עקרונות השיטה הדמוקרטית המודרנית – למה בשלטון העם ההחלטת מתקבלות ברוב?

בתמונה פרוטרט של נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן מאת ג'ורג' פיטר אלכסנדר הילי

במאמר הקודם ראינו כיצד האבות המייסדים של ארצות הברית יצרו שיטת משטר שמכירה בעליונות של שלטון העם ושממשת את כוחו הריבוני של העם דרך נציגים נבחרים. אבל גם כשמדברים על דמוקרטיה ייצוגית וגם כשמדברים על דמוקרטיה ישירה (שיטה שהיבטים שלה כבר קיימים במדינות שונות, כגון שווייץ, וזוכים לפופולרית גוברת בשני העשורים האחרונים), נשאלת השאלה כיצד יש לקבל החלטות בשיטת משטר המבוססת על שלטון העם?

אפשרות אחת היא לקבל החלטה בקונצנזוס – כלומר, בהסכמה מלאה של כולם. גישה זו נשמעת קוסמת אבל יש לה חסרונות משמעותיים ביותר. דרישת קונצנזוס הנדרש יוצרת זכות וטו שמאפשרת ליחיד למנוע חירות מכל האחרים. אמנם, בחברה אנושית לא ניתן למנוע לחלוטין השפעה של העדפות ורצונות של הקהילה על הפרט, אבל דמוקרטיות ליברליות מבוססות על שאיפה למקסם את חירות האזרחים. גיבוש הסכמות באמצעות שיח ופשרה מצמצם את הפגיעה בחירות כיוון שהוא מייצר מרחב לוויתורים מרצון. מנגנון של החלטה בקונצנזוס פוגע בסיכויים לגבש הסכמות כגון אלו. יתרה מכך, מנגנון קונצנזואלי עלול לשמש מנוף לסחטנות שבסופו של דבר יהפוך לאמצעי לריכוז כוח שלטוני לא שקוף, אשר יהרוס את השוויון הנדרש בין השחקנים לקיום המתח משמר החירות הנדרש בשיטה הייצוגית. לפיכך, בדמוקרטיות ייצוגיות מתקבלות רוב ההחלטות השלטוניות מתקבלות באמצעות הכרעת הרוב.

התפיסה של הכרעת רוב מגבילה את זכות הווטו על החלטות למספר הקטן ביותר האפשרי בכל קבוצה נתונה של אנשים, ובכך מסייעת למקסם את החירות של האזרחים אפשרת קבלת החלטות עניינית לפי העדפות המשתנות בהתאם לנושא, למקום ולזמן. קבלת החלטות כזו אינה "שלטון הרוב" כי אם שלטון העם באמצעות רוב.

קבלת החלטות בהכרעת רוב פחות יעילה כאשר ישנם קבוצות פרטים מובחנות או "מיעוטים" שהמאבק שלהם הוא לא לממש את החירות האינדיבידואלית שלהם אלא להטות את התהליך לטובת תת-קולקטיב ספציפי. בעוד שכל "רוב" אידאולוגי מורכב מפרטים שההגנה עליהם אינה שונה מהותית מהגנה על הפרטים במיעוט האידאולוגי, "מיעוטים" מוגדרים מקדמים הבחנות בין פרטים בחברה תוך ניסיון להגדיל את כוחם של פרטים בתת-קבוצה ספציפית ביחס לפרטים בתתי-קבוצות אחרות. ככל שחלה התרחקות בין הציבור בכללותו לבין העושים שימוש בכוח השלטוני, גוברת הנטייה להיווצרות קבוצות מובחנות כאלו משום שהפרטים שהשפעתם על השלטון נשחקת, נדחפים להשפיע עליו באמצעים אפקטיביים כגון התאחדות לקבוצה.

הכרעת הרוב הופכת בעייתית במיוחד במערכות שאינן מקדשות את חירויות הפרט. כך, למשל, במערכות שהמירו את רעיון החירויות השליליות, שבעיקרן הן הימנעות מהפרעה לפעולת הפרט, בחירויות חיוביות וב-"זכויות" שמייצרות חבות של החברה כלפי הפרטים. כיוון שהחברה היא רעיונית והשחקנים הממשיים היחידים בה הם פרטים, "זכויות", בין אם הן קנייניות ובין אם לאו, פוגעות בחירות של הפרטים בחברה הנדרשים לקיים, באמירה או במעשה, את הזכויות של חבריהם. חירויות ניתן לשמר בקלות עבור כל פרט בחברה כיוון שמטבען הן זמינות בשפע. לעומת זאת, זכויות הן מוצר סופי מאד שזמינותו מוגבלת בראש ובראשונה על ידי השפע שמצליחה החברה לייצר. במאבק בין מיעוטים, כל מיעוט ינסה לייצר לעצמו "זכויות" שהחברה הכללית תחויב לשומרן ושתבואנה על חשבון זכויותיהם של מיעוטים אחרים.

כאמור לעיל, דמוקרטיה היא שיטת משטר השואפת למקסם ככל האפשר את החירות של אזרחיה. בבסיס הדמוקרטיה הייצוגית עומדת הכרה בפרט כריבון שאין להגביל את חירותו בלי הסכמתו המפורשת. הפרט מאציל את סמכויות ההחלטה שלו לנציגים מוכרים ומוסכמים. הבחירה בנציגים והחלטות הנציגים עצמם מתקבלות ברוב כיוון שזו שיטת קבלת ההחלטות שמצמצמת למינימום את הכפייה הנדרשת לתפקוד חברתי ושמעודדת את הצדדים להגיע להסכמות שייתרו את הצורך בכפייה. אפשר אפוא להציג את "האלגוריתם" היסודי של הדמוקרטיה הייצוגית בפרפרזה על דבריו של הנשיא לינקולן: שלטון של העם, עבור העם ועל ידי העם – במטרה להבטיח את חירות הפרט באופן הטוב ביותר האפשרית.

נגה ארבל היא חוקרת מדיניות, בעלת תואר ראשון בממשל מהמרכז הבינתחומי הרצליה ותואר שני בלימודי ביטחון מאוניברסיטת תל אביב