דְּיוֹמָא
הממשלה ה-36 של מדינת ישראל  מקור: לע"מ (חיים צח)

השבעתה של ממשלת בנט-לפיד נתפסת על ידי רבים כסוג של אירוע סינגולרי שלכאורה שובר את מימד הזמן ההיסטורי ומייצר שתי תקופות זמן שונות – זו שקדמה להשבעת הממשלה וזו שבאה לאחריה. גישה זו אופיינית לתומכי ממשלת השינוי אבל גם למתנגדיה. הראשונים רואים בהרכבת ממשלת השינוי פרידה מעולם שכולו רע והגעה לגאולה הפוליטית המיוחלת –החלפת בנימין נתניהו בראשות הממשלה. האחרונים רואים במעשה המרכבה הפוליטי לא רק שבר עמוק בשורות הימין, אלא גם את תחילת הקץ לאחר למעלה מעשור של שגשוג ממנו נהנתה ישראל תחת הנהגתו של ראש הממשלה היוצא.

קשה לערער על האותנטיות הרגשית של נקודות המבט הללו, אבל ההתפתחויות הפוליטיות האחרונות רחוקות מלהיות אירוע טקטוני בפוליטיקה הישראלית. ההיפך הוא הנכון. האירוע הזה, כמו התרחשויות אחרות בהיסטוריה הישראלית, אינן בבחינת יש מאין אלא תהליכי עומק שהגיעו לכדי הבשלה.

הדוגמא הבולטת ביותר לתהליך עומק כזה הוא המעבר של הפוליטיקה הישראלית מדפוס אנכי לדפוס רשתי במהלך שני העשורים האחרונים.

הדפוס האנכי נשען על המרכיבים הבאים: בדמוקרטיה הישראלית הרוב הוא הקובע; הפוליטיקה היא גילום של התקדמות חברתית איטית והבשלה לאורך זמן; מפלגה שזכתה למרב הקולות בבחירות היא זו שבדרך כלל מרכיבה את הממשלה; מנהיגים סמכותיים בולטים מובילים את המאבק בין הגושים הפוליטיים; פוליטיקאי אחד מכהן כראש ממשלה; הפוליטיקה מוגדרת דרך פריזמה אידיאולוגית בינארית (ימין-שמאל); המדד להגדרת הצלחה או כישלון מבוסס על מידת התאימות בין המעשה לבין הרעיון.

לעומת זאת, הדפוס הרשתי מבוסס על המרכיבים הבאים: הפוליטיקה אינה מאורגנת כפירמידה שבראשה עומד מנהיג נבחר הנהנה מרוב, אלא כמבנה רשתי בו שותפים גורמים שונים; ההסכמות בין הגורמים האלו אינן מבוססות רעיון אלא לכל היותר נשענות על הבנות אד הוק; ה-"איזמים" – האידיאולוגיות הגדולות של ימין ושמאל – עדיין נוכחות כתיוג אבל אינן קיימות יותר במהות העשייה הפוליטית; אין מנהיג סמכותי אחד העומד בראש הפירמידה ולכן יכולים להיות שני ראשי ממשלה ואף יותר. בדפוס הרשתי אין משמעות לרוב ציבורי אלא רק לקונסטלציה פוליטית ולכן גם מעוטי מנדטים כמו נפתלי בנט יכולים להפוך לראשי ממשלה. הפוליטיקה החדשה היא פוליטיקה של אקזיטים ומינוף הזדמנויות ולא של תהליכי הבשלה ארוכים והיא יותר פרסונלית מאי פעם. אין אמת מידה רעיונית המגדירה בסוף התהליך את מושגי הכישלון או ההצלחה ואלו נתונים לסוג של פרשנות מצבית וחולפת.

ממשלת השינוי משקפת במבנה שלה, ביסודותיה התפיסתיים ובמעשה ההרכבה שלה את המרת המבנה הפוליטי הישראלי ממבנה אנכי למבנה רשתי. ברם, תהליך זה החל עוד לפני הכהונה השנייה של נתניהו, ואך הואץ בתקופת שלטונו.

ההמשכיות בין ממשלת השינוי לבין ממשלות נתניהו ניכרת לא רק במאפיינים של המערכת הפוליטית אלא גם בקווי המדיניות. בעיקר הדבר בא לידי ביטוי במה שאפשר לכנות "דרך האמצע" – הדוקטרינה הפוליטית שהנחתה את מדיניות הממשלה בשנים האחרונות. ביסודה של תפיסה זו עומד הרעיון של הליכה באמצע הדרך בין אוטופיות מדומיינות בצמוד למשעול היסודות שמגדירים את המציאות ושכתיבים את גבולות האפשר. לשון אחר, דרך האמצע מתרחקת מדוגמטיות אידיאולגית ומעדיפה פרגמטיות ופשרה.

כאשר בוחנים את מורשתו של נתניהו בעשור האחרון הרי מבעד למעטה הימניות המיוחסת לו ניכרת עשייה ההולכת בדרך האמצע בשדה המדיני, הכלכלי, החברתי והפוליטי. כך, למשל, ישראל פסעה בתקופת נתניהו בתווך בין אוטופיית שתי המדינות לבין המדינה היהודית האחת; בין ניאו ליברליזם קשוח לבין עידונים סוציאל דמוקרטיים; בין מדינת הלאום לבין יסודות הליברליזם וחירויות הפרט; בין הרעיון הממלכתי והמדינתי לבין הרעיון הרב תרבותי והרב קהילתי; בין הביטחוניזם התקיף לבין השלום של "הסכמי אברהם".

יותר מאשר ייצוג מובהק של פוליטיקה ימנית, נתניהו היה ועודנו מייצג מובהק של דרך האמצע שבניגוד לדימוי שלעתים דבק בה, לא יצרה סטגנציה אלא הביאה את ישראל למעמד חסר תקדים של מעצמה כלכלית ואנרגטית, מקור לחדשנות טכנולוגית, מדינה משגשגת המאפשרת רמת חיים גבוהה לאזרחיה, אי של יציבות ביטחונית בתוך מרחב רווי טלטלות ואלימות וגורם מדיני משמעותי במזרח התיכון ואף בפרספקטיבה כלל עולמית.

גם ממשלת בנט-לפיד ממשיכה ופוסעת בדרך האמצע של קודמתה. על כך מעידים קווי היסוד של הממשלה שמתכנסים לא לעבר הקצוות הרעיוניים-אידיאולוגיים של השמאל או הימין אלא למכנה משותף כללי שמתמצה בסופו של דבר ביזמות כלכלית-חברתית כמו הקמת בתי חולים בגליל ובנגב או קידום התעסוקה בתעשיית ההייטק. כמעט ואין ישראלי שלא יתמוך בקווי יסוד כגון אלו. מי שהאזין בקשב רב לנאומו הראשון של ראש הממשלה בנט במעמד השבעת הממשלה ודאי שם לב לתכולה הרעיונית הרזה אך "יזמית" בסדר יומה של הממשלה. כל מי ששמע את דבריו הקצרים של בנט במעמד ישיבתה הראשונה והפומבית של הממשלה לבטח הבחין באמירה אודות הצורך להימנע מכניסת שרי הממשלה למחוזות השדה האידיאולוגי-רעיוני שכן דבר זה עלול לפרק את הממשלה.

מהבחינה הזו, כינון הממשלה הבאה אינו רעידת אדמה, לא אירוע מכונן של יצירת סדר חדש וגם לא דרמה גדולה מהסוג שמנסים גורמים רבים בשיח הפוליטי, הציבורי והתקשורתי לשרטט וטעמיהם עימם. מדובר בממשלת המשך הן בהיבט המבני והן בהיבט הרעיוני. פועל יוצא, האתגרים העומדים בפני הממשלה החדשה אינם מצויים בתיקון התהליכים המכוננים והעמוקים שהובילו להקמתה, אלא ביכולת שלה להתגבר על חוסר הבשלות הניהולית של מוביליה. אלו יתקשו להתנהל בדרך האמצע לא רק בשל היעדר הניסיון שלהם, אלא בגלל שתי סיבות מרכזיות: האחת, חולשת המערכות השלטוניות-בירוקרטיות שבעשור האחרון פעלו בעיקר למימוש מדיניות שהותוותה על ידי נתניהו, מה שאולי השיג הישגים אבל גם תרם לניוון מערכות אלו; והשנייה, האפשרות שממשלת השינוי תעמוד בפני תנאים חיצוניים שעלולים לעקור אותה מדרך האמצע חזרה אל פוליטיקת הקצוות, כמו למשל ניסיון לכפות עליה חזרה להסדרים מדיניים מול הפלסטינים או הסכמה לתוכנית הגרעין של איראן.

בעוד חוסר הניסיון של מנהיגי ממשלת השינוי וחולשת המערכות השלטוניות-בירוקרטיות ניתנים לתיקון, שינויים בתנאים החיצוניים אינם נמצאים בשליטת הממשלה הנכנסת. אם נשפוט לפי סימנים מקדימים בזירה הבינלאומית, ובייחוד המדיניות האזורית שמקדם ממשל ביידן ביחס לפלסטינים ובעיקר ביחס לאיראן, ממשלת השינוי עלולה לעמוד כבר בזמן הקרוב בפני מבחנים משמעותיים החורגים מהמתווה שעל בסיסו היא הוקמה.

ד"ר דורון מצא הוא חוקר ומרצה בתחום הסכסוך היהודי-ערבי והחברה הישראלית ובכיר לשעבר בשירות הביטחון הכללי

users: דורון מצא

הנקראים ביותר

החדשים ביותר