שקיעת הדמוקרטיה ועליית שלטון החכמים

הצלחת מאבקו של השמאל הישראלי נגד הרפורמה המשפטית-משטרית, ומה שנראה כמו חיסול התקווה לרסטורציה של ריבונות העם בשיטת המשטר שלנו, מפנה את תשומת לבנו אל הפן המקומי, הישראלי, של האירוע. לדעתי, מה שאנו רואים בישראל של השנים האחרונות הוא חלק מטרנד עולמי שצריך להיות מודע אליו.

צורת המשטר שהייתה מכונה "דמוקרטיה", כלומר שלטון בהסכמת האזרחים המבוסס על הכרעת רוב לפי כללים ידועים, הולכת ומאבדת פופולריות, לא רק אצל כמה מטייסי המילואים בישראל אלא גם בשאר מדינות המערב. כדאי אפוא לכתוב על הצדדים השונים והדומים שבין העולם הרחב לבין הפרובינציה מוכת השרב בה אנו חיים.

עד לפני עשרים או שלושים שנה, כאשר אנשים דיברו על דמוקרטיה הם התכוונו, בעיקר, לעיקרון של "קול אחד לכל אחד" (One Man, One Vote). לפי עקרון זה, השוויון בין האזרחים מושג על ידי הפקדתה של יחידה אלמנטרית של כוח פוליטי – פתק אחד בקלפי – בידי כל פרט בחברה.

המאבק נגד הרפורמה משלב בין שני טיעונים המועלים כנגד העיקרון של "קול אחד לכל אחד". הטיעון הראשון, שהוא גם המוביל את הטרנד העולמי בנושא, נוגע לשאיפה להפקיד את הכוח הפוליטי בידי המוכשרים לכך, כלומר "שלטון החכמים". הטיעון השני, שהוא יותר ספציפי לישראל, דורש יצירת פרופורציה נאותה בין הכוח הפוליטי הניתן לאזרח לבין הרמה בה הוא נושא בנטל האזרחות. ברוב מדינות העולם תרומתם של האזרחים לחברה, דרך שירות בצבא או תשלום מיסים, פחות קשורה לאופן ההצבעה שלהם בבחירות, ואילו בישראל קיימים סקטורים שמאפייני ההצבעה שלהם קשורים קשר הדוק עם האופן בו הם תורמים לקיום החברה כולה. במאמר זה אתמקד בטיעון האנטי-דמוקרטי הראשון.

מהי הדרישה לשלטון החכמים? כל ציבור, לא משנה מה רמתו הכללית, מכיל תת-קבוצות שיש להן יותר מומחיות, יותר השכלה, יותר ניסיון חיים וכדומה. לאנשים מן הקבוצות האלו קשה להשלים עם חלוקה שווה של הכוח הפוליטי. הם תולשים את שערות ראשם למראה טעויות (לדעתם) או שחיתויות (לדעתם) שניתן למנוע אותן בקלות (לדעתם). הם היו רוצים לחיות בחברה מנוהלת בידי מומחים, וקשה להם להשלים עם הטיפשות של ההמונים. כל מי שהיסב אי פעם ללאנץ' בחברת פרופסורים, בכל מדינה שהיא על הגלובוס, יודע היטב על מה אני מדבר – פרט לעניינים מקצועיים, התלונות על הוולגריות של ההמון ועל הכסילות של נבחריו הן לא פעם התוכן היחיד של השיחה בחברה כזו. להרצאות שנושאן "למה כולם מטומטמים ורשעים ורק אנחנו טובים וחכמים" אף פעם לא חסר קהל.

My cartoon - what’s the best way to use experts?#LeakedBrexitImpactReport #r4Today pic.twitter.com/kw2nhman0d

— Martin Shovel (@MartinShovel) February 3, 2018

אין מדובר, כמובן, בטרנד חדש או מקורי במיוחד. ניקח לדוגמא את ג'ורג' קנאן. האיש באמת ראוי להיזכר כאחד מגיבוריו של העולם החופשי: הוא היה פחות או יותר הראשון שתפס, מיד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, שהסובייטים, בעלי הברית מאתמול, הם האויב של מחר, שכן הם זוממים להשליט את הקומוניזם בעולם. ה-"מברק הארוך" ששלח ממוסקבה ב-1946 והמאמרים שכתב לאחר מכן, היו אבני הפינה של מדיניות הבלימה שיזם ממשל טרומן, מדיניות שהצליחה (בטווח הארוך) לעצור, להסיג, ובסופו של דבר לחסל את שלטון הרשע הקומוניסטי. ועדיין, כאשר ישעיה ברלין פרסם באמצע שנות החמישים את הרצאתו "שני מושגים של חרות", בה עמד על כך שתחום מינימלי של פרטיות ושל הזכות לקבל החלטה – גם החלטה שגויה – הוא זכות מוסרית שאין להפקיעה, גער בו קנאן. האם, שאל קנאן, יהיה ברלין מוכן לסמוך על הבוחרים האמריקאים "בארץ רחבת הידיים, האדישה, המנומנמת הזאת שלנגד עיני – 175 המיליונים הכושלים בלא מחשבה, שוקעים בענייניהם, בהרגליהם הקלוקלים, בדקדנס ובאדישות הפוליטית". אפשר אפוא לשאול האין מקום לאליטה שתאמר לאותם מיליונים הכושלים בלא מחשבה, או למצער תייעץ להם, כיצד לנצל את חרותם בדרך הטובה ביותר? זו הייתה ונשארה השאלה, כאז כן היום.

את הנושא ניתן לתקוף מכמה זוויות. האחת, בה דגל ישעיה ברלין, היא המוסרית: דמוקרטיה היא הביטוי לכך שלאדם זכות להחליט על גורלו ומכאן גם לכוח פוליטי, בלי קשר לשאלה האם מתן זכות כזו הוא יעיל, כלומר האם החברה מגיעה באופן כזה להחלטות טובות או מוצלחות יותר. הזווית השנייה נוגעת לשאלה היעילות. קרל פופר ופרידריך האייק טענו בנחישות כי למרות שהחכמים הם אכן פקחים יותר, חכמתם אינה מאפשרת ניהול יעיל של חברה מתוכננת. כמות האינפורמציה הנדרשת כדי לבצע חיזוי חברתי או מדיני או היסטורי – וזה מה שאמורים "החכמים" לתרום: לומר איך משנים כלל X או חוק Y כדי להניע את החברה מנקודה A לנקודה B – היא גדולה מדי. אין ברירה אפוא אלא להסתמך על סדר מתהווה (Emergent Order), קרי שיטת ארגון מלמטה למעלה, מהחלטות של פרטים לגבי טובתם האישית וזכויות הקניין שלהם, אל השוק הכלכלי או הפוליטי המביא לידי ביטוי את האינפורמציה הנדרשת.

אם מדובר בטיעונים עתיקי יומין, מה יום מיומיים? לדעתי, מספר שינויים והתפתחויות שחלו בעשורים האחרונים, גרמו לחידוש פניהן של טענות ישנות ו/או להופעתם של ארגומנטים אנטי-דמוקרטיים חדשים.

בעבר נמנעו מנהיגיהן של מדינות אוטוריטריות – הן מדינות פשיסטיות והן מדינות קומוניסטיות – מלהתייחס למדינות החופשיות כאל "דמוקרטיות", שכן כבר בזמנם הייתה למלה זו קונוטציה חיובית שהם ביקשו להימנע ממנה. במקום זאת הם דיברו על "פלוטוקרטיות", כלומר על מדינות שבהן שולטים בעלי הממון. הארגומנט הבסיסי עליו בנו הנאצים והקומוניסטים את טיעוניהם היה שהדמוקרטיה לא עובדת, שזכות הבחירה לא באמת נותנת השפעה, ושהכוח האמיתי נמצא בידי בעלי הממון ושאר מנגנוני סתר ולכן כל ההצגה של בחירות היא רמאות אחת גדולה. במקום זאת הם הציעו לאנשים לתת את כל הכוח לגופים לא נבחרים, ושגופים אלו ידאגו להם.

כבר הקומוניסט היוגוסלבי מילובן ז'ילאס קלט את הבעיה. הגורמים הלא נבחרים הללו, שהיו אמורים כביכול להציל את האזרחים משעבוד למעמדות הגבוהים, הפכו בעצמם ל-"מעמד חדש". מי שנותן את ההוראות הוא השולט, ומי ששולט ידאג קודם כל לעצמו. במלים אחרות, מגוחך לחשוב שהשיטה לשמור על זכויות האזרח היא להעביר יותר ויותר כוח למוסדות לא נבחרים, שכן הללו, בדיוק כמו בעלי ההון בסנאט הרומי, ידאגו בעיקר לעצמם.

