גמביט המלך – על המהלך האסטרטגי של יאיר לפיד

המאמצים הנוכחיים להקים ממשלה מזכירים לי משחק שחמט. אחרי שהאלוף הוותיק, בנימין נתניהו, שיחק בלבנים אך לא הצליח להשיג מט – כלומר, להרכיב ממשלה – החל סיבוב חדש ועכשיו תור הצד השני לפתוח בלבנים.

בניגוד לשחמט, בפוליטיקה כולם שחקנים על לוח המשחק. אולם, עם כל הכבוד למגוון השחקנים בגוש "השינוי", השחקן הפוליטי הבולט שם הוא יאיר לפיד.

אחרי שנים בפוליטיקה ניכר שלפיד צבר מיומנות פוליטית רבה ועתה הוא מוביל מהלך אסטרטגי מרשים נגד הצד היריב. ייתכן שהאסטרטגיה הנוכחית של לפיד תיכשל ואז היא לבטח תישכח עם חלוף השנים (ההיסטוריה לא באמת נכתבת על ידי המנצחים, אבל ניצחונות נוטים לרתק אליהם את תשומת ליבם של ההיסטוריונים). עם זאת, העומק האסטרטגי של המהלך של לפיד מרשים גם אם לא ישיג מט בסופו של דבר, וראוי לנסות ולהבין מה הוא מנסה לעשות.

גמביט

גמביט הוא מהלך פתיחה בשחמט בו שחקן מקריב כלי כדי להשיג יתרון עמדתי על לוח המשחק. גמביט הוא מהלך התקפי מסוכן משום שאם השחקן השני נוקט בהגנה יעילה, התוקף יכול להיוותר ללא יתרון עמדתי ועם גירעון חומרי (כלומר, פחות כלים על הלוח משל יריבו).

לפיד החליט לנקוט בגמביט מול נתניהו, כלומר להקריב כלי כדי להשיג עמדה עדיפה.

לפיד הבין שהסיכוי שיצליח להקים ממשלה בהתקפה חזיתית אינו גבוה ולכן עליו לנקוט באסטרטגיה של גישה עקיפה. "רקלאביבי" הוא הדבק שמחזיק יחד את מחנה השינוי. אמנם, זהו דבק חזק למדי אבל החתיכות שמודבקות בעזרתו לא משתלבות היטב יחד. לפיד הבין שעליו להקריב – ולו לזמן קצר – את רצונו להיות ראש הממשלה וזאת כדי לנצח במאבק הפוליטי בין נתניהו לבינו.

לפיד ובנט

בוויתורו על ראשות הממשלה, לפיד הציב מלכודת דבש מחוכמת בפני נפתלי בנט.

בנט הוא איש ימין. בניגוד לאביגדור ליברמן, ימניותו של בנט היא לא אינסטרומנטלית. בניגוד לגדעון סער, האיבה האישית שיש לבנט כלפי נתניהו – ויש לו איבה כלפי נתניהו – אינה מעבירה אותו על דעתו. אם נתניהו היה יכול להקים ממשלת ימין – בנט היה עומד לצידו. אבל נתניהו נכשל. ועתה לפיד מגיש לבנט על מגש של כסף את הפרס הגדול – ראשות הממשלה. אפשר להבין מדוע ההצעה של לפיד קורצת לבנט, למרות שהוא מסכן בכך את עתידו הפוליטי.

לפיד הבין שהוא יכול להשתמש בבנט כדי להשלים את הפאזל – הקמת ממשלה והכרעה, לפחות זמנית, של האלוף הוותיק.

אם לפיד יצליח להוציא את נתניהו מלוח המשחק, הוא נשאר בעמדה הטובה ביותר להיות ראש הממשלה בעתיד. בלי החשש של השמאל והמרכז מנתניהו – לבנט, לסער ולליברמן אין סיכוי גדול להקים ממשלה במסגרת המפלגות בראשן הם עומדים. היורש של נתניהו בליכוד יציב איום משמעותי ללפיד, ואולי גם שחקנים חדשים שיצטרפו למשחק במסגרת מפלגות חדשות או מפלגות קיימות, אבל אלו סיכונים המצויים בעתיד ואי אפשר להעריך אותם עתה. סביר להניח ש-"יש עתיד" תישאר המפלגה הגדולה והחזקה ביותר במרכז-שמאל ולפיד יבסס את מעמדו כמנהיג הגוש.

כאמור, לפיד מוכן להקריב את רצונו לכהן כבר עתה כראש ממשלה. אולם, אחרי ההקרבה הזאת המהלך האסטרטגי שלו עובר להקרבת כלים של היריב. אם בנט יסכים לכהן כראש ממשלה בקואליציה של גוש השינוי, הדבר יכפה עליו להתנתק מהימין האידיאולוגי ולהתמרכז. דרך זו אולי תשיג לו מצביעים חדשים, אבל אין ספק שהוא יאבד רבים ממצביעי הימין שהצביעו עבורו בארבעת סבבי הבחירות האחרונים. התמרכזות של בנט גם תכפה עליו להתפשר על חלק מהעמדות שלו בנושאים מדיניים ומשטריים. בדרך זו או אחרת, המהלך האסטרטגי של לפיד יביא או לחיסולו הפוליטי של בנט או להתקרבותו לגוש המרכז-שמאל – מצב של win-win מבחינת לפיד.

יאיר לפיד ונפתלי בנט

ליברמן וסער

התנתקות מוחלטת מהימין כבר קרתה למפלגה אחת – ישראל ביתנו. רק ששם ליברמן הוביל את המהלך ולא הובל אליו. ייתכן שהמניעים למהלך של ליברמן הם פרסונליים ותו לא, אבל לא מן הנמנע שהוא זיהה את מאגר המצביעים המדלדל שלו והבין שעליו להדגיש אלמנטים חברתיים. ישראל ביתנו הסיטה את המיקוד הפוליטי שלה לביקורת עזה על הציבור החרדי והחלה במהלך התקרבות לקבוצות החברתיות המרכיבות את גוש המרכז-שמאל. תהא מה שתהא הסיבה למהלך, ישראל ביתנו הפכה ממפלגת ימין מובהקת למפלגת מרכז.

גם לגדעון סער אין ברירה אלא להוביל את תקווה חדשה למרכז. גם במקרה של סער יש מניעים פרסונליים – הדם הרע בינו לבין נתניהו ידוע לכולי עלמא – אבל בחירתו לסכל ממשלת ימין "מלא-מלא", תרחיק ממנו מצביעי ימין רבים, קל וחומר אם תוקם ממשלה של גוש השינוי. כלומר, או שסער ייאלץ להתמרכז או שהוא יאבד את כל מאגר המצביעים שלו. סביר להניח שבמסגרת הליכוד לא תהיה לסער תקומה. למרות שבפוליטיקה הכול אפשרי וחלוף הזמן משכך חטאי עבר, קשה לראות את מצביעי הליכוד מוחלים לסער על בחירתו.

ההחלטות של ליברמן וסער משחקות לידיו של לפיד. התמרכזותו של ליברמן מכניסה אותו תחת כנפיו של לפיד (למרות שלסמוך על ליברמן הכספיתי לאורך זמן זה אף פעם לא הימור נבון). היחלשותו העתידית הצפויה של סער, מצמצמת את כוח המיקוח שלו, ומאפשרת ללפיד להכפיף גם אותו לרצונו – לפחות לעת עתה.

גדעון סער, אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו בזמנים יפים יותר

לפיד והרשימה המשותפת

לפיד מצליח להניע את בנט, את סער ואת ליברמן על לוח השחמט הפוליטי באופן שעולה בקנה אחד עם האסטרטגיה שלו – הקמת ממשלה. אולם, גם אם היעד לא יושג לפיד מצליח לפגוע בסיכויים של שלושת אלו להיות מועמדים לראשות הממשלה לאחר עידן נתניהו. אפילו אם בנט יהיה ראש ממשלה בסוף המהלך הנוכחי, קשה לראות איך הוא יצליח לשחזר את ההישג בעתיד.

אבל המהלך של לפיד מורכב הרבה יותר והרשימה המשותפת היא כלי מרכזי באסטרטגיה שלו.

נכון לעכשיו אפשר להקים ממשלה גם בלי הרשימה המשותפת. לקואליציה המשתרעת מימינה ותקווה חדשה ועד מרצ ורע"ם יש, באופן תיאורטי, 62 מנדטים (לתוצאות הבחירות לכנסת ה-24 ראה כאן). אולם, אם בנוסף לעמיחי שיקלי יהיה חבר כנסת נוסף ממפלגת ימינה (או ממפלגת תקווה חדשה) שיסרב להצטרף לממשלת בנט-רע"ם – אי אפשר להקים קואליציית שינוי ללא תמיכתה של הרשימה המשותפת.

הצטרפות של הרשימה המשותפת, או חלקים ממנה, לקואליציית השינוי היה ה-Plan B של לפיד אם לא היעד של האסטרטגיה שלו מלכתחילה.

לבנט יקשה מאוד לשבת באותה ממשלה עם איימן עודה, עופר כסיף ואחמד טיבי – גם אם זו ממשלה שהוא עומד בראשה וגם אם הרשימה המשותפת תומכת בממשלה זו מבחוץ. אם לפיד יצליח לעשות את הבלתי אפשרי ולשכנע את ימינה ואת הרשימה המשותפת לשתף פעולה בקואליציה של 68 מנדטים (67 בלי שיקלי), הוא ישיג את מטרתו הראשונית – הוצאת נתניהו ממעון ראש הממשלה.

אבל אם ימינה תפרוש, לפיד יוכל לנסות להקים ממשלה בראשותו שתשתרע מתקווה חדשה ועד הרשימה המשותפת ולהשיג את מטרתו העיקרית –ראשות ממשלה.

אולם, גם לתוכנית המבוססת על המשותפת יש חסרונות ברורים לעין. לפיד אולי התקדם מעבר ל-"זועביז" אבל קשה לראות את בל"ד מסכימה לשבת בממשלה כזו. אמנם, מדובר רק בחבר כנסת אחד, סאמי אבו שחאדה, אבל עם המשותפת ובלי בנט תהיה זו קואליציה של 61 מנדטים ומספיק קול אחד כדי לסכל את הקמתה. לא מן הנמנע שגם יועז הנדל וחברים אחרים בתקווה חדשה – למשל, בני בגין – יסרבו להצטרף לקואליציה המבוססת על הרשימה המשותפת בלי שיש להם את בנט להתחבא מאחוריו.

על כל פנים, ניכר שלפיד צופה פני עתיד ונחוש לשלב את הרשימה המשותפת בתור חלק אינטגרלי מגוש המרכז-שמאל. הקפיצה הנחשונית של רע"ם בהובלת מנסור עבאס מעמדה של צופה מהצד להשתתפות פעילה במשחק הפוליטי, אולי תקל על החלקים הפחות דוקטרינריים ברשימה המשותפת – ובייחוד תע"ל בהובלת אחמד טיבי – לעשות מהלך דומה גם אם נועז פחות.

יאיר לפיד ואחמד טיבי

גמביט המלך – וחסרונותיו

גמביט המלך הוא מהלך בו הלבן מקדם שני רגלים בטור המלך ובטור רץ המלך והשחור מקדם רגלי בטור המלך (ראו בתמונה המצורפת). במצב הזה, השחור יכול לבחור אם להכות את הרגלי הלבן בטור רץ המלך (גמביט המלך הנרצה) או לדחות את ההקרבה (גמביט המלך הנדחה). אם השחור בוחר בגמביט המלך הנרצה הוא משיג יתרון בכלים, אולם הלבן משיג בסיס איתן בערוגות המרכזיות של הלוח, מה שנותן לו נקודת פתיחה טובה למגוון התקפות כנגד השחור.

גמביט המלך

החיסרון של גמביט המלך הוא שמדובר בפתיחה הרפתקנית. שחקן הגנה נבון יכול לנטרל את היתרון העמדתי של התוקף ולפתוח לעצמו נתיב להתקפת נגד באגף המלך.

באנלוגיה הזאת, לפיד מוכן להקריב את הסיכוי המיידי שלו להיות ראש ממשלה כדי לנצח במשחק. אולם, למרות שההקרבה של לפיד פותחת בפניו אפשרויות "התקפיות" רבות, הגנה זהירה של נתניהו יכולה להביא לסיכול המהלך.

כך, למשל, נתניהו יכול להפעיל לחץ ישיר ועקיף על חברי כנסת מימינה וגם מתקווה חדשה שלא להצטרף לקואליציה של גוש השינוי בה מפלגות כמו העבודה, מרצ, רע"ם ואולי גם הרשימה המשותפת תתפוסנה מקום מרכזי. נתניהו יכול להפעיל גם לחץ עקיף על המפלגות בקצה השמאלי של הקואליציה המסתמנת. אם נתניהו יריץ קמפיין שיתמקד ב-"שמאליות" של קואליציית השינוי, הדבר יכול להניע את ימינה ואת תקווה חדשה, ואולי גם את ישראל ביתנו, להדגיש את ימיניותן, ובכך לדחוק את מפלגות השמאל להדגיש את שמאליותן. המרחק בין הקצוות יתרחב וקואליציית השינוי תקרוס לתוך עצמה לפני שתצליח להקים ממשלה.

יתרה מזאת, מדובר בקואליציה כה הטרוגנית שגם בלי התערבות של נתניהו יש סיכוי סביר שהיא לא תקרום עור וגידים. רק המבוי הסתום שאליו נקלעה המערכת הפוליטית לאחר ארבע מערכות הבחירות האחרונות הופך את הקואליציה הבלתי סבירה של ימינה עד רע"ם ואת הקואליציה הבלתי סבירה לא פחות של תקווה חדשה עד הרשימה המשותפת, קל וחומר את הקואליציה הבלתי סבירה בעליל של ימינה עד הרשימה המשותפת – לקואליציות אפשריות.

הגמביט אולי לא יצליח ונלך לבחירות חמישיות עם יתרון טקטי של נתניהו, אבל קשה שלא להעריך את המיומנות הפוליטית שלפיד צבר מאז הצטרף לפוליטיקה. בהחלט ייתכן שמה שאנחנו רואים עתה מול עינינו זה את חישולו של גוש המרכז-שמאל החדש – גוש בו יש השתתפות פעילה של המפלגות ה-"ערביות" – ואת ראשית סלילתה של הדרך שתוביל את יאיר לפיד למעון בית ראש הממשלה.

ניסים סופר הוא פובליציסט ועורך אחראי באתר דיומא