הדמוגרפיה כזירת ההכרעה הראשית בסכסוך היהודי-ערבי על ארץ ישראל – האסטרטגיות הדמוגרפיות של הערבים והיהודים בין הווה לעתיד

עיוננו בשני המאמרים הקודמים במרכזיות השאלה הדמוגרפית בסכסוך היהודי-ערבי על ארץ ישראל יכול לסייע בהערכת האסטרטגיות הדמוגרפיות ההפוכות של שני הצדדים, הערבי והיהודי.

ראשית, הפלסטינים עומדים על מה שהם מכנים "זכות השיבה" כלומר על פתיחת תחומה הריבוני של ישראל להתיישבות ערבית.

שנית, הפלסטינים חותרים לשלוט על מעברי הגבול אל תחומם השלטוני, ובייחוד על מעברים בינם לבין העולם הערבי-מוסלמי, המקנה להם עורף ותגבורת דמוגרפית. שאיפה זו מגבירה מאוד את החשיבות של השליטה בבקעת הירדן ושל רצף טריטוריאלי בין מדינת פלסטין עתידית לבין ירדן, ובאמצעותה רצף לעולם הערבי-מוסלמי כולו. היא גם מסבירה את התנקזות המלחמה הנוכחית ברצועת עזה אל דרום הרצועה ובעיקר אל הגבול בינה לבין מדבר סיני המצרי.

שלישית, האסטרטגיה הדמוגרפית של הפלסטינים מסבירה גם את התעקשותם לא להכיר במדינת לאום יהודית. זו אינה רק התעקשות על "נרטיב היסטורי" או על אידיאולוגיה, כמו שרבים מנסים לטעון. יש טעם דמוגרפי לסירוב הפלסטינים לקבוצותיהם השונות, לרבות הערבים אזרחי ישראל, להכיר בהיותה של מדינת ישראל מדינת לאום יהודית. הם שוללים כל הכרה כזאת וכל קביעה חוקתית כזאת, מפני שהן גוררות הכרה בזכות של מדינת ישראל להתגונן דמוגרפית מהגירה ערבית אל תחומיה ואף לקבע מגננה זו בקיבוע חוקתי. זה איננו עניין תיאורטי גרידא, לימים יבואו, שהרי עינינו הרואות שבית המשפט העליון הישראלי אמון על מה שנראה לחלק מחבריו כתפיסה מחייבת של זכויות אדם גם בסוגיות הגירה, ולכן נוטה לחדש בצורות שונות את מנגנון "איחוד המשפחות" שהוא מנגנון של הגירה ערבית אל תוך ישראל הריבונית. הוויכוח על הגבולות המשטריים בין הרשות השופטת לרשויות המחוקקת והמבצעת מתנהל גם על השאלה בידי מי הסמכות לקבוע את מדיניות ההגירה של מדינת ישראל.

• הדמוגרפיה כזירת ההכרעה הראשית בסכסוך היהודי-ערבי על ארץ ישראל – תקופת היישוב ומלחמת העצמאות

• הדמוגרפיה כזירת ההכרעה הראשית בסכסוך היהודי-ערבי על ארץ ישראל – מחוק השבות ועד הסכמי אוסלו

האסטרטגיה הישראלית תהיה כמובן תמונת ראי של זו הפלסטינית. אבל בהיות ישראל חברה דמוקרטית שהמדיניות בעניין הסכסוך היהודי-ערבי היא אחד ממוקדי המחלוקת בה, אין אסטרטגיה אחת ויחידה משותפת לכל היהודים הישראלים.

ובכל זאת אפשר לקבוע, ראשית, שהיהודים הישראלים מאוחדים באופן כמעט מלא סביב השאיפה לקבץ לישראל יהודים רבים ככל האפשר. אין לשלול את האפשרות שהעלייה מארצות המערב במוצאי מלחמת ששת הימים מבשרת גלי עלייה נוספים שיגיעו עכשיו מהמערב, בייחוד על רקע התגברות האנטישמיות הממוסדת והאנטישמיות העממית שם. נראה שגם עכשיו ניכר לעינינו הכוח ההיסטורי שפלט יהודים מארצות מושבם בשתי המאות הקודמות. אמנם מיעוט לא קטן מהיהודים הישראלים מתנגדים לעליית זכאי חוק השבות שאינם יהודים מבחינה הלכתית, אולם עד כה כשלו הניסיונות למחוק את "סעיף הנכד" שבחוק השבות המקנה זכות עלייה לנכדיו של יהודי שאימם וסבתם אינן יהודיות. האינטרס היהודי הברור במאבק על ארץ ישראל הוא לדחות ניסיונות אלו. נוסף על כך מתפתחת בשולי הציבור היהודי תעמולה נגד הולדת ילדים ("אל-הורות") מסיבות סביבתיות או מנימוקים חברתיים אחרים, מגדריים למשל. עד כה לא הייתה השפעה רבה לתעמולה הזאת. אולם אין לבטל מראש את השפעתה, לנוכח הצלחת תעמולה סביבתית לבלום במידה רבה, ואף להסיג לאחור בעשורים האחרונים, מפעל ציוני אחר – מפעל ההתיישבות.

שנית, נראה שמרבית היהודים הישראלים דורשים שליטה של המדינה על שערי ההגירה אל מדינת ישראל וסמכות למנוע כניסה והתאזרחות של פליטים ערבים ממדינות שכנות, פלסטינים ולא-פלסטינים. סוגיה במחלוקת היא בידי מי מזרועות המדינה תימצא הסמכות האחרונה להחליט על מדיניות ההגירה אל ישראל, בית המשפט העליון או הכנסת הנבחרת והממשלה שהיא ממנה.

שלישית, נראה שמרבית היהודים הישראלים שותפים לתביעה שכל הסדר מדיני של הסכסוך יותנה בהכרה ערבית באופייה היהודי של מדינת ישראל. לעומת זאת, בישראל רבים מדי עדיין אינם מקשרים בין סוגיית השליטה והריבונות בבקעת הירדן לבין האיום הדמוגרפי על המדינה. מנקודת מבט דמוגרפית, מדינת ישראל חייבת לחצוץ בין ריכוזי האוכלוסייה הערבים שבגב ההר ובגליל לבין העולם הערבי-מוסלמי, וגבולה הארוך לאורך נהר הירדן בבקעה הוא אזור מפתח לשם כך. ישנה תחרות דמוגרפית בין יהודים לערבים על יישובה של הבקעה, ויש לה משמעות רבה בכל הנוגע לתחרות הדמוגרפית הכללית בין היהודים לערבים בזירת ההגירה. חידוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל הוא אינטרס שלא נדון כאן ישירות למרות שיש לו השלכות דמוגרפיות חשובות מאוד. אולם כאן יש לומר בקצרה כי במאבק הדמוגרפי על הארץ, יש חשיבות ייחודית להתיישבות יהודית המונית, ועירונית ברובה הגדול, במרחב שבין בית שאן ועמק המעיינות לבין ים המלח.

מאבק דמוגרפי כמו זה הניטש בין היהודים לערבים על הארץ מטבעו אינו יכול "להיפתר". שפת ה"פתרון" – קרי פתרון מדיני צבאי או תרבותי כלשהו – איננה מתאימה להבנתו. מאבק דמוגרפי כמו המאבק בינינו לבין הערבים על הארץ הוא ביסודו מאבק סכום אפס לטווח ארוך. שני הצדדים יודעים את זה, אבל בצד היהודי יש נטייה מזיקה להדחיק את הידיעה, וההדחקה עלולה להכשיל אותנו ולגרום לנו לפעול בצורה לא נכונה במאבק ההיסטורי הזה. אפשר ורצוי לקוות שאי-פעם ימותן המאבק ויימנעו השלכותיו האנושיות הקשות. אבל אין מנוס מההבנה הלא קלה אך ההכרחית, כי סיום הסכסוך יכול לקרות רק משהוברר נצחונו הדמוגרפי של אחד הצדדים במאבק על ארץ ישראל.

פרופ' אבי בראלי הוא היסטוריון העוסק בהיסטוריה הפוליטית, החברתית והרעיונית של הציונות ומדינת ישראל ומרצה במכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

המאמר נכתב במסגרת מיזם מחקרי משותף למכון למחקרי ביטחון לאומי ולמרכז עזריאלי ללימודי ישראל (מעל"י) במכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון.