ראש הממשלה בנימין נתניהו מבקר בעיר שדרות במהלך מבצע צוק איתן   מקור: לע"מ (אבי אוחיון)
בתמונה ראש הממשלה בנימין נתניהו מבקר בעיר שדרות במהלך מבצע צוק איתן

בפודקאסט "עושים פוליטיקה" של דפנה ליאל, התארחו לאחרונה הסוציולוג פרופ' ניסים מזרחי והפעיל הפוליטי והחברתי אבי דבוש. השניים שוחחו עם ליאל על הנתק בין הפריפריות לשמאל. כידוע, הנתק מהפריפריה היהודית מעסיק רבות את השמאל הישראלי. לאורך השנים הועלו תיאוריות רבות באשר לסיבות להימשכותו של נתק זה והוצעו דרכים רבות לתיקונו.

בפודקאסט עם ליאל, דיבר דבוש על הצורך של השמאל להתחבר לפריפריות מבחינת ביסוס נוכחות שם וקידום פתרונות מעשיים לבעיות הקיימות בפריפריה. לעומת זאת, טען פרופ' מזרחי כי השבר בין השמאל לפריפריה הוא זהותי וקשור לקרע אמיתי בתפיסות עולם שלא מצטמצם רק לאינטרס כלכלי או לבעיות ארציות, אלא מעוגן ביחס למסורת וללאומיות. דבוש הסכים שיש מימד זהותי חזק בבסיס נתק זה ושהפריפריה היהודית (ולמעשה גם הערבית) נוטה למסורתיות, לאומיות וקהילתיות, אבל טען שחיזוק הנוכחות של מפלגות השמאל בפריפריה וקידום פתרונות בתחום החברתי-כלכלי יכולים להניב התקרבות משמעותית בין הצדדים.

דבוש ופרופ' מזרחי הם שני אנשים חכמים ואני סבור שההצעות של דבוש בדבר פתרונות מעשיים לפריפריה הן לא רק נחוצות בפני עצמן אלא גם יכולות להניב תמורה אלקטורלית מסוימת. עם זאת, בחינה של תנודות ממשיות בדעת הקהל בפריפריה היהודית תגלה לנו שלנתק המדובר יש גם סיבה אחרת.

 

מי מנצח בפריפריה?

בפריפריה היהודית ההצבעה היא בעיקר לליכוד. נציגים מהפריפריה היהודית גם מתפקדים לליכוד ובוחרים את נציגי המפלגה בפריימריז. אבל את מי הם בוחרים? לא הצלחתי להשיג פילוח גיאוגרפי של תוצאות הפריימריז בליכוד אבל לראשות רשימת הליכוד נבחרים באופן עקבי לא המועמדים היותר מסורתיים\דתיים, לא המנהיגים המזרחיים מהפריפריה ולא המועמדים הקיצוניים יותר לכיוון הלאומני. מסתמא כי בעשורים האחרונים, המועמדים המובילים לראשות הליכוד בפריימריז הם לרוב אנשים הנתפסים כבעלי רקורד של עשייה מעשית מוצלחת – בעיקר בתחום הביטחון. תופעה זו לא הייתה מרכזית בליכוד עד תחילת שנות התשעים. למנחם בגין, למשל, היה רקורד של פיקוד על האצ"ל, אבל הוא העדיף להדגיש דווקא היבטים זהותיים ומסורתיים ואת האפליה שהתקיימה תחת שלטון השמאל. גם יצחק שמיר שהיה אחד ממפקדי הלח"י ושהגיע להיות בכיר במוסד, בחר שלא להדגיש את הרקורד הביטחוני שלו אלא את הפן הלאומי באישיותו ובעיקר את התעקשותו על "אף שעל". בניגוד לשני המנהיגים הראשונים של הליכוד, שני המנהיגים שבאו אחריהם בהחלט הדגישו את הפן הביטחוני בדמותם הפוליטית. בנימין נתניהו ואריאל שרון נתפסו כמבינים בביטחון וזה סייע להם לנצח מועמדים שגילמו באופן מובהק בהרבה ההיבטים המסורתי, הדתי ואפילו הלאומי, במאבק על ראשות הליכוד. התדמית הביטחונית גם סייעה לשניים לנצח בבחירות הכלליות.

כשבוחנים אלו מנהיגי שמאל הצליחו במהלך עשורים האחרונים לנצח את הימין בתוצאות הארציות מגלים שלא היו אלו המועמדים הקרובים לפריפריה או המועמדים המסורתיים והלאומיים. עמיר פרץ שידר הזדהות עמוקה עם הפריפריה אבל הוא לא הצליח לנצח את הימין בבחירות (בבחירות 2006 קיבל 19 מנדטים ואילו בבחירות ספטמבר 2019 קיבל רק 6 מנדטים). אבי גבאי, מועמד מזרחי, מסורתי ולאומי הצליח אף פחות מבחינה אלקטורלית (בבחירות אפריל 2019 קיבל 6 מנדטים). מנהיגי השמאל שהצליחו לנצח את הימין, יצחק רבין (44 מנדטים בבחירות 1992) ואהוד ברק (26 מנדטים בבחירות 1999), לא היו קרובים למסורת, לא באו מהפריפריה ולא היו מזרחיים – הם פשוט היו ביטחוניסטים.

Yitzhak Rabin and Ehud Barak 1993 Saar Yaacov

"רבין וברק לא היו קרובים למסורת, לא באו מהפריפריה ולא היו מזרחיים – הם פשוט היו ביטחוניסטים"

 

על חשיבות התדמית הביטחונית

ההילה הביטחונית לא קשורה בעיני הציבור, ובתוכו יושבי הפריפריה, רק לדרגה הצבאית אלא גם לרקורד הביטחוני לאורך זמן. כלומר, מכלול ההישגים והכישלונות בתחום הביטחוני משפיעים על תפיסת הציבור את הפוליטיקאי הביטחוניסט. כך, למשל, ברק שנבחר על רקע מומחיותו בביטחון נתפס בהמשך כמי שבמשמרת שלו, כלומר באחריותו, פרצה אינתיפאדת אל-אקצא, ומאז סר חינו בעיני הציבור, כולל הציבור בפריפריה, והוא הפך לכישלון אלקטורלי. לעומת זאת, נתניהו זכה לתמיכה ציבורית רבה לאחר שחזה את גל הטרור שיתעורר בעקבות הסכם אוסלו ואת ירי הרקטות לעבר ישראל שיתגבר לאחר ההתנתקות מרצועת עזה. תקופות השקט היחסי שהיו תחת שלטונו, הוסיפו וחיזקו את תדמיתו כ-"מר ביטחון".

נתניהו מזהיר מפני קטיושות באשקלון בעקבות ההתנתקות

עמיר פרץ שחי בפריפריה ושפעל למענה במשך שנים, הגיע להישגים נאים בפריפריה בבחירות 2006. אם ניקח ארבע יישובים מדגמיים נגלה כי פרץ הצליח ב-2006 בפריפריה יותר מאשר ברק ב-1999 (שדרות 2,213 לפרץ בבחירות 2006 לעומת 680 לברק בבחירות 1999, קריית מלאכי 1,146 לעומת 859, שלומי 555 לעומת 207 וקריית שמונה 1,579 לעומת 1,566). למעשה, בעוד ברק הפסיד לליכוד בארבעת היישובים המדגמיים בבחירות 1999, הצליח פרץ לנצח שם את הליכוד בבחירות 2006 (שדרות 2,213 לפרץ לעומת 885 לליכוד בבחירות 2006, קריית מלאכי 1,146 לעומת 774, שלומי 555 לעומת 240 וקריית שמונה 1,579 לעומת 1,073). אולם, בבחירות בספטמבר 2019, במקביל לשחיקה הכללית בכוחו האלקטורלי של פרץ בקרב כלל הציבור (כזכור הוא קיבל רק 6 מנדטים) נשחק מעמדו גם בעיירות הפיתוח (שדרות 1,073 לפרץ לעומת 5,427 לליכוד בבחירות ספטמבר 2019, קריית מלאכי 419 לעומת 4,691, שלומי 144 לעומת 1,509 וקריית שמונה 555 לעומת 5,745). לא מן הנמנע שהכישלון במלחמת לבנון פגע במרכיב הביטחוני בדמותו הפוליטית (גם התמונה האייקונית עם המשקפת הסגורה לבטח לא עזרה), וזאת למרות שפרץ שב והדגיש את תפקידו בקידום מערכת "כיפת ברזל". לפיכך, הקשר העמוק של פרץ לפריפריה אולי מינף הישג אלקטורלי מרשים לשמאל ב-2006, דבר העולה בקנה אחד עם התזה של דבוש, אבל אם יש שחיקה כללית בכוחו האלקטורלי של המועמד בקרב כלל הציבור, ובייחוד אם מדובר בשחיקה בתדמיתו הביטחונית כפי שכנראה קרה לו אחרי מלחמת לבנון השנייה, הרי גם קרבתו של המועמד לפריפריה לא תועיל לו בבחירות שם, כפי שאפשר לראות מתוצאות הבחירות בפריפריה בספטמבר 2019.

אבי גבאי הוא – על פי התיזה של פרופ' מזרחי – מועמד השמאל האידיאלי ביחס לפריפריה: מזרחי מסורתי המחזיק בדעות לאומיות אם לא ימניות. בפועל, הצליח אבי גבאי להוציא רק 6 מנדטים בתוצאות הארציות בבחירות אפריל 2019, אולם בקרב מול הליכוד בפריפריה הכישלון שלו היה בולט במיוחד (שדרות 393 לגבאי לעומת 5,554 לליכוד בבחירות אפריל 2019, קריית מלאכי 168 לעומת 5,094, שלומי 81 לעומת 1,550 וקריית שמונה 272 לעומת 5,358). למעשה, ביישובים שנדגמו, היה שיעור הקולות שקיבל גבאי, נמוך משיעור הקולות שקיבל בציבור הכללי (תוצאות ארציות 4.48 אחוזים לגבאי בבחירות אפריל 2019, שדרות 3.08 אחוזים, קריית מלאכי 1.50 אחוזים, שלומי 2.42 אחוזים וקריית שמונה 2.49 אחוזים). עם זאת, חשוב לציין כי מזרחי מציע דיאלוג עמוק וארוך טווח עם הפריפריה בניגוד לשליפות אגב-קמפיין-בחירות של גבאי. בכל מקרה, אין אינדיקציה שהתקרבות לימין או מסורתיות (או מוצא מזרחי), מועילות למועמד שמאל בבחירות בפריפריה כל עוד אין לו רקע של קשר ממושך לפריפריה כפי שלפרץ היה.

אפשר לסכם ולומר כי זהות מסורתית קהילתית ופתרונות כלכליים וחברתיים לפריפריה לא הביאו לשמאל ניצחון בתוצאות הארציות. למען הסר ספק, אני לא טוען שלמסורתיות, לזהות יהודית ולקהילתיות אין השפעה על האלקטורט הארצי או הפריפריאלי אלא שהתדמית הביטחונית כנראה מרכזית יותר בעיני המצביעים בפריפריה כמו בשאר הארץ. כלומר, הסוגיה המרכזית המנחה את תושבי הפריפריה היא, כפי הנראה, לא המסורתיות של המועמד ולא הדאגה הפרטיקולרית ליישובים שלהם, אלא יכולתו של המועמד להגן על העם בישראל בצורה הטובה ביותר. זו תפיסה שבטית אומנם, אבל של שבט במלחמה.

סביר להניח שתאונות דרכים וליקויים מערכת הבריאות הביאו ליותר נפטרים בפריפריה מאשר תקריות ביטחוניות, אבל רציונליות סטטיסטית בצד, יש משהו מאיים יותר, מבחינה פסיכולוגית, באיום במוות שיש מאחוריו כוונות זדון של אדם או של קבוצה. מדובר בחרדה בסיסית וקיומית שגם אם איננה רציונלית לחלוטין מבחינת סדר העדיפויות שלה, היא בהחלט מבוססת על איומים אמיתיים. מהסיבה הזו חשוב לשמאל לפתח תפיסת ביטחון שתציע חוק וסדר (לצד שוויון וזכויות אדם) ושתכלול כמוצא אחרון גם הפעלת כוח לצורך השגת שקט ביטחוני. תפיסת ביטחון כזו חשובה מבחינה אסטרטגית, מדינית וחברתית, אבל השמאל יוכל להפיק ממנה רווח גם במישור האלקטורלי – אפילו בפריפריה.

ד"ר יריב מוהר הוא סוציולוג החוקר הנעה לפעולה קולקטיבית בתחום של מחאות, מהומות וארגוני טרור, ראש היוזמה לביטחון וזכויות האדם ומנהל התוכניות של אמנסטי אינטרנשיונל ישראל

users: יריב מוהר

עוד בנושא

אולי יעניין אותך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר