חקיקת שולל – הסיפור האמיתי מאחורי חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק

בתמונה אוריאל לין בטקס השקת ספרו "לידתה של מהפכה" בבית התפוצות, 2017

בשבוע שעבר פרסם ברוך קרא, הפרשן לענייני משפט של ערוץ 13 ובעל טור באתר "וואלה", מאמר שהינו שכתוב כה מביש של ההיסטוריה עד שלרגע חשבתי שאני קורא את עיתון "פראבדה". "הפרוטוקולים מ-92' מוכיחים: הסיפור של יריב לוין על 'המהפכה החוקתית' הוא שקר" סיפרה הכותרת. בגוף המאמר "חשף" קרא בפני קוראיו שהטענה כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נחקק ב-1992 בלי שחברי הכנסת הבינו שהחוק הזה מעניק סמכות לבית המשפט העליון לבטל בעתיד חוקים של הכנסת היא שקר.

היות שאני מבקר נחרץ של מהלך ההונאה באמצעותו חוקקו חוקי היסוד של 1992, זכיתי להיות מוזכר במאמר תחת התיאור המרנין "שחקן חיזוק חוץ פרלמנטרי שמסייע לזורעי הרס הדמוקרטיה במשימתם". קרא טוען שלמרות שהייתי חבר כנסת במהלך חקיקת חוקי היסוד של 1992, לא נכחתי כלל בדיונים על החוק בוועדת החוקה, חוק ומשפט. בכך הוא בהחלט צודק בהחלט מהטעם הפשוט שלא הייתי חבר בוועדת החוקה, חוק ומשפט. אבל מה שקרא לא יודע זה שהיה לי חלק מרכזי בהעברת שני חוקי היסוד.

על כל פנים, קרא מצטט כמה מובאות מהפרוטוקולים כדי "להוכיח" שחברי כנסת הבינו שהחוק מסמיך את בית המשפט העליון לפסול חוקים. הוא מסביר כי הסוגייה של "ביקורת שיפוטית של בית המשפט העליון על חוקי הכנסת" נאמרה "באופן מפורש, רהוט, לא במרומז". הוא מוסיף וטוען על סמך הדיון בסעיף "שמירת הדינים" כי "ברור מהפרוטוקולים שחוקים שיחוקקו לאחר חקיקת חוק היסוד, יהיו נתונים לביקורת שיפוטית שלו [של בית המשפט העליון]". ואז קרא מגיע למה שהוא מכנה "בוננזה". בדיון בקריאה הראשונה, בו נכחתי, הזהיר חבר הכנסת מיכאל איתן שהחוק ייתן מנדט לבית המשפט לפסול חוקים, ואני תקפתי אותו על דבריו. ואכן, תקפתי את איתן משום שלהבנתי לא ניתן בהצעת חוק היסוד מנדט לבית המשפט לפסול חוקים אלא רק כלים לפרשנות מוטת זכויות אדם של חוקי הכנסת ושל החלטות הממשלה – וזה נסמך לא רק על לשון הצעת החוק אלא גם על עת התחייבויותיו של לין. בדיעבד, איתן צדק ואני טעיתי או ליתר דיוק הוטעיתי בזדון ואף מילאתי תפקיד של אידיוט שימושי בהונאת חברי הכנסת, כפי שאספר בהמשך.

הצעת חוק יסוד: זכויות היסוד של האדם

ב-1988, קמה ממשלת אחדות לאומית (ללא רוטציה) בהנהגת ראש הממשלה יצחק שמיר (ממשלת ישראל ה-23). דן מרידור שמונה לשר המשפטים, קידם חקיקה של מגילת זכויות מקיפה למדינת ישראל במסגרת הצעת חוק יסוד שנקראה "חוק יסוד: זכויות היסוד של האדם". למרות שלא נקבעה בהצעת חוק יסוד זו פסקת עליונות כללית לחוקי היסוד (כלומר מנגנון המקנה לכלל חוקי היסוד אופי של חוקה), נכללו בה מספר מנגנונים חוקתיים שבאו להסמיך את בית המשפט העליון לפסול חקיקה של הכנסת כאשר היא מתנגשת במגילת הזכויות: מנגנון של "פסקת הגבלה" שמסביר כיצד פוגעים בזכויות, מנגנון של "שמירת דינים" שמסדיר את הביקורת השיפוטית על חוקים קיימים, ומנגנון של שריון מיוחד ברוב של 80 חברי כנסת שהיה אמור להעניק לחוק עליונות נורמטיבית פורמלית (על המשמעות של שריון פורמלי כמקנה עליונות נורמטיבית לחוקים ראו בהמשך). חשוב מכל, הצעת חוק היסוד: זכויות היסוד של האדם כללה תיקון מקיף של חוק יסוד: השפיטה – תיקון בו קיבל בית המשפט העליון הסמכה מפורשת לפסול חוקים. תיקון חוק יסוד: השפיטה אף הסמיך את בית המשפט העליון כבית משפט לחוקה, והסדיר את הליך פסילת החוקים, כולל המנגנון בו אדם יכול לעתור נגד חוק, המנגנון בו ערכאה נמוכה יכולה להעביר הליך בעל משמעויות חוקתיות לבית המשפט לחוקה, ואפילו גודל המותב שיישב בדין בדיונים חוקתיים.

ממשלת האחדות הרחבה בה היו חברות מפלגות הליכוד, המערך, ש"ס, מפד"ל, אגו"י ודגל התורה, מנתה 97 חברי כנסת ושר המשפטים מרידור קיווה שהוא יוכל להעביר את מגילת הזכויות המקיפה ברוב גדול בהרבה מ-80 חברי כנסת. אני לא הייתי אז חבר ממשלה אבל הייתי יושב ראש סיעת העבודה ותמכתי מאוד בתוכנית של מרידור כי סברתי שחקיקת מגילת זכויות בהסכמה רחבה, כולל הסמכה של בית המשפט העליון לפסול חקיקה בתנאים שקובעת הכנסת, היא ראויה ורצויה. אני סבור כך גם היום.

ברם, למרות הדיונים הרבים שנערכו בממשלה, החוק של מרידור לא הגיע להצבעה בכנסת כי לסיעות החרדיות החברות בקואליציה הייתה זכות וטו על החקיקה הממשלתית. חברי הכנסת החרדים לא רחשו אמון לבית המשפט העליון, בין היתר משום שבמהלך שנות השמונים גברה מעורבותו בסוגיות ערכיות ופוליטיות, כגון בעניין גיוס בני ישיבות. הרצון של הליכוד והעבודה לשמור על יחסים טובים עם המפלגות החרדיות הביא לכך שהצעת החוק של מרידור כלל לא הגיעה להצבעה בכנסת.

פרופ' אמנון רובינשטיין, אז חבר כנסת באופוזיציה, העריך נכונה שהצעת החוק הממשלתית לא תגיע לכנסת, ולכן הגיש, ביולי 1989, הצעת חוק פרטית שהייתה העתק של הצעת חוק היסוד של מרידור. בדברי ההסבר להצעתו של רובינשטיין נכתב כי "הצעת חוק זו היא העתק מילולי של הצעתו של שר המשפטים כפי שפורסמה בציבור. הצעה זו טרם הובאה לקריאה ראשונה, ועפ"י נסיון שנצטבר בכנסות קודמות, יש גם חשש שהממשלה לא תביאנה בהקדם לאישור הכנסת" ("פסיקתא – חוק-יסוד: זכויות היסוד של האדם"). הצעת חוק היסוד של רובינשטיין לא הצליחה להגיע לקריאה ראשונה.

ב-1990 יוסי ביילין ואני הצלחנו להגיע עם מפלגת ש"ס להסכם על הפלת ממשלת האחדות ועל הקמת ממשלה צרה בראשות שמעון פרס. "התרגיל המסריח" (כינוי שטבע יצחק רבין) אכן הביא להפלת הממשלה אבל לא הצלחנו להקים ממשלה צרה בראשות פרס, ושמיר הקים ממשלה צרה בראשותו (ממשלת ישראל ה-24). הממשלה הצרה סבלה מחוסר יציבות מראשיתה והמפלגות החרדיות תפסו מקום מרכזי בה, כך שהיה ברור כי החלום של מרידור להעביר מגילת זכויות מקיפה עם הסמכה של בית המשפט העליון לפסול חקיקה, אינו ישים יותר.

דן מרידור: "האהבלים לא הבינו"

"ברור מהפרוטוקולים"

אחרי שכבר היה מובן שאין סיכוי שמגילת זכויות מקיפה תעבור בהסכמה רחבה בכנסת – קל וחומר מגילת זכויות עם הסמכה מפורשת של בית המשפט העליון לפסול חקיקה – הגיעו חבר הכנסת רובינשטיין וחבר הכנסת אוריאל לין, יושב ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, להסכמה חשאית. השניים החליטו לקחת חלקים מהצעת חוק יסוד: זכויות היסוד של האדם ולקדם אותם כחוקים נפרדים. לין החליט שהפעם לא תוסף להצעת החוק הסמכה מפורשת של בית המשפט העליון לפסול חקיקה של הכנסת, וכך יעבור החוק תוך הונאת חברי הכנסת. רובינשטיין לא היה נלהב מחקיקת שולל כזו אבל הוא הסכים לתת ללין להוביל את המהלך הפוליטי לפי ראות עיניו. כדי להרחיק את החקיקה החדשה מחוק יסוד: זכויות יסוד האדם של מרידור, ניתן להצעת החוק המרכזית שם חדש – "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". לין לא הסתפק בדברים אלו ופעל במרץ רב להציג מצג שווא לחברי הכנסת באשר למשמעות החוקים. בכל פעם שחברי כנסת פנו אליו ושאלו האם חוק היסוד יאפשר לבית המשפט העליון לפסול חוקים, הוא תמיד השיב שאין בהצעת החוק הסמכה כזו.

חשוב לציין כי היו חברי כנסת שהבינו היטב את הפוטנציאל של חוקי היסוד להסמיך באופן משתמע את בית המשפט העליון לפסול חקיקה, היו חברי כנסת שלא הבינו זאת הבנה מלאה אבל חשבו שזו אפשרות והיו חברי כנסת שהבינו במפורש שאין שום הסמכה כזאת בחוק. קבוצת חברי הכנסת השלישית, שאני נמניתי עליה, נשענה על הבטחות מפורשות של לין.

כלומר, היה כאן מהלך הונאה מורכב – לין מנע הוספה של סעיף המסמיך באופן מפורש את בית המשפט לפסול חקיקה (בהסכמת רובינשטיין מציע החוק), ואז אמר לחברי הכנסת שאין בחוקים כל הסמכה כזאת. הדברים האלו ידועים היטב מהפרוטוקולים שברוך קרא מזכיר, והם צוטטו שוב ושוב במאמרים ובספרים. כדי שתבינו לאיזה שפל עיתונאי הגיע קרא לא ניתן למצוא בכל מאמרו אפילו אחד מהציטוטים המוכרים של לין על כך שבית המשפט העליון לא מקבל את הכוח לפסול חוקים.

בישיבה הראשונה של ועדת החוק, חוק ומשפט שעסקה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק יסוד: חופש העיסוק, דנו באפשרות של פסילת חוקים כנגד חוקי היסוד ונציג משרד המשפטים, שלמה גוברמן, התריע שיש שתי בעיות בהצעת החוק – העדר עליונות נורמטיבית ברורה של חוקי היסוד על פני חקיקה רגילה והעדר הסמכה מפורשת של בית המשפט העליון לפסול חקיקה של הכנסת.

באשר לעליונות הנורמטיבית הסביר גוברמן ללין כי "בכל הנוסחאות, החל בהצעה הראשונה משנת 1973 שועדת החוק חוק ומשפט הניחה על שולחן הכנסת – חוק יסוד: זכויות האדם והאזרח – הייתה הוראה מפורשת שכל הוראה בחוק הנוגדת את חוק היסוד, בטלה. הוראה כזאת לא קיימת כאן. כך שהשאלה של המעמד העליון והעדיף של חוק יסוד זה על פני חוקים אחרים נשארת בלתי מפורשת בצורה חד-משמעית [הדגשה שלי ח. ר.]" (פרוטוקול ישיבה מספר 275, ועדת החוקה, חוק ומשפט, 1 ביולי 1991).

לין, לא טרח להגיב לדבריו של גוברמן והמשיך את הדיון. כשפרופ' יצחק זמיר שהוזמן לוועדה הציע שתוגש הצעת חוק נוספת "שתקים את המנגנון של ביקורת שיפוטית" על חקיקה, הציע רובינשטיין להוסיף מנגנון זה להצעות החוק שלו – בהתאם לסעיפים המפורשים שהיו בהצעת חוק יסוד: זכויות היסוד של האדם. גוברמן הרחיב וציטט את ההסמכה המפורשת שהייתה בסעיף 26 בהצעת חוק זו.

כדי שתבינו עד כמה שקרית הטענה שחוק היסוד כבוד וחירותו מסמיך את בית המשפט העליון לפסול חקיקה, אצטט לכם את דבריו של גוברמן במלואם ולאחר מכן נבדוק מה הייתה תגובתו של לין.

גוברמן: "ההצעה של משרד המשפטים כוללת בסעיף 26 תיקון סעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה, והסמכת בית המשפט העליון כבית משפט לענינים חוקתיים: '(ד) בית-המשפט העליון יישב גם כבית המשפט לחוקה, ובשבתו כאמור ידון בתשעה שופטים או במספר בלתי זוגי גדול יותר, כפי שיורה נשיא בית-המשפט העליון. (ה) כל אדם רשאי להשיג לפני בית המשפט לענינים חוקתיים על תוקפו של חוק או על תוקפה של הוראה שבו, מן הטעם שהחוק או ההוראה לא נתקבלו ברוב הדרוש לקבלתו או שלא נתקיימו בהם כל הוראותיו של סעיף 2 לחוק-יסוד: זכויות האדם' – זוהי אותה הוראה שכלולה בסעיף 7 בהצעתו של חבר-הכנסת רובינשטיין, היינו ש'אין שוללים ואין מגבילים זכויות יסוד של האדם אלא מכוח הוראה בחוק ההולמת מדינה דמוקרטית ושנועדה לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש' [סעיף זה ייקרא לימים "פסקת ההגבלה", ח. ר.].

ובהמשך סעיף 15(ה): 'לא ישיג אדם על תקפו של חוק אלא אם נפגע במישרין ממנו'. היום זה כמעט מיותר.

