הדמוגרפיה כזירת ההכרעה הראשית בסכסוך היהודי-ערבי על ארץ ישראל – תקופת היישוב ומלחמת העצמאות

בתמונה אוניית נוסעים מגיעה לנמל יפו, כשעל סיפונה עולים יהודים מגרמניה, 1933

עיון בתולדות הסכסוך היהודי-ערבי על ארץ ישראל, מראשיתו ועד לעת האחרונה, חושף שליבתו היא תחרות דמוגרפית בין הערבים ליהודים. תחרות זו היא הכוח המניע את ההתפתחויות בצמתים השונים של הסכסוך והיא גם האופק האסטרטגי החשוב ביותר שלו.

אמנם מדובר בסכסוך לאומי רב נושאים וצירים מהותיים – מאבק על גבולות או קרקעות, סכסוך דתי או תרבותי, עימות בין נוודים ונוודים-לשעבר לבין יושבי קבע, מאבק בין מהגרים למהגרים ומאבק בין שתי קבוצות על התואר "ילידים". אבל הדמוגרפיה היא זירה עיקרית של הסכסוך המורכב הזה, ובה הוא יוכרע.

העובדה הזאת משליכה ישירות על שאלה שנעשתה אקטואלית לאחרונה, אם כי תמיד הייתה רבת משמעות: איך יוגדר ניצחון בסכסוך היסטורי שכזה? כשעומדים על מרכזיות השאלה הדמוגרפית במלחמה המתחוללת בארץ כבר יותר ממאה שנה, מבינים מניה וביה שניצחון של אחד הצדדים חייב להיות ניצחון דמוגרפי. נראה ששני הצדדים מבינים זאת היטב ולכן מתייחסים בחרדה לתחזיות בדבר גידול או קיטון דמוגרפי, ריבוי טבעי או סיכויים להתפתחות הגירה מהארץ או אליה.

• הדמוגרפיה כזירת ההכרעה הראשית בסכסוך היהודי-ערבי על ארץ ישראל – תקופת היישוב ומלחמת העצמאות

• הדמוגרפיה כזירת ההכרעה הראשית בסכסוך היהודי-ערבי על ארץ ישראל – האסטרטגיות הדמוגרפיות של הערבים והיהודים בין הווה לעתיד

התהווּת הסכסוך עקב החשש הערבי מפני האיום הדמוגרפי היהודי

מנקודת ראות דמוגרפית, הסכסוך היהודי-ערבי על הארץ מתחלק לשניים: פרק הזמן של האיום הדמוגרפי היהודי; פרק הזמן של האיום הדמוגרפי ההדדי (יהודים על ערבים וערבים על יהודים). בשתי התקופות האלו הערבים פיתחו בהדרגה חרדה (שהתאמתה) מהגירת מיליוני יהודים ארצה, ואילו היהודים חרדים מעליונותם הדמוגרפית המוחצת של הערבים המוסלמים באזור כולו, ובתחילת התהליך ההיסטורי גם בארץ ישראל עצמה.

העלייה היהודית ארצה החלה להתגבר במהלך המאה ה-19, עוד לפני העליות הציוניות. היא החלה לעורר את דאגת הערבים תושבי הארץ בשלהי התקופה העות'מאנית, בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, עם עליות חובבי ציון (העלייה הראשונה) והתנועה הציונית (העלייה השנייה), שהיו להן שאיפות לאומיות. אולם האיום הדמוגרפי היהודי התבהר והתעצם בראשית המנדט הבריטי עם העלייה הציונית השלישית (1923-1918). המעצמה הבריטית, השליטה החדשה בארץ, הייתה מחויבת מדינית לבניית בית לאומי ליהודים באמצעות הגירתם ארצה. מיליוני היהודים באירופה, שבמאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היגרו בהמוניהם ליבשת אמריקה, לדרום אפריקה ולאוסטרליה, הפכו לאיום מוחשי מאוד מבחינת הערבים בארץ. הערבים חששו בצדק שלחץ ההגירה היהודי יופנה מעתה אליהם, אחרי ששערי הארץ נפתחו בפני היהודים. עם זאת, השלטון הבריטי החדש עודד גם הגירת פועלים ערבים מארצות שכנות. בשנות המנדט התרחשה הגירה ערבית אל תוך פלשתינה-א"י שהציבה איום דמוגרפי ערבי נגדי מסוים, אם כי חלש מזה היהודי.

החשש הערבי הוחרף כאשר נחסמה ההגירה לארצות הברית, יעד ההגירה הראשי של יהודי אירופה. מעשית היא נחסמה ב-1922, וב-1924 היא נחסמה חוקית כמעט כליל. תהליך דומה אירע אז גם ביעדי ההגירה האחרים של היהודים, והם נלכדו בארצות מושבם האנטישמיות. הערבים הגיבו כמעט בו-זמנית לעלייה השלישית ולהתגברות האיום של הגירת היהודים הלכודים באירופה. הם תקפו את היהודים בארץ בטרור אלים ב"מאורעות 1921" (מאורעות תרפ"א) ולפניהן ב"מאורעות נבי מוסא" ב-1920 (מאורעות תר"פ), בעיצומה של העלייה השלישית ולנוכח המלכודת של יהודי אירופה.

מנקודת הראות היהודית-אירופית, מפעל בינוי האומה הציוני נעשה דחוף יותר באותן שנים ממש, ולכן גבר הלחץ הדמוגרפי היהודי על שערי ארץ ישראל. יהודי אוקראינה הוכו מכה קשה מאוד ונרצחו, נאנסו ועונו בהמוניהם ב-1918 בידי לאומנים אוקראינים במהלך מלחמת האזרחים שם. במדינות הלאום שנוצרו במזרח אירופה, במרכזה, בצפונה ובדרומה, עם התפרקות האימפריות הרב-לאומיות שהובסו במלחמת העולם הראשונה, התבססו משטרים אנטישמיים שדחפו קהילות יהודיות חשובות החוצה. הבולטת והגדולה שבהן הייתה קהילת פולין, ולצדה אפשר לציין גם את קהילות רומניה, הונגריה והארצות הבלטיות. באותה תקופה, גם ברית המועצות עדיין לא סגרה את שעריה להגירת יהודים ממנה. אלו הסיבות שחוללו את העלייה הרביעית (1929-1924) ממקומות אלה, עלייה שהייתה הגירת ההמונים היהודית הראשונה לארץ ישראל.

התגברות האיום הדמוגרפי היהודי והסלמת התגובה הערבית

מנקודת הראות הערבית, האיום הדמוגרפי היהודי הלך וגבר בשנות העלייה הרביעית. מכאן גבר לחצם המדיני לשינוי המחויבות של משטר המנדט לתהליך בינוי האומה הציוני ובמרכזו מחויבות הבריטים לפתוח בפני היהודים את שערי ההגירה ארצה. מכאן גם החרפת האלימות שלהם נגד יהודים בארץ ישראל. הפרעות הרצחניות שלהם, המכונות בכותרת ניטרלית ממעיטה "מאורעות 1929" (מאורעות תרפ"ט), היו עליית מדרגה באיום הקיומי על המפעל הציוני בהשוואה ל-"מאורעות 1921". זו הייתה אבן דרך בהתפתחות העימות היהודי-ערבי על הארץ ותולדה ישירה מהאיום הדמוגרפי היהודי.

המתקפה הערבית הרחבה בשנת 1929, לרבות טבח, אונס ועינויים בחברון וגירוש קהילות יהודיות מבודדות, לא עצרה את העלייה היהודית ארצה שהמשיכה בהמוניה. כמו שנראה גם במאמרים הבאים, זהו דפוס אופייני לצמתים האלימים במאבק הדמוגרפי היהודי-ערבי – הגורמים הדוחפים יהודים להגר מארצות מושבם ולעלות לארץ ישראל הם לעתים כה חזקים עד שהאלימות הערבית בתגובה לעלייה אינה מסוגלת לעצור אותה. לאורך כל שנות הסכסוך, טרור בארץ ישראל לא עצר את העלייה היהודית.

זמן לא רב אחרי "מאורעות 1929" הגיע ארצה גל של הגירת המונים גדולה מאוד מפולין (ששלט בה משטר אנטישמי) ומגרמניה (בייחוד אחרי עליית אדולף היטלר והמפלגה הנאצית לשלטון). גל העלייה הזה, המכונה "העלייה החמישית" (1939-1930), הכפיל את היישוב היהודי עד להיותו שליש מאוכלוסיית הארץ כולה. ויש לזכור שהכפלה זו באה אחרי הכפלה דמוגרפית קודמת של האוכלוסייה היהודית בארץ, שמנתה פחות ממאה אלף נפש בראשית השלטון הבריטי, גם לאחר חזרת חלק מהבורחים מהארץ בשנות המלחמה.

ב-1936, בעיצומה של העלייה החמישית, פתחו ערביי הארץ במסע הרג המוני נגד יהודי הארץ ובמרד כולל נגד השלטון הבריטי (מכונה "המרד הערבי הגדול" וכן "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט"). העלייה היהודית הייתה הסיבה העיקרית למרד האלים, והפסקת העלייה הייתה תביעתו הבולטת. ההרג והמרד דוכאו בידי הבריטים ולבסוף הידרדרו לכדי מלחמת כנופיות פנימית בקרב החברה הערבית. בהגבלות העלייה בספר הלבן של 1939 ניסו הבריטים לרַצות את הערבים בבלימת ההרחבה הדמוגרפית היהודית. מטרתם הייתה להקים בארץ גרורה ערבית-למעשה של בריטניה נוסח אמירות עבר הירדן (הישות המדינית שתיעשה ב-1946 לממלכה ההאשמית של עבר הירדן ולימים לממלכת ירדן). אבל היישוב היהודי בארץ כבר התעצם דמוגרפית לממדים שאִפשרו למחתרות היהודיות לגבות מחיר כבד על מדיניות זו ולבסוף לסַכל אותה באמצעות שילוב של מרי חמוש, מלחמת גרילה, העפלת עולים ומאבק מדיני.

האצת הגידול הדמוגרפי של היהודים בשנות השלושים הייתה בה בעת גם סיבה הכרחית להתפרצות המלחמה בדצמבר 1947 וגם תנאי הכרחי ליכולת היישוב היהודי לנצח במלחמה בשני שלביה, נגד היישוב הערבי בארץ ישראל בשלב הראשון ונגד מדינות ערב השכנות בשלב השני. המלחמה פרצה עקב ניסיונם של הערבים לבלום את האצת האיום הדמוגרפי וכן את הגברתו באמצעות מדינה יהודית, והגידול הדמוגרפי עד המלחמה ובמהלכה גם היה סיבה חשובה מאוד לניצחון היהודים במלחמה. המשך הגידול הדמוגרפי היהודי, עקב הגירה בקצב חסר תקדים, הוא גם אחת התולדות החשובות של אותה מלחמה גורלית. במדינת ישראל התבסס רוב יהודי הולך וגדל עקב בריחה ואחר כך גם גירוש של אוכלוסייה ערבית, מחד גיסא, ופתיחה רחבה של שערי הארץ לעלייה יהודית שעוגנה לבסוף ב-"חוק השבות" (1950) מאידך גיסא.

במאמר הבא בסדרת מאמרים זו, תיבחן מרכזיות הדמוגרפיה בסכסוך היהודי-ערבי על ארץ ישראל לאחר הקמת מדינת ישראל – מחקיקת חוק השבות ועד הסכמי אוסלו.

סדרת מאמרים זו נכתבה במסגרת מיזם מחקרי משותף למכון למחקרי ביטחון לאומי ולמרכז עזריאלי ללימודי ישראל (מעל"י) במכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון

פרופ' אבי בראלי הוא היסטוריון העוסק בהיסטוריה הפוליטית, החברתית והרעיונית של הציונות ומדינת ישראל, מרצה במכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ועורך "עיונים", כתב עת רב תחומי לחקר ישראל והציונות