אסתר חיות וחבריה, כמו פקידי האיחוד האירופי בבריסל וכמו מערכות לא נבחרות דומות ברמה המדינתית וברמה הבין-מדינתית, מציעים גרסא הרבה יותר "רכה" מזו של הפוליטביורו ושל המועצה הפשיסטית העליונה. המטרה הבסיסית שלהם אינה לנהל, לא ברמת המיקרו ולא ברמת המאקרו, אלא לווסת, להציב גבולות ולאזן, וזאת במטרה להפוך את החברה לטובה או ליעילה יותר, ברוחו של ג'ורג' קנאן. אינני חושב שזה באמת אפשרי, שכן ריבונות היא אחת ואינה ניתנת לחלוקה, אבל הם הצליחו לשכנע בחזונם זה יותר מדי גנרלים טייסים. אולי במקום "פלוטוקרטיות" ידברו בעתיד על "פיילוטוקרטיות".

הבעיה השנייה נוגעת לניצול של התפוצצות האינפורמציה (Information explosion) ושל שיטות ניתוח סטטיסטי מתקדמות על מנת ליצור רושם, כוזב לדעתי, לפיו "היום אנו יודעים" לנתח נכונה מגמות חברתיות ושאר מערכות מורכבות, ולכן לתחזיות ההיסטוריות או החברתיות או הכלכליות שלנו יש יותר תוקף מאלו שהיו לתחזיות שהציגו קרל מרקס, פרידריך אנגלס או ולדימיר איליץ' לנין. במקביל, תחומים שלמים של האקדמיה – כלכלה ההתנהגותית, פסיכולוגיה אבולוציונית וכדומה – נסחפים יותר ויותר לסיטואציה המזכירה את הפסאודו-מדע של תורת הגזע מלפני מאה שנה: אוסף לא קוהרנטי של טענות מדעיות נכונות, טענות מפוקפקות וטענות שקריות, שמשמש יותר ויותר לצרכים פוליטיים ובעיקר כדי לאשש את הדעה הטובה שיש לאנשים על עצמם ואת הדעה הרעה שיש להם על אחרים.

בשני העשורים האחרונים התפרסמו, לדוגמא, כמה מחקרים המראים השפעה משמעותית על דפוסי ההצבעה או על דעות פוליטיות, כתוצאה של פעילות הורמונלית, תוצאות משחקי פוטבול, התקפות כרישים או חשיפה לפרצופי סמיילי. כל המחקרים הללו זכו לתהודה רבה, וכולם, כפי שיכול היה כל בר דעת לנחש מראש, הם זבל סטטיסטי מוחלט. כפי שכתב הפרופסור אנדרו גלמן מאוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, מאמרים אלו עצמם מהווים פעולה פוליטית שכן הם מספקים תמיכה למה שהוא קורא "מודל הבוחר המטומטם" וממילא (את זה אני מוסיף) נותנים הצדקה לאהרן ברקים של עולמנו החומסים את ריבונות העם לטובת "הציבור הנאור".

בכל אחד מן הנושאים הללו ראוי להאריך במסגרת המתאימה, אבל הכיוון הכללי הוא בעיני ברור. רבים מבני האליטות של העולם המערבי מאסו בדמוקרטיה הקלאסית, הגורסת חלוקה שוויונית של הכוח הפוליטי, והם מנסים למצוא אלטרנטיבות לחלוקת הכוח. שימו לב לצורה בה אלו התומכים בשלטון המשפטנים מזכירים במיאוס שיטה פוליטית מגונה שאותה הם מכנים בשם "פופוליזם" – שהוא בעצם השם החדש שהמשכילים מעניקים למה שקראו עד לא מזמן בחירות שוות, חשאיות וחופשיות. מפקדי המשטרה והצבא בישראל, אלו אשר מנצלים בהצלחה את שליטתם על הכוח האלים שהופקד בידיהם כדי למגר את מדיניות הממשלה הנבחרת, הם במידה ידועה קצה הקרחון של שינויי הלך הרוח בעולם, וגם את הרקע הזה יש לקחת בחשבון בהוצאתה של רפורמה משטרית אל הפועל.

פרופ' נדב שנרב הוא מרצה וחוקר במחלקה לפיזיקה של אוניברסיטת בר אילן