אין ריבונות לחצאין – דוד בן-גוריון ומאבקו נגד האליטה המשרתת של מפ"ם

בתמונה דוד בן-גוריון

הבחירות הראשונות במדינת ישראל התקיימו ב-25 לינואר 1949 (אחרי הבחירות קמה אספה המכוננת אשר תוך זמן קצר הכריזה על עצמה כעל הכנסת הראשונה). החלק העיקרי של מלחמת השחרור תם כשבועיים וחצי קודם לכן, עם סיום מבצע "חורב" שחיסל סופית את האיום המצרי על מדינת ישראל, ורק אז החל למעשה מסע התעמולה של המפלגות.

עיקר המאבק הפוליטי ניטש בין שתי מפלגות הפועלים הגדולות: מפא"י, המפלגה של דוד בן-גוריון, ומפ"ם שהורכבה מאיחוד בין "אחדות העבודה" בראשות יצחק טבנקין לבין "השומר הצעיר" בהנהגת מאיר יערי ויעקב חזן. סקרים וסוקרים עדיין לא היו אז אבל ערב הבחירות העריך בן-גוריון שהחלוקה בין שתי המפלגות תהיה 40:60 לטובת מפא"י ומכאן שראה את המאבק כשקול למדי (זאב צחור, "מפא"י, מפ"ם והקמת ממשלת ישראל הראשונה").

גישתם של אנשי מפ"ם הייתה בוטחת. מפ"ם ייצגה חלק מכריע מן התנועה הקיבוצית – טבנקין היה מנהיג "הקיבוץ המאוחד" ויערי מנהיג "הקיבוץ הארצי". בסיום מלחמת העצמאות הייתה למפ"ם אטרקטיביות כפולה ומכופלת – גם כמפלגתם של אנשי העמל בוני הארץ, גם כמפלגתם של אנשי תרבות, סופרים ומשוררים, ובעיקר, כמפלגתם של מנצחי תש"ח. ממרחק של ארבעים שנה נזכר אחד ממצביעי המפלגה, אורי אבנרי, בתחושה הכללית שהייתה בבחירות הראשונות: "מפ"ם של אז... הייתה מפלגת הלוחמים, מפלגת החבר'ה, מפלגת הפלמ"ח ושאר החטיבות הקרביות. נדף ממנה ריח-ניחוח של ארצישראליות אמיתית, שורשית... כל האנשים שהערכנו והערצנו בימי המלחמה – החל ביצחק שדה ויגאל אלון וכלה בשמעון אבידן ('גבעתי') – היו אנשי מפ"ם" (אורי אבנרי "פתח דבר", בתוך יוסי אמיתי, אחוות-עמים במבחן: מפ"ם 1954-1948: עמדות בסוגיית ערביי א"י). מפלגה שיכולה הייתה להציב את יגאל אלון, אברהם שלונסקי, ואבא קובנר על במה אחת – איך היא יכולה להפסיד? ואפילו אם תפסיד, מי יעז לוותר על הכללתה בקואליציה? "לא יוכלו בלעדינו" הבטיח מאיר יערי לחבריו, והיה לו על מה להסתמך (מאיר יערי, "יסודות קיומנו").

מאיר יערי

אלא שמשהו קרה. בשנה שלפני הבחירות עלו לארץ למעלה כ-130 אלף עולים, 30 אלף מהם בחודש שקדם לבחירות. העולים היוו למעלה מרבע מכלל בעלי זכות הבחירה. אלו היו, בעיקר, ניצולי שואה ממזרח אירופה, "אבק האדם של המחנות" כפי שהתייחסו אליהם אז, ועולים מארצות האסלאם שנאלצו לברוח מהעוינות הגוברת של השלטונות והציבור בעולם הערבי בעקבות הקמת מדינת ישראל. לא לוחמים, לא בונים, לא חלוצים מיוזעים – רק פליטים חסרי כל, חלקם אנטי-ציונים בעברם, שלא הייתה שום סיבה מוסרית להעמיד את קולם כשווה ערך לזה של הפלמחניקים ושל אנשי נגבה. אבל בבחירות הדמוקרטיות היה להם קול שווה כזה, ואם בגלל המנגנון המשומן של מפא"י, או שמא עקב סלידתם מסוציאליזם נוקשה – הם לא נתנו אותו לטבנקין ולחזן. בסופו של דבר קיבלה מפ"ם 19 מנדטים בבחירות הראשונות ומפא"י 46 מנדטים.

ועדיין, ביחד היה לשתי מפלגות הפועלים רוב מוצק של 65 מנדטים, אבל האם יעז בן-גוריון להקים קואליציה ללא מפ"ם, "מפלגת הפלמ"ח ושאר החטיבות הקרביות", שהייתה גם המפלגה השנייה בגודלה?

מתברר שכן. בן-גוריון עשה בדיוק את מה שיערי חשש ממנו. קודם כל, הוא סגר את חלוקת התיקים מול החזית הדתית המאוחדת, שקיבלה 16 מנדטים, ומול המפלגה הפרוגרסיבית שקיבלה 5 מנדטים. אחרי זה הוא הבטיח את תמיכת מפלגת ספרדים ועדות מזרח שקיבלה 4 מנדטים. תמיכת המפלגה הדמוקרטית של נצרת שקיבלה שני מנדטים, הייתה מובטחת לו, שכן כמו כל המפלגות הערביות שפעלו בשנים הראשונות של המדינה, הייתה זו מפלגת לוויין של מפא"י. ואז, עם 73 מנדטים שתומכים בממשלתו, התייצב בן-גוריון מול מפ"ם בעמדת יתרון ברורה. מפלגתם של טבנקין ויערי הושפלה בפגישות של מיקוח פוליטי, נשחקה בוויכוחים פנימיים, ולבסוף מצאה עצמה על ספסלי האופוזיציה, לצד חרות ומק"י.

זה היה רק שיאו של התהליך בו נאבק בן-גוריון באפוטרופסות שלקחה האליטה המשרתת על המפעל הציוני. עוד קודם לכן גילה ה-"זקן" שהצבא נשלט על ידי מתנגדיו הפוליטיים: בראש שמונה מתוך 12 חטיבות צה"ל, עמדו מפקדים שהיו מזוהים כאנשי מפ"ם; כשאורגן הצבא לפי חזיתות, שלושה מארבעת מפקדי החזיתות היו חברי מפ"ם; בספטמבר 1948 העריך בן-גוריון, ש-90 אחוזים מהפיקוד הצבאי היה בידי מפ"ם, ושמתוך 64 מפקדים בפלמ"ח, רק שניים לא היו מפ"מניקים (אביבה חלמיש, "מפ"ם במלחמת העצמאות: מחזית הלחימה לספסלי האופוזיציה"). אולם, בן-גוריון לא היסס. בנובמבר 1948 הוא פירק את מטה הפלמ"ח – תוך כדי המלחמה. אין ספק שהוא היה מודע לכך שפעולה זו עלולה לעלות בחיי אדם, אך בן-גוריון דבק בתפיסת ה-"ממלכתיות" ולא היה מוכן להסכין לקיומן של מיליציות בצה"ל שתעמודנה למכשול בפני קיום החלטות השלטון. בתום מלחמת העצמאות הוא פירק את חטיבות הפלמ"ח, והביא להפרשת בכירי המפקדים של הפלמ"ח מצה"ל.

והמפ"מניקים נפגעו. מאוד. במהלך הדיונים בכנסת, יומיים לפני הקמת הממשלה הראשונה, הטיח יערי מילים קשות בממשלה המתרקמת שקמה, לדבריו, "תוך הפרת אמונים לאלה, שבגופיהם ובלי ציוד ראוי לשמו, עיכבו בנגבה וביד-מרדכי, ברביבים ונירים, יחד עם יחידות פלמ"ח וצבא-ההגנה-לישראל, שעמדו תחת פיקוח חברינו, את ההסתערות של הפולש המצרי על תל אביב... זוהי ממשלה, שהרשיעה את הברית עם מפקדי מרד הגיטאות ואניית 'יציאת אירופה', עם מוליכי ספינות ההעפלה ועם מחסלי מרידת 'אלטאלנה'" (הישיבה השמינית של הכנסת הראשונה, 8 במרץ 1949).

אבל האיש שהקים את המדינה לא נרתע מן העלבונות ולא חת מפני האיומים. בן-גוריון הבין שאין ריבונות לחצאין, שאם הכנסת הנבחרת והממשלה שקיבלה את אמונה, לא תוכלנה למשול – לא תהיה מדינה. והוא היה מוכן ללכת עד הסוף ולשאת בתוצאות. הוא היה, אחרי הכל, בן-גוריון.

דוד בן-גוריון במצעד צה"ל הראשון שנערך תוך כדי מלחמת העצמאות

פרופ' נדב שנרב הוא מרצה וחוקר במחלקה לפיזיקה של אוניברסיטת בר אילן