בענין רשות שיפוטית מוצע לקבוע בסעיף 15(ו): 'רשות שיפוטית שבהליך שלפניה התעורר ספק בדבר תוקפו של חוק או בדבר תוקפה של הוראה שבו מאחד הטעמים האמורים בסעיף קטן (ה), ומצאה הרשות השיפוטית שאין בידה לפסוק בענין שלפניה בלי להכריע בשאלת תקפו של החוק או של הוראה שבו ושלא ניתן להסיר את הספק האמור ולקיים את תקפו של החוק או את תוקפה של ההוראה שבו, תביא את השאלה לפני בית המשפט לענינים חוקתיים".

ככה נראית הסמכה של בית משפט עליון לפסול חקיקה.

אתם יודעים מה לין השיב להצעתו הנכוחה והכנה של גוברמן?

לין: "אני לא חושב שנכניס את זה כאן. עד כמה שאני יודע, זה אחד הסעיפים הפרובלמטיים".

וככה נראית הונאה.

בספר שכתב על חקיקת חוקי היסוד, לין מסביר במילים ברורות מדוע התנגד להוספת סעיף עם הסמכה מפורשת לבית המשפט העליון לפסול חקיקה: "הכללת הסעיף הזה עלולה להכשיל את העברת החוק כולו" (אוריאל לין, לידתה של מהפכה).

אבל לין לא הסתפק בכך שלא תיקבע עליונות נורמטיבית מפורשת בחוקי היסוד ושלא תוסף הסמכה מפורשת לבית המשפט העליון לפסול חקיקה – מרכיבים שהיו מביאים להפלת הצעות חוקי היסוד בהצבעה בכנסת – אלא שב והבטיח לחברי הכנסת שחוקי היסוד אינם מסמיכים את בית המשפט העליון לפסול חקיקה.

כך, למשל, בישיבה האחרונה של ועדת החוקה, חוק ומשפט שעסקה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אמר לין: "ההבדל הגדול בין החוק הזה, שעוד נתקן אותו, ובין חוקים אחרים שעמדו לעיניכם, כמו חוק יסוד: זכויות האדם, או חוק יסוד: החקיקה, הוא בהקמת בית המשפט העליון כבית משפט לחוקה. באותן הצעות חוק בית המשפט העליון קיבל כוח לבטל חוקים. פה אנחנו לא עוסקים בנושא הזה, פה אנחנו לא נותנים לבית המשפט העליון את הכוח הזה [הדגשה שלי ח. ר.]" (פרוטוקול ישיבה מספר 356, ועדת החוקה, חוק ומשפט, 9 במרץ 1992).

ואז, ב-17 במרץ, הגיע חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לדיון במליאה לקראת קריאה שנייה ושלישית (בסעיף הבא אספר לכם על מה שהתרחש לפני דיון זה).

בישיבה אמר לין את הדברים הבאים: "אנחנו לא מעבירים את המשקל לבית המשפט העליון. אנחנו לא עושים כפי שהוצע בחוק יסוד: החקיקה, או בחוק יסוד: זכויות האדם, שהוגשו בזמנם. אין מוקם בית משפט לחוקה ואין מוקם בית משפט לחוקה שמקבל כוח מיוחד לפסול חוקים" (פרוטוקול ישיבה 398, מליאת הכנסת, 17 במרץ 1992).

מיכאל איתן לא קיבל את הסבריו של לין ושאל אותו למשמעותו סעיף 8 ("פסקת ההגבלה"). לין ניסה להתחמק אבל איתן לא הרפה וטען שהחוק יאפשר לבית המשפט לעסוק בשאלות פוליטיות ולא רק בשאלות משפטיות. המשך השיח בין השניים שב ומעיד על מהלך ההונאה של לין, וראוי לצטטו במלואו [כל ההדגשות להלן הן שלי, ח. ר.].

לין: "המחוקק קובע ובית-המשפט קובע. זוהי המערכת הקיימת היום ואין לך אחרת. אין לך מערכת אחרת. גם היום בית-המשפט יכול לפרש חוקים".

איתן: "אבל לא לפסול חוקים"

לין: "אין צורך לפסול חוקים. לא פוסלים חוק".

אבל זה לא נגמר פה.

לנוכח החששות שהביעו חברי הכנסת החרדים במהלך הדיון במליאה שב לין והרגיע אותם כהאי לישנא:

"אני מתנגד להקמת בית-משפט לחוקה; כי אני חושב שכאן אתה נותן את הכוח המפליג לקבוצה מצומצמת של שופטים, שפרשנותם תהיה זו שתקבע מחיקתם של חוקים בישראל. לא החוק הזה [הדגשות שלי, ח. ר.]".

לנוכח ציטוטים אלו מהפרוטוקולים ברי כי רק מי שפועל לשכתב את ההיסטוריה יטען כי "ברור מהפרוטוקולים שחוקים שיחוקקו לאחר חקיקת חוק היסוד, יהיו נתונים לביקורת שיפוטית שלו [של בית המשפט העליון]". לכן ברור מדוע בחר ברוך קרא שלא להביא אף לא אחד מהציטוטים דלעיל.

לין מסביר בספרו מדוע התעקש לא להוסיף לחוקי היסוד סעיף עם הסמכה מפורשת לבית המשפט העליון לפסול חקיקה של הכנסת: "מאחר שלמדתי על בוריה את השתלשלות ניסיונות החקיקה של זכויות אדם מאז, היה לי ברור שאנו חייבים ללכת בעקבות ההתפתחות ההיסטורית, כפי שסומנה בארצות הברית: לא לציין בחוק במפורש שמוענק לגוף חיצוני הכוח לבטל חוקים של הכנסת ככל שימצא אותם לא חוקתיים. הקמת בית משפט לחוקה, בכל מבנה או הרכב, בציון מפורש של סמכותו לפסול חוקים או 'בשבתו כבית משפט לחוקה', ייתכן שהיתה מתנופפת במטלית אדומה מול עיני חברי הכנסת – ומכשילה את החוק. עד היום אני משוכנע שלא טעיתי בעניין זה".

וזה סיפור חקיקת השולל של 1992 בקליפת אגוז.

אוריאל לין: "אין צורך לפסול חוקים. לא פוסלים חוק"

"ללא המנהיגות שלך"

אני תמכתי בחוקים של 1992. לאור מאזן הכוחות של הכנסת באותה העת, סברתי כי חוקי היסוד מייצגים פשרה נאותה – חקיקת חוקי זכויות אדם שתחזק את הפרשנות מוטת זכויות האדם של בית המשפט העליון אבל ללא מתן הסמכה לפסילת חוקים. כך הבנתי אני את הצעות חוקי היסוד. חשבתי שזו חקיקה חשובה אבל לא חשבתי שאנו מסמיכים את בית המשפט לפסול חוקים. הבנתי זו התבססה לא רק על ההחלטה שלא להוסיף לשני חוקי היסוד הסמכה מפורשת של בית המשפט העליון לפסול חוקים, אלא גם על דברים שלין אמר לנו. לכל אורך החקיקה, שב לין והסביר לי כמו גם לחברי כנסת אחרים, שאם הוא יוסיף להצעת החוק סעיף המסמיך את בית המשפט לפסול חוקים – כמו הסעיף שהיה בהצעת חוק יסוד: זכויות היסוד של האדם – אז החוק לא יעבור כי רוב חברי הכנסת יצביעו נגדו.

עם זאת, למרות כל מהלכי ההונאה שננקטו, עדיין הייתה רק תמיכה מועטה בכנסת בהצעות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק ולין ביקש ממני לסייע לו. התגייסתי לסייע לו בשמחה ומילאתי תפקיד מרכזי בגיוס התמיכה לשני חוקי היסוד ובנטרול ההתנגדות לו. כאשר יצא ספרו "לידתה של מהפכה", שלח לי לין עותק של הספר עם הקדשה בה כתובים הדברים הבאים:

"חיים היקר – תודה על שסייעת לנו להעביר חוקים אלה, אשר עליהם גאוותנו. ללא המנהיגות שלך לא היינו יכולים לעשות זאת".

זו לא הייתה מחמאה בעלמא. לא רק שכיושב ראש סיעת העבודה, דאגתי שחברי הסיעה יתמכו בחוקי היסוד, אלא שסייעתי לשכנע את חברי הכנסת החרדים מש"ס והמסיעות החרדיות האשכנזיות לא לסכל את החוקים, כפי שעשו ביחס לחוק יסוד: זכויות היסוד של האדם וכפי שיכלו לעשות גם ביחס לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק.

לחברי הכנסת החרדים היו שלל חששות משני החוקים. הרגעתי אותם, והצבעתי על נכונותם של רובינשטיין ולין להגיע לפשרות. העובדה שהחרדים התנגדו לכך שעיקרון השוויון וחופש הביטוי יוספו לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ידועה למדי, אבל מה שהתנהל מאחורי הקלעים פחות ידוע. חברי כנסת מהסיעות החרדיות האשכנזיות חששו שעיגון עיקרון השוויון בחוק יאפשר לרפורמים לתבוע זכויות שוות לאורתודוקסים, ושעיגון חופש הביטוי יאפשר לנוצרים להפיץ חומר מסיונרי. אני סייעתי להרגיע את חששם של החרדים ולין הסכים שזכויות אלו לא יוספו לחקיקה. באשר לחשש שהביעו סיעות ש"ס, אגודת ישראל ודגל התורה מפני האפשרות שבית המשפט העליון יפרש את החוק באופן שיאפשר לו לפסול חוקים, חזרתי על ההבטחה שנתן לי לין שאין בחוק הסמכה כזאת, לא במפורש ולא במשתמע. והנה דבר שקרא לא יודע – אריה דרעי, אז שר הפנים ומנהיג סיעת ש"ס בכנסת, לא הסתפק במילות ההרגעה שלי וביקש שלין יאמר לפני הקריאה השנייה והשלישית שאין בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו משום הסמכה לבית המשפט העליון לפסול חקיקה של הכנסת. הודעתי על כך ללין, והלה הסכים לומר את הדברים באופן מפורש מעל במת הכנסת. הציטוטים מהפרוטוקולים המובאים לעיל מראים שלין עמד בהבטחתו (לפחות בהבטחתו זאת).

ההקדשה שכתב אוריאל לין לחיים רמון על ספרו "לידתה של מהפכה"

"הסכמה רחבה"

קרא הוסיף נדבך נוסף למאמר ההונאה שלו כשטען שהסיבה לכך שבדיון על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בכנסת לא נכחו חברי כנסת רבים היא "שממילא הייתה לה [קרי לחקיקת חוק היסוד, ח. ר.] הסכמה רחבה בכנסת ולא היה חשש שלא תעבור". רק כדי שתקבלו מושג לגבי עומק ההונאה של מי שהיה פעם עיתונאי, אקדים את המאוחר ואזכיר כי יום אחד לאחר שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עבר בכנסת בנוכחות של פחות ממחצית חברי הבית, עמד חוק יסוד: הממשלה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית בכנסת. למרות שהייתה לחוק יסוד: הממשלה החדשה תמיכה רחבה ולא היה חשש שהחוק לא יעבור, הצביעו 87 חברי כנסת בקריאה השלישית (55 בעד, 32 נגד).

בכל אופן, את שקר "ההסכמה הרחבה" לא קרא המציא וימיו כימי חקיקת החוק. אבל במציאות לא רק שלא הייתה הסכמה רחבה בכנסת ביחס לשני חוקי היסוד, אלא שגם בנוסחם המוגבל וגם לאחר כל מהלכי ההונאה, עדיין הייתה בכנסת רק הסכמה צרה מאוד למהלכי חקיקה אלו. מקדמי החוק חששו מאוד שהחקיקה לא תעבור. זאת הסיבה מדוע לין ביקש ממני להרגיע את חששות החרדים משום שהוא העריך שאם אלו יציגו התנגדות משמעותית לחוק, הליכוד וסיעות קואליציה אחרות יתמכו בהם, והחקיקה תיפול. בכל מקרה, לין ורובינשטיין ידעו היטב שגם ללא התנגדות נחרצת של החרדים, אין להם שום סיכוי להשיג תמיכה של 61 חברי כנסת בחוקי היסוד. הדברים האלו מוזכרים בפירוש בפרוטוקולים, אבל לא תמצאו להם שריד וזכר במאמר שכתוב ההיסטוריה של קרא.

אפשר ללמוד עד כמה מועטה הייתה התמיכה בחוקי היסוד מהדיון הנרחב בפרוטוקולים בסוגיית השריון. אבל ראשית יש להבהיר מה הייתה המשמעות של סוגיית השריון בעת ההיא. שריון הוא הוראה הקובעת שאין לשנות חוק משוריין או סעיף משוריין בחוק אלא ברוב מסוים. הרוב המקובל לשריון הוא "רוב חברי הכנסת", כלומר 61 חברי כנסת. השריון מונע אפוא מהכנסת לשנות את החוק ברוב רגיל אלא דורש רוב מיוחד. אבל לשריון הייתה אז משמעות נוספת. התפיסה שהתפתחה במערכת הפוליטית ובבית המשפט העליון החל מחקיקת חוק יסוד: הכנסת ב-1958, דרך פסק דין ברגמן (בג"ץ 98/69) ב-1969 ועד לחקיקת חוקי היסוד של 1992, גרסה כי לחוק משוריין יש עליונות נורמטיבית מסוימת על חוק לא משוריין. כלומר, בעוד לחוקי היסוד אין עליונות נורמטיבית על חוקים רגילים, הרי לחוקים משוריינים ולסעיפים משוריינים יש עליונות כזאת.

לאור משמעות השריון דאז, ברור מדוע היה חשוב ללין ולרובינשטיין (וגם למרידור שתמך במהלך) שיהיה סעיף שריון בשני חוקי היסוד ("אם אין רוב מיוחד, בעצם זה ביטול החוק", הסביר רובינשטיין בדיון בסוגיית השריון בישיבה של ועדת החוקה, חוק ומשפט ממנה אצטט בהרחבה להלן). בהצעת חוק היסוד לדיון מוקדם היה סעיף שריון ברוב של שני שליש מחברי הכנסת (כלומר, 80 חברי כנסת) – אך לין ורובינשטיין ידעו שהגזמה כזאת תביא בוודאות להפלת החוק כולו והם "התפשרו" על סעיף שריון של 61 חברי כנסת. אבל אליה וקוץ בה – לא היה ללין ולרובינשטיין תמיכה שאפילו מתקרבת ל-61 חברי הכנסת ונוצרה התנגדות להעברת סעיף שריון בלי תמיכה כזאת.

בישיבה האחרונה של ועדת החוקה, חוק ומשפט שעסקה בחוק יסוד: חופש העיסוק דנו מובילי החקיקה לין ורובינשטיין בסוגיית השריון של חוק היסוד. גוברמן, נציג משרד המשפטים, הצביע על בעיה אתית בחקיקה של סעיף שריון בלי שיש לחוק תמיכה בהיקף זהה – מה שעורר את התנגדותם העזה של לין ורובינשטיין שידעו היטב שאין להם סיכוי להשיג תמיכה של 61 חברי כנסת:

גוברמן: "...נדמה לי שמטעמים של מוסר ציבורי – לא הייתי רוצה להשתמש במושג זה אבל פשוט אין לי ביטוי מתאים יותר – נדמה לי שנחוץ היה לומר שלחוק יסוד זה יהיה תוקף אם הצביעו עבורו בקריאה השלישית לפחות 61 חברי כנסת".

רובינשטיין: "למה לא עשיתם כך בכל החוקים הקודמים?"

לין: "ההצעה של מר גוברמן היא ראויה מאד, אבל היא תכשיל את כוונתו של שר המשפטים. שר המשפטים הביע תמיכתו בגישה שלנו להעביר כמה חוקי יסוד ובדרך זו להתקדם [הדגשה שלי, ח. ר.]" (פרוטוקול ישיבה מספר 347, ועדת החוקה, חוק ומשפט, 17 בפברואר 1992).

לין ורובינשטיין המשיכו בדיון אבל שני חברי כנסת שנכחו בישיבה ההיא, מרדכי וירשובסקי ויצחק לוי הביעו התנגדות לשריון החוק אם אין רוב דומה שיתמוך בו [כל ההדגשות להלן הן שלי, ח. ר.].

וירשובסקי: "אדוני היושב ראש, מה שיקרה הוא שהחוק הזה יובא לקריאה שניה ושלישית במליאת הכנסת ויאושר ברוב של חמישה חברי כנסת – זה ממוצע הנוכחות בישיבות הכנסת בתקופה האחרונה. באופן כזה קיבלה הכנסת בשבוע שעבר כמה וכמה חוקים".

רובינשטיין: "לכבוד הנושא הזה יבואו יותר חברי כנסת".

וירשובסקי: "לכבוד זה יבואו שבעה או תשעה. שבעה חברי כנסת שיימצאו במקרה באולם ועוד שנים שיבואו במיוחד לעניין זה, הם יאשר חוק ויקבעו שאפשר לשנותו רק ברוב של 61 חברי כנסת".

לין: "מה אפשר לעשות? אולי נפסיק עכשיו את הדיון ונצא לחופשה כבר עכשיו... כל חוק הוא חשוב".

רובינשטיין: "מעכשיו ועד הבחירות אי אפשר יהיה להגיע לרוב של 61 חברי כנסת".

וירשובסקי: "אני חושב שצריך היה קודם כל להעביר את ההצעה שהגשתי לחוק יסוד: החקיקה".

רובינשטיין: "אי אפשר יהיה עכשיו להעביר אותו. מה שאתה מציע פירושו קבורתו של חוק יסוד: חופש העיסוק. אם לא נעביר אותו עכשיו, הוא לא יעבור גם בכנסת הבאה".

ברור אפוא שרובינשטיין הבין היטב שאין הסכמה רחבה לגבי החוק, לא בכנסת ההיא ולא בכלל – וזאת בניגוד לדברים שכתב שנים לאחר מכן (אמנון רובינשטיין, "סיפורם של חוקי-היסוד")

לעומת זאת, ההסבר שכתב לין בספרו למהלך האירועים, מוסיף ושופך אור על התחושות של מקדמי החוק לנוכח דבריהם של גוברמן, וירשובסקי ולוי: "ואז כמו נעשה לפתע ניסיון לטמון פח, שהיה עלול להעניק לחוק כולו נשיקת מוות. גוברמן, נציג משרד המשפטים, אמר, תוך סטייה מקו הדיון המרכזי, שצריך לקבוע כי יהיה לחוק תוקף רק אם יועבר ברוב של 61 חברי כנסת... אילו קיבלנו את הדרישה הזו, סיכויינו לגייס 61 אצבעות וסיכוייה של הצעת החוק להיעשות לחוק – היו זעומים [הדגשה שלי, ח. ר.]" (אוריאל לין, לידתה של מהפכה).

אני חושב שהעדר "ההסכמה הרחבה" ברור ביותר, מלבד אולי לתועמלנים בשירות היוריסטוקרטיה. לכל המעורבים בחקיקה היה ידוע היטב שאין תמיכה נרחבת בחוק. בכל ההצבעות עבור שני חוקי היסוד, החל מהקריאה הטרומית ועד הקריאה השלישית, לא רק שלא היו 61 חברי כנסת שהצביעו בעד אלא שאפילו מחצית מחברי הבית לא השתתפו בהצבעות. בקריאה השלישית של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו תמכו 32 חברי כנסת, ובקריאה השלישית של חוק יסוד: חופש העיסוק תמכו 23 חברי כנסת.

קרא טוען כי "לא היה חשש" שהצעת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו "לא תעבור". ובכן, סעיף "פסקת ההגבלה" עבר בקריאה שנייה ברוב זעום של 27 חברי כנסת מול 25 (כלומר, מספיק שחבר כנסת אחד מהתומכים היה מצביע נגד הסעיף, ולחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לא הייתה "פסקת הגבלה" כלל). לא זאת בלבד, סעיף השריון נפל בהסתייגות בתמיכה של 27 חברי כנסת מול 26. זה היה היקף "ההסכמה הרחבה" האמיתי שהיה לגבי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

אמנון רובינשטיין: "מעכשיו ועד הבחירות אי אפשר יהיה להגיע לרוב של 61 חברי כנסת"

"האהבלים לא הבינו"

אחרי שפסק דין בנק המזרחי פורסם, ובית המשפט תלה את המהפכה החוקתית שחולל בחוקי היסוד שחוקקנו ב-1992, הלכתי לדבר עם פרופ' אמנון רובינשטיין ושאלתי אותו בתמיהה: "אנחנו המהפכנים?". אמנון היה נבוך והביע תדהמה מפסק הדין. למיטב ידיעתי, עד פסק דין בנק המזרחי לא לין ולא רובינשטיין טענו שהם ביצעו מהפכה חוקתית. לעומת זאת, חודש לאחר חקיקת החוק, הכריז מרידור במהלך טקס מינוי שופטים כי התבצעה "מהפכה קונסטיטוציונית". אותו מרידור שעבד בתיאום מלא עם לין ורובינשטיין ושלקח חלק פעיל בהונאת חברי הכנסת בפעילות שמאחורי הקלעים, הסביר בדיון בכנסת לפני הקריאה השנייה והשלישית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כי "ההצעה איננה מהפכנית". לאחרונה, הסביר מרידור מדוע הייתה נוכחות כה דלילה בקריאה השנייה והשלישית של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. "האהבלים לא הבינו" הוא אמר, כמו נוכל השם ללעג את הקורבן שהונה וחמס.

אולם שום שקר לאחר מעשה לא יכסה על האמת, גם אם יחזרו עליו עוד אלף פעם. הפרוטוקולים של הדיונים במליאה ובכנסת מלמדים היטב כיצד מקדמי החקיקה הטעו בזדון את חברי הכנסת. לכן יושב ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט החליט שלא להוסיף את סעיף ההסמכה המפורשת של בית המשפט העליון לפסול חקיקה, ולכן הוא שב ואמר באופן מפורש לחברי הכנסת שחוקי היסוד אינם מעבירים לבית המשפט את הכוח לפסול חוקים. הספר שחיבר לין כדי להצדיק בדיעבד את התנהלותו רק חושף טפח נוסף מעומק ההונאה. כולי תקווה שמאמר זה מסייע בחשיפת טפח נוסף.

כוונת המחוקק

כאשר מדברים על כוונת המחוקק בחקיקת חוקי היסוד של 1992, אז ההחלטה שלא להוסיף את הסעיף המעניק הסמכה מפורשת לבית המשפט העליון לפסול חקיקה היא המרכיב המרכזי בהבנת כוונת המחוקק. זאת משום שאלו שחשבו שהחוק לא מסמיך את בית המשפט העליון לפסול חקיקה התבססו לא רק על הבטחותיו של לין אלא בראש ובראשונה על העדר סעיף ההסמכה המפורשת. כאשר חוקקנו מחדש את חוק יסוד: חופש העיסוק עם פסקת התגברות (אז התגברות ב-61 חברי כנסת לא נחשבה קץ הדמוקרטיה), והוספנו סעיף מגביל לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כבר הייתה מודעות רבה יותר לאפשרות שבית המשפט העליון יפסול חוקים (גם אם לא ידיעה ודאית, היות שזה היה לפני פסק דין בנק המזרחי). אך גם אז החלטנו, המחוקקים, שלא להוסיף סעיף עם הסמכה מפורשת לבית המשפט העליון לפסול חקיקה. זו הייתה כוונת המחוקק האמיתית ב-1994 כמו שהייתה ב-1992.

הכנסת מעולם לא הסמיכה את בית המשפט העליון לפסול חקיקה, ושום שכתוב של ההיסטוריה, שום מהלך דיסאינפורמציה ושום גזלייטינג זדוני של תומכי הדיקטטורה השיפוטית לא ישנה זאת, ולא משנה כמה מאמרי הונאה ייכתבו בנושא וכמה שטנה תופנה כלי מי שמתעקש על האמת.

חיים רמון כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל