הבעיה של יאיר לפיד עם מרצ של זהבה גלאון

בסבב הסקרים האחרון אפשר היה לראות הבדלים לא מבוטלים בין הסקרים שפורסמו בערוצים 11, 12 ו-13, ביחס לחלוקת המנדטים בין המפלגות. היה גם הבדל משמעותי בתוצאות שקיבל גוש הימין-חרדים בהנהגת בנימין נתניהו: 61 מנדטים בסקר שפורסם בחדשות 13, 60 מנדטים בסקר שפורסם בכאן 11 ו-58 בסקר שפורסם בחדשות 12. אבל היה דבר אחד שחזר בכל הסקרים האלו כמו גם בכל הסקרים שקדמו להם – גוש השינוי לא מקבל 61 מנדטים או אפילו קרוב לכך.

הבעיה של גוש השינוי

לקראת הבחירות הבאות, שרדו מקואליציית השינוי מפלגות יש עתיד, המחנה הממלכתי (האיחוד של כחול לבן ושל תקווה חדשה), ישראל ביתנו, העבודה, מרצ ורע"ם. הרוח הציונית לא עוברת את אחוז החסימה בשלושת הסקרים המוזכרים לעיל, אבל גם אם תעבור את אחוז החסימה, הרי מאז שאיילת שקד עומדת בראש ימינה (לשעבר), אי אפשר לטעון להשתייכות אוטומטית של מפלגה זו לגוש השינוי.

כך או כך, למפלגות השינוי יש 54 מנדטים בסקר של חדשות 13, 55 מנדטים בסקר של כאן 11, ו-57 מנדטים בסקר של חדשות 12. יש לציין שספק אם 57 משקף את כוחו האמיתי של גוש השינוי בזמן הנוכחי היות שבסקר של חדשות 12 הציונות הדתית לא עברה את אחוז החסימה, בעיה שכבר לא קיימת לאחר האיחוד של מפלגה זו עם עוצמה יהודית. ואכן, בסקר שנערך אחרי האיחוד בין המפלגות, מקבלות מפלגות השינוי רק 55 מנדטים. בכל מקרה, ברי שהגוש רחוק מ-61 מנדטים ואם לא יהיה שינוי משמעותי ולא צפוי, ספק אם יגיע לכך.

מהמתמטיקה הפוליטית האלמנטרית הזו עולה שאם ליאיר לפיד יש סיכוי כלשהו להקים ממשלת שינוי צרה, הוא חייב להתבסס על הרשימה המשותפת. ללפיד יהיה לא קל ולא פשוט להקים ממשלה המבוססת על תמיכת הרשימה המשותפת, גם אם זו תתמוך בקואליציה "מבחוץ", בשל שתי סיבות עיקריות. ראשית, קואליציית השינוי העתידית נשענת, גם ללא הרוח הציונית, על יסודות של מרכז וימין. לתקווה חדשה ולישראל ביתנו יהיה קשה מאוד לשתף פעולה עם הרשימה המשותפת; שנית, הרשימה המשותפת ביסודה היא מפלגה אופוזיציונית-תמידית וספק אם היא מסוגלת להסכים למשמעת קואליציונית, אפילו מינימלית, וזה עוד לפני שלוקחים בחשבון את המתחים הפנימיים בתוכה או את האפשרות שיפרוץ סבב לחימה בין ישראל לפלסטינים. ברם, במאמר זה איני בא לדון בבעיה של קואליציית השינוי 2.0 עם הרשימה המשותפת אלא בבעיה של קואליציית השינוי 2.0 עם מרצ.

הבעיה עם מרצ

זהבה גלאון ניצחה בפריימריז וחזרה להנהיג את מרצ – וזה מוסיף בעיה לא פשוטה לסל הבעיות שכבר יש ללפיד בדרכו להקים ממשלת שינוי חדשה. במאמר קודם שפרסמתי בבמה זו ציינתי כיצד ניצן הורוביץ "הצליח להתגבר על החולשה העיקרית של מרצ – הנטייה להעדיף טהרנות אידיאולוגית ונוקשות פוליטית על פני כל ניסיון אמיתי לשינוי" (ניסים סופר, "נגד כיוון התנועה – ההישג הפוליטי של מרצ תחת הנהגתו של ניצן הורוביץ"). ואכן, הורוביץ לקח מפלגה אידיאולוגית וטהרנית והצליח לכפות עליה פרגמטיזם פוליטי שאפשר לה לשבת בקואליציה אחת עם מפלגות ימין כמו ימינה ותקווה חדשה. ברם, לא סביר שגלאון תהיה מוכנה לכפות פרגמטיזם פוליטי כפי שהנהיג הורוביץ.

‏עם כל חסרונותיו כפוליטיקאי (והם רבים), הורוביץ באמת התחייב לממשלת השינוי והצליח לחייב גם את מפלגתו לכך (מלבד חברת הכנסת ג'ידא רינאוי-זועבי). אבל מישהו באמת מאמין שמרצ תחת הנהגתה של גלאון תהיה מוכנה לשוב ולהצביע בעד תקנות יו"ש רק כדי לרצות חבר קואליציה כמו סער? ומישהו יכול לראות את גלאון מצביעה בעד חוק האזרחות שהגישה נגדו עתירה מפורסמת לבג"צ? אני מניח שהתשובה לשתי השאלות האלו ברורה לכולם. גלאון לא מסוגלת לנהוג כמו הורוביץ.

הורוביץ הוא לא פחות "שמאל" מגלאון אבל בעוד הוא מוכן לפרגמטיזם לה זה קשה יותר. למעשה, גלאון היא לא פוליטיקאית של קואליציה. צעקנות אופוזיציונית טהרנית זה מגרש המשחקים המועדף עליה וקשה להאמין שיהיה לה מעבר מוצלח למגרש של הפשרות הפוליטיות והמשמעת הקואליציונית. לא זאת בלבד, גלאון תתקשה מאוד לשתף פעולה עם פוליטיקאים בעלי אוריינטציה ימנית מגוש השינוי – כמו סער, אלקין וליברמן.

אבל מלבד שיקולים אידיאולוגיים לגלאון אין מוטיבציה פוליטית להתפשר כפי שהיה להורוביץ. ממשלת השינוי קמה על סנטימנט רקלאביבי רב עוצמה. סנטימנט זה עודו חזק למדי אבל לא כמו ביוני 2021. בכל זאת, במהלך השנה האחרונה גוש השינוי היה בשלטון ובנימין נתניהו היה באופוזיציה, והמוטיבציה, מדרך הטבע, ירדה קצת. חשוב להבין שההתנגדות לבנימין נתניהו הייתה הדבק שהחזיקה יחד את ימינה ומרצ, תקווה חדשה והעבודה, כחול לבן ויש עתיד, ישראל ביתנו ורע"ם בקואליציה אחת. לקראת סוף כהונתה של ממשלת השינוי אפשר כבר היה לראות שהדבק מאבד בהדרגה את כוחו ואינו מצליח להמשיך ולהחזיק יחד מפלגות כה שונות. ללא דבק רב עוצמה יהיה לא פשוט להקים ממשלת שינוי נוספת. חשוב מכך, בלי דבק מאחד, קואליציית שינוי חדשה לא תצליח לתפקד בשל מלחמות אידיאולוגיות שיקרעו אותה מבפנים. אמנם, גלאון מדברת נגד נתניהו כמו הורוביץ ואולי אף יותר ממנו, אבל הירידה בעוצמת סנטימנט רקלאביבי תשפיע גם עליה. אם תקום ממשלת שינוי חדשה, גלאון לא תסכים להשתקת כל הסוגיות האחרות שחשובות למפלגה ולה בשם הרקלאביביזם.

ואם כל זה לא מספיק, אז המוטיביציה הפוליטית של גלאון לפשרות בממשלת שינוי לבטח תושפע לרעה מתוצאות הפריימריז. המתפקדים של מרצ הורידו את הורוביץ – מי שהוביל את המפלגה לקואליציה וכפה עליה פשרות לא קלות – למקום השישי בפריימריז (והשביעי ברשימה). תמר זנדברג ועיסאווי פריג', בכירי מרצ שזוהו עם הקו הפרגמטי שהוביל הורוביץ ושכיהנו כשרים בממשלה, בחרו לפרוש מהמפלגה. יאיר גולן שכיהן כסגן שר, לא הצליח לנצח את גלאון בהתמודדות מולה וזכה רק במקום הרביעי בפריימריז (וחמישי ברשימה). גלאון לבטח מבינה שהמתפקדים של מרצ נוטים להעניש את מי שמתפשר יותר מדי על האידיאלים של המפלגה, גם אם זה כדי לשמור על קואליציית השינוי.

האופי האופוזיציוני של יושבת הראש החדשה-ישנה, הירידה בעוצמת סנטימנט רקלאביבי, והמסר הברור שהעבירו מתפקדי המפלגה לנציגיהם הופכים את מרצ של גלאון לשותפה נוחה הרבה פחות לקואליציית שינוי ממרצ של הורוביץ. גם אם לפיד יצליח להקים ממשלה המתבססת על תמיכת המשותפת – וזה "אם" גדול – מרצ הנוכחית היא בעיה לא פשוטה עבורו והוא יתקשה לשמור על קואליציה מתפקדת בה מפלגה זו חברה.

ניסים סופר הוא פובליציסט ועורך אחראי באתר דיומא