הדמוגרפיה כזירת ההכרעה הראשית בסכסוך היהודי-ערבי על ארץ ישראל – מחוק השבות ועד הסכמי אוסלו

חוק השבות שנחקק בישראל ב-1950 היה חוק מרחיב שהכליל יהודים מכל העולם כאזרחים פוטנציאליים של מדינת ישראל. לעומתו חוק ההגירה שנחקק ב-1952 היה חוק אקסקלוסיבי שהקשה מאוד על הגירת לא-יהודים אל המדינה. שני החוקים היו במשולב לאבני יסוד במדיניות ההגירה של מדינת ישראל – מדיניות שבית המשפט העליון מאתגר בהתמדה גוברת החל משנות התשעים. בית המשפט העליון מכרסם במדיניות זו הן בקידום הגירתם של ערבים לתוך מדינת ישראל, בחסות העיקרון של "איחוד משפחות", והן בפסיקות על מהגרי עבודה, בחסות העיקרון של מתן מקלט לפליטים, ויש מקום לחשש ששני העקרונות עלולים להתלכד בפסיקות עתידיות בעניינם של פליטים ממלחמות האזרחים השכיחות במזרח-התיכון.

מתחילת שנות החמישים ואילך החלה תקופה ארוכה של איום דמוגרפי הדדי, של יהודים על ערבים ושל ערבים על יהודים, והאיום ההדדי נמשך עד היום. עד סוף 1951 הכפילה מדינת ישראל את אוכלוסייתה היהודית באמצעות עלייה מאירופה ומארצות האסלאם. הגידול הדמוגרפי המואץ התחדש בגל העלייה הגדול מצפון-אפריקה, מפולין ומרומניה שהחל בשנים 1955-1954 ונמשך אל תוך שנות השישים. במקביל מדינת ישראל אסרה על חזרת פליטים ערבים אל תחומה הריבוני. חזרה כזאת נחשבה לאיום דמוגרפי ערבי שישראל אינה יכולה לסבול, והיא הייתה מוכנה לשלם מחירים מדיניים תמורת בלימתה.

• הדמוגרפיה כזירת ההכרעה הראשית בסכסוך היהודי-ערבי על ארץ ישראל – מחוק השבות ועד הסכמי אוסלו

• הדמוגרפיה כזירת ההכרעה הראשית בסכסוך היהודי-ערבי על ארץ ישראל – האסטרטגיות הדמוגרפיות של הערבים והיהודים בין הווה לעתיד

עד כה בית המשפט העליון אִשרר מדיניות זו בפסיקותיו, אבל המגמות העולות בקרב האליטה המשפטית בישראל מעוררות חשד סביר מאוד שלא לעולם חוסן. מכל מקום, ניכר בבירור שהתעצמות דמוגרפית יהודית עמדה בראש מעייניה של מדינת ישראל. היא הייתה מוכנה להתאמץ מאוד למענה, עד כדי סיכון עצמי בהתמוטטות כלכלית-חברתית עם הכפלת האוכלוסייה הדרמטית בשנות החמישים והמשך אינטנסיבי של הגידול הדמוגרפי אל תוך שנות השישים. השאיפה להתעצם דמוגרפית גברה בדרך כלל על כל שיקול מדיני, משפטי או כלכלי-חברתי.

התמשכות מצב המלחמה למרות שביתות הנשק, עקב אי-נכונות של הצד הערבי להשלים עם תבוסתו ב-1948, סייעה למדינת ישראל להתמיד בהתנגדותה לתביעה להשיב פליטים ערבים לתחומיה, חרף התמיכה של מעצמות המערב וברית המועצות בחזרתם של הפליטים הערבים (לעומת זאת, לא הייתה דרישה מקבילה מממלכת ירדן להחזיר פליטים יהודים לתחומי הכיבוש שלה בגוש עציון או בירושלים העתיקה). מצב עניינים זה אף אִפשר למדינת ישראל ליישב עולים יהודים רבים שעלו אז ארצה באזורים שישבו בהם בשעתם ערבים שעתה היו לפליטים. בחלוף השנים איבדה תביעת השיבה הערבית את תוקפה הבינלאומי, ואפילו אחרי שהערבים הפלסטינים חזרו אל הזירה הבינלאומית במחצית השנייה של שנות השישים, אחרי שנות היעדרות מ-1948, לא השתנה מצב מדיני זה מעיקרו, וכך עד היום. הצד הערבי מעוניין לקדם שיבת פלסטינים באמצעות הסדרים מדיניים שיאפשרו אותה, כמו שליטה שלו על מעברים בין-לאומיים ועל ההגירה לתחום המיועד לו באותם הסדרים, אולם עד כה לא זכה בתמיכה בין-לאומית של המעצמות בתביעה ישירה ליישב ערבים בתחומיה הריבוניים של מדינת ישראל.

התגברות האיום הדמוגרפי הערבי

אחרי שישראל כבשה את יהודה ושומרון ורצועת עזה במלחמת ששת הימים לא התחוללו בריחה או גירוש גדולים של אוכלוסייה ערבית וגם לא הגיע ארצה גל גדול של עלייה יהודית (אם כי הגיעה אז עלייה חשובה מאמריקה הצפונית, מאמריקה הדרומית ומאירופה). מצב עניינים זה הזין והעצים את החרדה הדמוגרפית היהודית מחד גיסא ומאידך גיסא עורר תקוות בצד הפלסטיני כי "הרחם של האישה הפלסטינית", כביטוי הגס המיוחס למנהיג הפלסטיני יאסר ערפאת, קרי הריבוי הטבעי העודף שלהם לאורך כל שנות המנדט והעשורים הראשונים של מדינת ישראל, יבטיח ברבות השנים ניצחון אסטרטגי לערבים במאבק על הארץ. החרדה או התקווה האלה הוזמו יותר מאוחר, עקב נסיגה בריבוי הטבעי של הערבים בארץ ישראל, התחדשות העלייה היהודית והתגברות הריבוי הטבעי של היהודים.

מצד שני, אם נחזור למוצאי מלחמת ששת הימים, למרות פתיחת שוק העבודה הישראלי בפני פועלים ערבים מיהודה ושומרון ומרצועת עזה, לא התחוללה תנועת אוכלוסייה ערבית אל תוך מדינת ישראל גופא בעשורים הראשונים לאחר אותה מלחמה. הצד הערבי חזר והצהיר על דרישתו ליישב פליטים ערבים וצאצאיהם, אולם לא מימש אותה או לא הצליח לממשה לנוכח ההזדמנות שפתחה לו מדיניות הגבולות הפתוחים והשילוב בשוק העבודה שנקט משה דיין, שר הביטחון בשנים 1974-1967. עובדה זו טיפחה שאננות מסוימת בצד היהודי כלפי הסכנה הדמוגרפית הנשקפת לו מייבוא פועלים ערבים לענפי הבניין והחקלאות וביטחון מופרז ביכולתו לסכל השתקעות של פועלים ושל שוהים בלתי-חוקיים בתחומיה של מדינת ישראל.

עליית שנות השבעים מברית המועצות והעלייה משנות התשעים ואילך מברית המועצות לשעבר נמשכו בעוצמות משתנות בעשורים האחרונים והנחיתו מכה קשה לאסטרטגיית "הרחם של האישה הפלסטינית" של ערפאת עוד לפני הקיטון בריבוי הטבעי הערבי בארץ ישראל. עליית יהודים מאירופה טרפה שוב את הקלפים הדמוגרפיים של הערבים. עולי שנות התשעים לא נרתעו מהמרד הערבי דאז – "האינתיפאדה הראשונה" שהייתה בעצם האינתיפאדה השלישית אחרי אלו של שנות העשרים והשלושים – ואף לא ממתקפת הטילים במלחמת המפרץ הראשונה. שוב חזרה התופעה שפרצי אלימות ערביים אינם מצליחים לסכל את הלחץ הדמוגרפי היהודי על שערי הארץ.

לא מן הנמנע שערפאת ואנשיו באש"ף שינו את האסטרטגיה המדינית שלהם בשנות התשעים גם בגלל התגברותו המחודשת של האיום הדמוגרפי היהודי בשנים אלו, ולכן, בין היתר, עלו אז על הנתיב שהוליך להסכמי אוסלו. חששות דמוגרפיים הניעו גם את הצד היהודי לעלות על נתיב אוסלו. מעניין שהעלייה מברית המועצות לשעבר לא מיתנה את חרדתם הדמוגרפית של יצחק רבין ושמעון פרס, מנהיגי מפלגת העבודה שחזרה לשלטון ב-1992. יתר על כן – העלייה מברית המועצות לשעבר אפילו השפיעה לכיוון ההפוך. טענה חוזרת בשיח הציבורי הישראלי ובעיקר בחוגי תנועת העבודה הייתה שהיהודים עומדים למצות את מאגרי העלייה שלהם ומוטב להם להגיע להסכם שיקבּעַ את עמדת היתרון שהם הגיעו אליה בעת ההיא.

הסכמי אוסלו לא הסדירו את הסכסוך הדמוגרפי בין היהודים והערבים בארץ, אלא דחו את "פתרונו" לחוזה שלום קבוע בין הצדדים. בשלושת העשורים האחרונים נותרה בעינה דרישת הפלסטינים להתיר לערבים להתיישב בתחומיה של מדינת ישראל, ובמשברים כמו מלחמת האזרחים בסוריה הם אף דרשו שתותר כניסה של פליטים מסוריה לאזורים בשומרון, בבנימין וביהודה המצויים בשליטה חלקית של הרשות הפלסטינית ("שטח A"). הדבר לא יצא לפועל, מפני שישראל שולטת על מעברי הגבול. מנגד, מדינת ישראל המשיכה לקדם עליית יהודים ארצה ומרבית הממשלות שלה בעשורים אלו אף היו מחויבות להמשך ההתיישבות היהודית בשומרון, בבנימין וביהודה. אפשר לקבוע שהיחסים בין שני הצדדים בעשורים האלה אופיינו, נוסף על פרצי אלימות חוזרים, במתיחות הדדית עקב הסוגיה הדמוגרפית, הנתפסת, בצדק, כ-"משחק סכום אפס" ביניהם.

הכשל הדמוגרפי של הסכמי אוסלו

העמדה הדמוגרפית של התומכים בהסכמי אוסלו ובהקמת שתי מדינות לאום זו בצד זו בארץ ("פתרון שתי המדינות") הייתה, ובמידת מה עודנה, מבוססת על התקווה למנוע הגירה ערבית אל תוככי מדינת ישראל ולהתיר חזרה של צאצאי פליטים רק למדינה הערבית שתוקם על חלק מהארץ. התקווה הזאת הושפעה מההנחה שלאורך שנות שלטונה של מדינת ישראל ברצועת עזה, ביהודה, בירושלים המזרחית ובשומרון לא התחוללה זליגה דמוגרפית משמעותית של ערבים אל תוך מדינת ישראל הריבונית. להנחה זו נוספה ההנחה כי אם בתנאים של אי-לוחמה יחסית לא התחוללה זליגה דמוגרפית, אז דליפה כזו לא תתרחש גם בתנאי שלום.

אולם ההנחות האלה בעייתיות. ראשית, ממוצאי מלחמת ששת הימים כן התחוללה זליגה דמוגרפית גדולה של ערבים לתוך מדינת ישראל בדרך של נישואין, איחוד משפחות, שהייה בלתי-חוקית (למעשה, הגירת עבודה), והשב"כ אף הכניס לתחומי המדינה המוני משתפי-פעולה עם השלטון הישראלי. שנית, בתנאי שלום מלא, ולנוכח יתרון גדול מאוד של איכות החיים בישראל, לרבות שוק העבודה האטרקטיבי שלה, תתקשה המדינה אף יותר מקודם לבלום זליגה דמוגרפית ערבית-פלסטינית לתוך ישראל הריבונית. כך גם אפילו בתנאים של רגיעה. בתנאים של שלום ושל שוק עבודה פתוח (שהוא תנאי ברור בכל הסכם ישראלי-פלסטיני שנדון עד כה), אף אפשר לצפות להגירה ערבית-מוסלמית גם ממדינות שכנות לישראל במתכונת ההגירה לאירופה ממדינות כושלות במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

טיעון זה, המצביע על סכנה דמוגרפית הטמונה דווקא בהסכמי אוסלו, ובייחוד בחלוקה לשתי מדינות לאום ריבוניות אך מקושרות ביניהן באופן הדוק מבחינה כלכלית-חברתית, כמעט לא הושמע מצד מתנגדי ההסכמים ומתנגדי החלוקה לשתי מדינות. ייתכן שהטעם לכך טמון בתחושתם המוצדקת של אנשי הימין והימין-מרכז בישראל שהחרדה הדמוגרפית של הישראלים משחקת לטובת יריביהם, חסידי החלוקה, שהרי על פי הטענה הרוֹוחת, בלי חלוקה היהודים עלולים לאבד את הרוב הדמוגרפי שלהם בישראל. אולם חשש פוליטי זה אל לו לטשטש את שיקול דעתנו כשאנחנו עוסקים באינטרסים החיוניים של המדינה.

אמנם יש בימין הישראלי ניסיונות מבוססים אמפירית לטעון שהמומנטום הדמוגרפי משחק דווקא לטובת הצד היהודי, גם הודות לגידול ניכר בריבוי הטבעי של היהודים ולקיטון דרסטי בריבוי הטבעי של הערבים וגם בתקווה להתגברות העלייה לארץ. במחנה המרכז-ימין ואפילו המרכז-שמאל אף מושמעות קריאות לעודד הגירת ערבים בעקבות המלחמה הנוכחית ברצועת עזה. ובכל זאת הימין הישראלי חש שהשיח הדמוגרפי הוא זירה נוחה לחסידי החלוקה ולכן הוא אינו מדגיש אותו, למרות שחלוקה לשתי מדינות ריבוניות יכולה לקפל בחובה דווקא סיכון דמוגרפי לצד היהודי במאבק הלאומי על הארץ.

חסידי החלוקה לשתי מדינות, לעומת זאת, משתדלים להבליע את העובדה שהרשות הפלסטינית מזייפת בשיטות שונות את הנתונים על גודל האוכלוסייה הערבית בארץ. לא זו בלבד שתחזיות דמוגרפיות נחשבות תפוח אדמה לוהט בישראל, אלא שגם נתונים על המאזן הדמוגרפי בהווה מושפעים מאינטרסים ומחרדות של צדדים שונים.

במאמר הבא ייבחנו האסטרטגיות הדמוגרפיות אשר משמשות בעשורים האחרונים את הערבים והיהודים במאבקם על ארץ ישראל.

סדרת מאמרים זו נכתבה במסגרת מיזם מחקרי משותף למכון למחקרי ביטחון לאומי ולמרכז עזריאלי ללימודי ישראל (מעל"י) במכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון

פרופ' אבי בראלי הוא היסטוריון העוסק בהיסטוריה הפוליטית, החברתית והרעיונית של הציונות ומדינת ישראל, מרצה במכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ועורך "עיונים", כתב עת רב תחומי לחקר ישראל והציונות