות האפשרית בפועל מוגבלת מאד (נגה ארבל, "עקרונות השיטה הדמוקרטית המודרנית – חירות, 'מצב הטבע' והצורך בשלטון"). הפרוצדורה הדמוקרטית שמשמשת לגיבוש החוקים ולאכיפתם האוניברסלית, חיונית לשימור היכולת למקסם חירות אפשרית. ככל שקיימות מגבלות חיצוניות רבות יותר על תהליך הבחירה ועל פרוצדורת החקיקה, ככל שלשון החוק ופרשנות החוק מעורפלים יותר, וככל שהחוקים עצמם מורכבים יותר להבנה, מצטמצמת חירות הפעולה של האזרחים, הרבה מעבר להגבלות המילוליות הקיימות בחוקים. אזרחים יימנעו מפעולות חוקיות שעלולות למשוך תשומת לב של רשויות אכיפה, במדינה שבה החוק או תרבות האכיפה מאפשרים ניצול לרעה של הכוח השלטוני על ידי רשויות האכיפה. דמוקרטיה פגיעה יותר לחוליים כגון אלו כי הריבון אליו כפופות רשויות האכיפה הוא רעיוני יותר ממוחשי ולכן יכולתו להגביל את הניצול לרעה של כוח האכיפה, מוגבלת.

הבנה אוניברסלית של אופיו של הריבון הדמוקרטי ושל המחויבות לחלוקת הסמכויות בין כל האזרחים הנובעת מאופי זה, היא חלק חיוני בשמירה על אופייה הדמוקרטי של מדינה דמוקרטית. בהעדר הבנה זו, האזרחים המאיישים את רשויות האכיפה עלולים, גם מתוך כוונה טובה, לחרוג מאלגוריתם מקסום החירות העומד ביסוד המשטר הדמוקרטי, ולהפעיל אכיפה שרירותית שלא באמת כפופה לרצון הריבון. למרות האפקטיביות האינטרינזית הלא מבוטלת שלהם, המבנים הדמוקרטיים יעילים במקסום חירות רק כל עוד המחויבות לעקרונות השימוש בהם היא אוניברסלית.

במאמר הבא נבחן את מאפייני הריבון בדמוקרטיה ואת המגבלות הרעיוניות המוצבות על השימוש בסמכויות השלטון.

נגה ארבל היא חוקרת מדיניות, בעלת תואר ראשון בממשל מהמרכז הבינתחומי הרצליה ותואר שני בלימודי ביטחון מאוניברסיטת תל אביב