משדה הקרב לשדה הפוליטי – על בעיית "הקריירה השנייה" של אנשי צבא בפוליטיקה

בני גנץ, אהוד ברק וגבי אשכנזי, שלושה רמטכ"לים שהצטרפו לפוליטיקה

ייעודם המקורי של אנשי הקבע בכוחות היבשה מאז ארגונו מחדש של צה"ל לאחר מלחמת העצמאות היה לפקד על חיילי החובה, להכשירם לקראת השירות במילואים ולשמר מסגרות קבועות של עוצבות המילואים כדי לאפשר להן להיכנס לפעולה במהירות מרבית בשעת הצורך (בשל הצרכים המיוחדים להן, נשענו זרועות האוויר והים מלכתחילה על שיעור גדול יותר של אנשי קבע מאשר כוחות היבשה ולכן האמור להלן נוגע להן פחות או שאינו נוגע כלל).

גילם הצעיר של הקצינים בשירות קבע נחשב לאחת ממעלותיו של צה"ל וייחד אותו מצבאות מערביים אחרים. בעבר שירתו אנשים בצבא הקבע עד ראשית שנות הארבעים לחייהם, ואז פרשו ממנו והחלו בקריירה שנייה.

הקריירה השנייה והרמה המקצועית של הצבא

דפוסיה של "הקריירה השנייה" השתנו במרוצת השנים, אך בשנותיה הראשונות של המדינה, כאשר נוצרו יש מאין מנגנונים ממשלתיים וציבוריים בכל התחומים, ובה בעת יצאו לצבא מוניטין של ארגון יעיל וענייני, התקבלו קצינים פורשים רבים בזרועות פתוחות לעמדות בכירות במנגנונים האלה שעדיין לא הייתה בהם צמיחה פנימית. קצינים אחרים השתלבו בדיפלומטיה, במקצועות חופשיים, בעסקים פרטיים וכיוצא באלו.

עקרון הקריירה השנייה גבה מחיר שבא לידי ביטוי ברמתו המקצועית של הצבא. פרק הזמן שהושקע בהכשרתו של קצין צה"ל, בהנחה (שלא תמיד הייתה נכונה) שהשלים קורס קצינים, קורס מ"פים, קורס מג"דים ושלמד בבית הספר לפיקוד ומטה, עמד על שנתיים. זאת כאשר תקופת השירות של אלוף-משנה נמשכת 25-20 שנה לכל היותר (פחות מכך לדור המייסדים של צה"ל). הכשרתו של קולונל בצבאות אחרים במדינות המערב נמשכת זמן רב יותר: בהכשרתו של קולונל בצבא ארצות הברית, שמשרת 40-35 שנים לכל היותר, מושקעות חמש שנים, בצבא הבריטי – שמונה שנים, בצבא פינלנד – תשע שנים ובצבא גרמניה עד עשר שנים (כולל לימודים אקדמיים).

הלימודים האקדמיים בצבאות המערביים הם חלק מהכשרתם של הקצינים ומשולבים בתוכנית קידומם. לאחר שנים אחדות שבהן הייתה מה"ד (מחלקת הדרכה) אחראית לתכניות השתלמות וליציאה ללימודי תואר מחוץ לצבא, החלו הפיתוי לחתימה לשירות קבע מצד אחד וההכנה לפרישה מן הצד האחר לתפוס מקום חשוב בהוצאת קצינים ללימודים ובבחירת התכנים ונושא הלימודים עבר לאגף כוח אדם. כלומר, הגורם הקובע בלימודי הקצינים כבר לא היה הצורך הצבאי אלא האטרקטיביות של הנושא הנלמד לקריירה השנייה.

השינויים בדפוסי הקריירה השנייה

עם חלוף השנים, הן כתוצאה מן השינויים שחלו בחברה ובכלכלה בישראל והן בגלל "הזדקנותו" של צבא הקבע, עלה גיל הפרישה והשתנו דפוסי ההיקלטות של קצינים פורשים בקריירה שנייה. משנות השבעים ואילך היו הפורשים אנשים שבחרו בגיל צעיר בקריירה צבאית כבדרך חיים. הם לא נקלעו אליה בתוקף הנסיבות כמו דור המייסדים של צה"ל שהקמת המדינה ומלחמת העצמאות שינו את מסלול חייו. הצמיחה הכלכלית המהירה שאפיינה את שנותיה הראשונות של המדינה נעצרה, המשק הציבורי הלך והצטמצם, ובמנגנונים הקיימים חלה צמיחה פנימית. מנגנונים ממשלתיים וציבוריים כבר לא היו נכונים לקלוט קצינים "מוצנחים" כבעבר. יתרה מזאת, ביוקרתו של הצבא בעיני החברה הישראלית חלה ירידה מסוימת, הן בגלל שינויים חברתיים, הן בגלל הפרטת רבים ממוסדותיה, הן בגלל היחלשות המתח הביטחוני והן בגלל שינוי אופיו של הצבא (מי היה מאמין בעבר שמג"ב יהיה החיל המבוקש ביותר מחילות היבשה על-ידי המתגייסים לשירות חובה?).

משוחררי צבא הקבע נתקלו בקשיים גדלים והולכים בבואם למצוא תעסוקה לאחר שחרורם. ארגון גמלאי צבא הקבע "צוות" הקדיש מאמצים רבים לפתרון בעיות בתחום התעסוקה והפך למעין לשכת עבודה לגמלאי צה"ל.

יש לזכור שבמשק מופרט לא היה לקצינים הפורשים משירות קבע ממושך יתרון יחסי כלשהו, למעט, אולי, אלה שמילאו תפקידי לוגיסטיקה ורכשו ניסיון עסקי-כלכלי בעודם בצבא (כמו בכירי אט"ל והחילות הטכניים) ואלה שעסקו בטכנולוגיה מתקדמת. אמנם, לאנשי הקבע הפורשים יש יתרון מובנה בתחום סחר הנשק והייעוץ בענייני ביטחון, ורבים אכן פנו לתחומים אלו, אך מדובר בענף מצומצם בהיקפו.

לנוכח השינוי בתנאי התעסוקה, פנו יותר קצינים בכירים מבעבר לפוליטיקה הארצית או המוניציפלית. קצינים אחרים הצטרפו לפעילות פוליטית חוץ-פרלמנטרית, למשל בגופים מייעצים המנסים לקדם אג'נדה פוליטית כמו קבוצת המומחים לשלום ולביטחון ולאחרונה הולכת וגדלה קבוצת "פרשני הכורסא" באולפני הטלוויזיה.

הקריירה השנייה של קצינים בכירים בפוליטיקה

יש לציין כי לאורך כל שנות המדינה פנו קצינים שפרשו מן הצבא אל המערכת הפוליטית, אולם בשנים האחרונות התופעה אינה דומה – לא בממדיה ולא במהותה – למה שהיה בעבר. מפקדי מלחמת העצמאות שפנו לאחר שחרורם למערכת הפוליטית, היו קשורים למערכת הזו לפני קום המדינה וייסוד הצבא, וחזרו אליה באופן טבעי עם תום שירותם. כאלה היו יגאל אלון ומשה כרמל, וכמובן דמויות מתחום הביטחון שלא היו אנשי צבא, כמו ישראל גלילי ומשה סנה. גם משה דיין, שהצטרף לממשלה כשר חקלאות זמן לא רב לאחר שסיים את כהונתו כרמטכ"ל בשנת 1957, היה בעל רקע ציבורי-מפלגתי בתנועת המושבים ובמפא"י עוד לפני שהיה לאיש צבא והצטרפותו למערכת הפוליטית הייתה מהלך טבעי.

בשנות השבעים, הקצינים שפנו במישרין לפוליטיקה לאחר פרישתם מהצבא, אמנם לא היו פעילים בתחום הפוליטי לפני שירותם הצבאי, אך הם גדלו והתחנכו בתנועות פוליטיות ובסביבה פוליטית מסוימת והם הצטרפו למפלגה שייצגה את השקפת עולמם מימים ימימה.

לאחר מלחמת יום הכיפורים החלה נהירה של קצינים פורשים גם לפוליטיקה המוניציפלית. מקצת ראשי הערים הנבחרים הגיעו לתחום המוניציפלי במישרין מן הצבא ומקצתם לאחר פרק ביניים במשטרה או בחינוך.

בניגוד לפורשים מן הצבא בשנותיה הראשונות של המדינה ואף בתחילת שנות השבעים, מאז שנות התשעים מדובר באנשים היוצאים מן הצבא אל השדה הפוליטי בלי השקפת עולם מגובשת. לאחר העשורים ששירתו בצבא, היכרותם את החברה הישראלית היא מוגבלת למדי. יותר מכל חסרות להם היכרות בלתי אמצעית עם שכבות נרחבות בחברה הישראלית והכרה בצורך בהקשבה ובשכנוע.

היתרונות והחסרונות של אנשי צבא בפוליטיקה

קצינים גבוהים בדימוס מביאים עמם מידה גדולה של חשיפה תקשורתית, בדרך כלל מחמיאה יותר מזו שזוכים לה פוליטיקאים מקצועיים, וזו הופכת אותם לנכס פוליטי בבחירות כלליות. יתרה מזאת, במפלגות שעדיין מקיימות בחירות מקדימות, החשיפה לה זוכים הקצינים המדוברים מקנה להם יתרון על פני מתחריהם.

במקרים רבים לקצינים גבוהים בדימוס יש ניסיון רב יותר בנשיאה באחריות, ביכולת לקבל החלטות קשות ובניהול מערכות גדולות, מאשר לעסקני המפלגות ולמצטרפים לפוליטיקה ממגזרים אחרים בחברה. ברם, ניסיון זה נרכש בתנאים מיוחדים שאינם דומים לתנאי הזירה הפוליטית. למרות מעלותיהם, קצינים בכירים הם לא בהכרח גאונים פוליטיים וגם במגזר האזרחי הציפיות מהם הוכחו פעמים רבות כמוגזמות. ראינו דוגמאות לא מעטות לכך שקריירה צבאית מבריקה אינה מבטיחה יכולה הנהגה טובה באזרחות, ולצד היתרונות הפוליטיים שיש לקצינים בכירים יש להם גם לא מעט חסרונות.

מעבר לדיון במידת תרומתם של מפקדי הצבא לזירה הפוליטית ובהתאמתם לכללי המשחק הנוהגים בה, ההתמקדות של הצמרת הצבאית בפוליטיקה כקריירה שנייה, והמעבר הכמעט ישיר מן השירות בצבא לזירה הפוליטית (חוק הצינון מ-2007 קובע שלוש שנות צינון בין השחרור לבין התמודדות לכנסת), משפיעים השפעה בלתי רצויה, ובמידת מה אף מסוכנת, על היחסים בין הדרג הצבאי לדרג המדיני משתי בחינות:

א. פוליטיקאים התחילו לזהות בקצינים בכירים איום על מעמדם בהווה ובעתיד. תפיסת הקצינים הבכירים כאיום פוליטי בכוח עלולה להשפיע על שיקולי שני הדרגים, המדיני והצבאי, במינויים ובקבלת החלטות.

ב. קצינים הרואים את עתידם בפוליטיקה או בתחום משיק לפוליטיקה עלולים להכשיר את הקרקע לכך כבר במהלך שירותם. החלטות מקצועיות עלולות להתקבל לא על בסיס ענייני אלא על בסיס שיקולים הנוגעים לעתיד הפוליטי של הקצינים.

תקופת צינון ממושכת

הדרך למנוע תופעות אלו, וגם לשפר את סיכוייהם של הפונים לזירה הפוליטית להשתלב בה היטב, היא להשית תקופת צינון ממושכת לא רק על הרמטכ"ל אלא על כל הפורשים מסגל הפיקוד הכללי. תקופת צינון כזו תמנע את התופעות השליליות המוזכרות לעיל ותאפשר לקצינים החפצים להצטרף לפוליטיקה, להתכונן לכך על ידי מילוי תפקידי ביניים בתחומי הדיפלומטיה, הכלכלה, החינוך, האקדמיה, ההנהגה המוניציפלית וכדומה. מעבר ממושך יותר בין הצבא לפוליטיקה יעשיר את היכרותם של קצינים בכירים בדימוס עם החברה הישראלית ועם בעיותיה וירגיל אותם לכללי המשחק המקובלים בחיי האזרחות.

דברים אלו נכונים גם לגבי בכירים מארגונים ביטחוניים אחרים. בניגוד לאנשי הצבא להם יתרון פוליטי בחשיפה וביחסי הציבור, יתרונם של בכירי הארגונים הביטחוניים נעוץ דווקא בכך שלא נחשפו לציבור והם נהנים מההילה הרומנטית של הפעולה החשאית. ברם, מתברר שבתחום הפוליטי בכירי השירותים החשאיים אינם שונים במיוחד, לטוב ולרע, מאנשי הצבא. מוטב לו גם הבכירים הפורשים מהשירותים החשאיים היו רוכשים ניסיון בתחום אחר ומרחיבים את היכרותם עם החברה שאותה הם אמורים לשרת בטרם הצטרפותם למערכת הפוליטית.

בלי להיות תמים ולחשוב שהתופעות המתוארות לעיל תיעלמנה כליל יש לקוות שתקופת צינון ממושכת תביא לכך שהקריירה השנייה של בכירי הצבא והארגונים הביטחוניים בפוליטיקה תתמקד יותר בשירות הציבור ובשירות המדינה ופחות בקידום אמביציות אישיות.

יואב גלבר הוא פרופ' אמריטוס באוניברסיטת חיפה, עוסק בהיסטוריה צבאית, מדינית וחברתית של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל