רע"ם בארמון המלוכה – על האסטרטגיה של מנסור עבאס בדרך לקואליציה

כשנכנס משה פייגלין לליכוד לפני שנות דור בראש "חטיבת מנהיגות יהודית" הוא טבע משל שימושי כדי להסביר לאנשי הימין העמוק מדוע עליהם להצטרף למפלגה שאינה תואמת לכל עקרונותיהם. בחייה של תנועה פוליטית אידיאולוגית, הסביר פייגלין, מגיע רגע שבו עליה להכריע האם לעקור מ-"בקתת המשרתים" ל-"ארמון המלוכה".

כל עוד המפלגה האידיאולוגית נמצאת בבקתת המשרתים, קרי בשוליים הפוליטיים, היא יכולה לדבוק בעקרונותיה ולהרגיש טוב עם עצמה. חמים, נעים ונוח בבקתת המשרתים. ארמון המלוכה, לעומת זאת, הוא מקום קר ומנוכר. בארמון יש תככים, מאבקי כוח ופשרות לא קלות אבל שם מתקבלות ההחלטות. לפעמים המשרתים יכולים להגיע להסדר כזה או אחר עם המלך, אבל הם לעולם לא ייקחו חלק בקבלת ההחלטות – מבחירתם שלהם – ולפיכך תמיד יישארו אחרונים בתור. כפי שאמר חבר הכנסת סאמי אבו שחאדה מבל"ד "אנחנו לא כאן כדי לקחת חלק בשלטון אלא כדי לייצג את האוכלוסייה שלנו מול השלטון".

במאמר זה אשתמש במשל של פייגלין כדי להבהיר את השינוי שעברה רע"ם בשנים האחרונות ממפלגה ערבית בבקתת המשרתים של הרשימה המשותפת, לתנועה שתפסה מקום בארמון המלוכה של קואליציית בנט-לפיד.

בתוכנית המצוינת של המקור "מי אתה מנסור עבאס?", רביב דרוקר וצוותו ליוו את עבאס במהלך השבועות הארוכים לפני הרכבת הממשלה, דרך המשבר של מבצע "שומר החומות" ושל מהומות ערביי ישראל בערים המעורבות, ועד לקשיים בליל הרכבת הממשלה ולהצלחה המפתיעה ברגע האחרון. התיעוד הנדיר הזה של תהליכי קבלת ההחלטות הפנימיים ברע"ם שופך אור לא רק על אחד מהמהלכים המשמעותיים ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית – מפלגה ערבית שחתמה לראשונה על הסכם קואליציוני – אלא גם על סוגיות יסודיות באסטרטגיה בכלל ובאסטרטגיה פוליטית בפרט. בהקשר זה, הסוגיה החשובה ביותר, ובה נעסוק, היא השאלה כיצד עוברים בפועל מבקתת המשרתים לארמון המלוכה. התהליך, כפי שנראה, מסובך ביותר, יש בו מעקשים רבים וכמקובל בתמורות אסטרטגיות מדובר בהימור גדול שיכול להוביל להצלחה גדולה אבל גם לחורבן פוליטי. פייגלין, למשל, סיים את המסע הפוליטי שלו בהתרסקות מפוארת. לעומת זאת, עבאס כבר רשם מספר הישגים משמעותיים, אפילו היסטוריים, אולם קואליציית השינוי עדיין בראשית ימיה, וההימור טרם הוכרע לצד זה או אחר.

על כל פנים, בינתיים אפשר כבר להפיק מספר תובנות מרכזיות אודות האסטרטגיה שלא עבאס: יתרונותיה של חשיבה אסטרטגית קוהרנטית ועקבית; הבנה מעמיקה של מחוות סמליות, וניהול מאוזן – לא דיקטטורי אבל גם לא רך מדי – של התנועה שאתה עומד בראשה. לדעתי, התובנות האלו צריכות להנחות כל מפלגה אידיאולוגית שמעוניינת לעבור מהשוליים הפוליטיים למרכז העשייה.

חשיבה אסטרטגית קוהרנטית

חשיבה אסטרטגית קוהרנטית ועקבית היא מצרך נדיר אצל פוליטיקאים. אסטרטגיה היא אמנות הגישור בין מטרות – שמטבען יכולות להיות בלתי מוגבלות – לבין אמצעים – שהם לעולם מוגבלים.

באופן תיאורטי עבאס יכול לשאוף שישראל תסיים את הכיבוש, תחלק את ירושלים, תסכים לזכות השיבה ותשקיע סכומי ענק במגזר הערבי, אבל בפועל, האמצעים הפוליטיים שלו מוגבלים, ולכן עליו לתעדף את המטרות שלו. קוהרנטיות אסטרטגית תמיד עומדת במתח עם קוהרנטיות אידיאולוגית. בעוד שקוהרנטיות אידיאולוגית מפליגה עם המטרות עד לקצה הלוגי, קוהרנטיות אסטרטגית מוותרת על חלק מהמטרות בהתחשב באמצעים המוגבלים.

אחת הבעיות בתקשורת הישראלית היא שעיתונאים רבים "מוותרים" לפוליטיקאים שהם מראיינים בסוגיה של קוהרנטיות אסטרטגית. כך, למשל, לפני הבחירות האחרונות מפלגות רבות החרימו זו את זו. לכל ההחרמות הללו היו סיבות אידיאולוגיות מצוינות מנקודת ראותן של אותן מפלגות, אבל השילוב בין ההחרמות השונות יצר מבוי סתום פוליטי שלא אפשר להקים ממשלה. עיתונאים שהיו מתמקדים בקוהרנטיות אסטרטגית, היו חייבים לשאול את הפוליטיקאים שהם מראיינים לא רק "האם צודק להחרים את X ו-Y?" אלא "איך תשיגו רוב של 61 אם תחרימו את X ו-Y?". כאשר השאלה הזו כבר נשאלה, התשובות הנפוצות "יש הרבה מאד דרכים" או "נמצא פתרון", לא הציגו קוהרנטיות אסטרטגית.

באותה תוכנית "המקור", עבאס אמר בגילוי לב לדרוקר כי זמן קצר לאחר שהצטרף לרשימה המשותפת הבין "שאיימן [עודה] מוביל לשום מקום". עודה, יושב ראש חד"ש, אינו איש בקתת משרתים מובהק כמו סאמי אבו שחאדה וחבריו בבל"ד. עודה כן רצה להכניס את הציבור הערבי למעגל קבלת ההחלטות, אולם ניסה לעשות זאת דרך שיתוף פעולה מהוסס עם השמאל בלבד, וזאת, כמובן, כדי לא לוותר על עקרונות (כך, למשל, המקסימום שעודה היה מוכן לעשות, זה להמליץ לנשיא על בני גנץ להקים את הממשלה). עבאס סבר שהגישה של עודה אינה קוהרנטית מבחינה אסטרטגית. ברגע שאתה נמצא בכיס של מחנה אחד, מחנה זה תמיד יתייחס אליך כאל סרח עודף.

מנסור עבאס כשמפלגת רע"ם עדיין הייתה חלק מהרשימה המשותפת

המפלגות הערביות שעמדתן לציונות עוינת באופן גלוי, "קשות לעיכול" לא רק לימין אלא גם למרכז. עבאס הבין שכדי להגיע להישגים היסטוריים, הערבים לא יכולים להישאר בכיס של השמאל ועליהם להיות מוכנים לשתף פעולה גם עם הימין. עבאס החל לקדם מהלך אסטרטגי ארוך טווח שנועד להכשיר שיתוף פעולה עם נתניהו ועם הימין. מהלך זה הגיע לשיא בפגישה של עבאס עם הרב חיים דרוקמן ובניסיונות הכושלים לשכנע את בצלאל סמוטריץ' לתמוך בממשלת ימין הנשענת על רע"ם. עבאס סבר ששיתוף פעולה עם הימין עדיף מפני שהדבר יכשיר אותו באופן אוטומטי גם בעיני המרכז והשמאל, בעוד ששיתוף פעולה עם המרכז והשמאל לא יכשיר אותו בהכרח בעיני הימין.

על פגישת מנסור עבאס והרב חיים דרוקמן | כאן 11

אחרי שנכשל בהקמת הממשלה, נתניהו אמנם הכחיש שהיה משא ומתן להקמת ממשלה בתמיכת רע"ם, אבל כפי שעבאס ציפה, די היה במשא ומתן לא רשמי עם הליכוד כדי להכשיר אותו בעיני השמאל, המרכז והימין הרך.

המהלך האסטרטגי של עבאס היה מבוסס על עיקרון בסיסי באסטרטגיה של לשון מאזניים במערכת פוליטית – כשיש שני צדדים על מפלגות לשון מאזניים לתמרן ביניהם. אלו מהמחנה הערבי שהשוו את עבאס בלעג לרשימות הלוויין הערביות של מפא"י, לא הצליחו, שוב, להבין את עיקרון הקוהרנטיות האסטרטגית. לאותן מפלגות לוויין לא הייתה יכולת מיקוח מול צד שאינו מפא"י. עבאס יצר יכולת מיקוח כזו לרע"ם ומכאן כוחו.

מחוות סמליות

עבאס הוא אולי הפוליטיקאי הראשון מהמגזר הערבי שהבין את חשיבותן של מחוות סמליות. עמדת מיקוח אסטרטגית היא חשובה מאוד, אבל כדי לסגור על הפער הרגשי הקריטי בין המפלגות הציוניות לבין המפלגות הערביות היה צורך "להושיט יד" – לפחות באופן חלקי – גם ברמה האידיאולוגית והרגשית.

נאום מנסור עבאס בנצרת, שמונה ימים לאחר הבחירות – מחווה סמלית כלפי הציבור היהודי | כאן 11

בראיון לדרוקר, עבאס הכה על חטא הן על כך שהחרים את הלוויית פרס והן על כך שהצביע נגד הסכמי אברהם. ביחס להחלטה שלא להשתתף בהלוויית פרס ציין עבאס שהוא נתן אז "כיסוי לעמדה הפופוליסטית" שרווחה ברשימה המשותפת. עבאס סיפר כי לאחר האירוע הוא הבין כמה שההחלטה הזו "פגעה בתדמית של חברי הכנסת הערבים" והוסיף שנזק דומה נגרם גם בעקבות ההצבעה של הרשימה המשותפת נגד הסכמי אברהם. כלומר, עבאס תפס את הנזק האדיר שצעדי מחאה אלו (שהתווספו לטעויות אחרות כמו הסירוב לחתום על הסכם עודפים עם מרצ) גרמו למעמדם של הפוליטיקאים הערבים בעיני המיינסטרים הישראלי.

עבאס היה חייב להתחשב גם בבייס האסלאמי והלאומי שלו עצמו. הפתרון לכוחות הסותרים שהופעלו על רע"ם היה, לעתים, שתיקה. במהלך הקמפיין הכריז עאיד כיאל, האסטרטג של רע"ם, על עוצר ראיונות בקרב בכירי המפלגה. ברם, עבאס בכל זאת עשה מספר צעדים סמליים אמיצים ששברו את הקונצנזוס בחברה הערבית ושסיכנו אותו באופן משמעותי מול הבייס שלו. כך, למשל, חברי כנסת ערבים מחד"ש ומתע"ל אמנם גינו רצח של אזרחים ישראלים בתחומי הקו הירוק ושל ילדים בשטחים, אבל לא גינו רצח מתנחלים, ואילו עבאס גינה גם את הפיגוע בצומת תפוח בו נרצח יהודה גואטה, תלמיד בישיבת איתמר, וזאת למרות מחאות רמות שהגיעו מצד גורמים ברע"ם עצמה. בעיני ערבים רבים, ההצהרות והמהלכים של עבאס, כמו הפגישה עם הרב דרוקמן, נחשבו כ-"התרפסות". בעיני עבאס אותן הצהרות ומהלכים היו צעדים סמליים שבאו לשבור קירות של איבה ושל חוסר אמוןת. במהלך המהומות הלאומניות בערים המעורבות, עבאס נלווה לראש עיריית לוד, יאיר רביבו, וביקר בבית הכנסת שהוצת בפרעות. לימים, סיפר בנט שהגעתו של עבאס לבית הכנסת השרוף "באמצע הרגעים הכי מתוחים" הייתה אחד המהלכים שגרמו לו לשנות את דעתו על עבאס אותו הגדיר בעבר "תומך טרור" (או, אם נבחר בהסתכלות צינית, מהלך זה סייע לבנט "להעביר" את שיתוף הפעולה עם עבאס בתוך סיעת ימינה).

רק יהודים מעטים הבינו את הסיכון האדיר שעבאס לקח באותו ביקור גורלי בבית הכנסת השרוף בלוד. הבעיה הייתה לאו דווקא הביקור בבית כנסת ולא גינוי שריפת בתי תפילה יהודים, אלא זה שעבאס נלווה לראש עיריית לוד יאיר רביבו – דמות שנואה בציבור הערבי. עודה קפץ על ההזדמנות לגנות את עבאס ואת האסטרטגיה שלו: "[להיפגש] עם רביבו שהצית את המצב שמה בלוד, זו התחנפות מתמשכת מצד מנסור כבר מספר חודשים. אני מתבייש בהתנהלות הזאת". לא זאת בלבד, בעקבות הביקור בלוד היו גם חברי רע"ם, כולל במעגלים הקרובים לעבאס, שקראו לו להתפטר. אפילו אבראהים חיג'אזי, מזכ"ל רע"ם, אחד מבעלי הברית הפוליטיים הקרובים ביותר של עבאס ומי שהיה חבר בצוות האסטרטגי המצומצם שהוביל את הקו המהפכני, תקף בהודעה פומבית את יושב ראש המפלגה על הפגישה עם רביבו. ראשי סניף רע"ם בלוד גינו גם הם את עבאס על כך שהוא נתן לגיטימציה למי שבעיניהם הוא מסית וגזען.

לאחר הביקור בבית הכנסת שנשרף בלוד – זעם על מנסור עבאס | כאן 11

ניהול מאוזן של התנועה שאתה עומד בראשה

בזמן המשבר הפוליטי שפרץ בעקבות מבצע "שומר החומות" והמהומות הלאומניות בערים המעורבות, בא לידי ביטוי המרכיב השלישי בארסנל של עבאס – השליטה המיומנת שלו במפלגת רע"ם. עבאס לא "הוצנח" לתוך רע"ם ולתוך הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, אלא היה תמיד בשר מבשרן. עבאס הקים את תא הסטודנטים בעל האוריינטציה הדתית "תחאלוף" ("האיחוד"), היה תלמיד של השייח' עבדאללה נימר דרוויש, כיהן כסגן יושב ראש הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, היה דובר מפלגת רע"ם, מזכ"ל המפלגה, ובסופו של דבר התקדם להיות יושב ראש המפלגה. במילים אחרות, עבאס כיהן בכל מנגנוני המפלגה והפלג הדרומי של התנועה האסלאמית והוא מכיר אותם היטב. לכן, דווקא בזמן המשבר הפנימי, עבאס השכיל להשיג לעצמו תמיכה מהשייח' ספואת פריג', סמכות הלכתית בכירה בפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, ולאחר מכן, בתהליך הדרגתי של הורדת ידיים, דיכא בהצלחה את המרד נגדו. יש לציין שעבאס השתלט מחדש על המפלגה בלי הצהרות רהב מצידו ומתחת לרדאר התקשורתי, וזאת כדי לא להשפיל את יריביו במפלגה ובתנועה. למרות המרד הפומבי, עבאס אף השכיל להשאיר את אבראהים חיג'אזי לצידו בהנהגת רע"ם. אתם יכולים לדמיין את בנימין נתניהו, למשל, ממשיך לעבוד באופן צמוד עם יועץ שתקף אותו באופן פומבי?

כדי להמשיך להחזיק במושכות התנועה ולהשביע את רצונו של הבייס, עבאס לקח הימור נוסף. הוא הודיע שהוא מקפיא את המשא ומתן הקואליציוני עד לתום מבצע "שומר החומות". אם המבצע היה נמשך שבועות ארוכים, כמו שקרה במבצע "צוק איתן", סביר להניח שהתוכנית של עבאס להצטרף לקואליציה הייתה כושלת והוא עצמו היה משלם מחיר פוליטי כבד על המהלך שקידם. אבל ההימור של עבאס הצליח. המבצע נגמר, הרוחות נרגעו, ועבאס הצליח להיכנס לקואליציה ולממשלה בתמיכתה של מועצת השורא. כאן יש לציין עוד מהלך אסטרטגי שהתבצע מתחת לרדאר התקשורתי. עבאס הצליח להפגיש את ראשי אגף התקציבים של משרד האוצר לפגישה מרתונית עם חכמי הדת של מועצת השורא, וזאת כדי שאנשי האוצר יסבירו לחברי מוצעת השורא מהיכן יילקחו התקציבים המיועדים לחברה הערבית וכיצד הם יוקצו. כך, עבאס בעצם הכניס את חברי מועצת השורא לתוך המשא ומתן, נתן להם להרגיש בעצמם את פעמי השינוי ההיסטורי, ובסופו של דבר השיג את תמיכתם בכניסה לקואליציה.

הנשיא ראובן ריבלין עם חבר הכנסת מנסור עבאס במהלך סבב ההתייעצויות בבית הנשיא, אפריל 2021

ההישג של עבאס – תם ולא נשלם

כך, באמצעות קוהרנטיות אסטרטגית, שימוש נכון במחוות סמליות וניהול פנימי מיומן, עבאס הצליח במהלך שרבים נכשלו בו – לקחת תנועה אידיאולוגית ולהעביר אותה מהשוליים הפוליטיים של בקתת המשרתים לארמון המלוכה של הקואליציה.

גם אחרי שהממשלה כבר הוקמה, עבאס המשיך עם אותה קוהרנטיות אסטרטגית. כך, למשל, בדיון על חוק האזרחות והכניסה לישראל, אם עבאס היה בוחר בקוהרנטיות אידיאולוגית, רע"ם הייתה צריכה להצביע נגד. הרי זה חוק שיש אפילו פוליטיקאים יהודים שמתנגדים לו, אז איך פוליטיקאי ערבי יצביע בעדו? במקום זאת, עבאס נכנס למשא ומתן עם שרת הפנים איילת שקד והצליח להשיג שורה של ויתורים משמעותיים. ויתורים אלו לא פגעו באינטרסים הביטחוניים והדמוגרפיים שהיו חשובים למפלגות הימין והמרכז בקואליציה, אך הקלו על החיים של מספר לא מבוטל של משפחות ערביות שנפגעו מהחוק (החוק עצמו נפל בסופו של דבר בגלל טעות אסטרטגית של שקד ושל ימינה, אבל זה נושא למאמר אחר).

יחד עם זאת, המהלך טרם הושלם. מי שבוחן את התנהלותם של שלושת חברי הכנסת האחרים של רע"ם – מאזן גנאים, ווליד טאהא וסעיד אל-ח'רומי – רואה שמבחינה נפשית הם עדיין לא עקרו לחלוטין מבקתת המשרתים לארמון המלוכה. אל-ח'רומי נמנע בהצבעה על הקמת הממשלה כמחווה כועסת על אירוע נקודתי של הריסה בנגב, אסטרטגיה מובהקת של בקתת משרתים. אפילו עבאס נמנע מלקחת תפקיד של סגן שר או שר כדי לא למתוח את החבל יתר על המידה (אם המהלך הנוכחי יצליח, סביר להניח שהוא ידרוש תפקידים כאלו לרע"ם בבחירות הבאות). נכון הוא שיחסי רע"ם עם הקואליציה לא מתנהלים על מי מנוחות, אך הכיוון הכללי חיובי – רע"ם נמצאת בתוך הארמון. נותר רק לחכות ולראות האם רע"ם תצליח להישאר בארמון גם לאחר ההתקלחות הביטחונית הבאה.

סמוטריץ' חזה בזמנו שאם המהלך של עבאס יצליח, המפלגות הערביות תגדלנה בצורה דרמטית ותהפוכנה ללשון מאזניים שאף צד פוליטי כך שאף צד פוליטי לא יוכל להתעלם מהן. סמוטריץ' צודק בעיקרון אבל התפתחות כגון זו יכולה להופיע גם מכיוון אחר. ברגע שהציבור הערבי יבין שאפשר לקצור הישגים לא רק מתוך בקתת המשרתים אלא גם ובעיקר מתוך ארמון המלוכה, לא מן הנמנע שתתפתח נישה פוליטית חדשה של מפלגות ערביות פרגמטיות. במוקדם או במאוחר, גם ערבים שאינם מוסלמים דתיים ושמתקשים להצביע לרע"ם, ירצו להשתתף בחגיגה. במילים אחרות, הצלחתו של עבאס יכולה לפתוח את השער למפלגות ערביות פרגמטיות נוספות – כמו מפלגת "מען" ("ביחד") למשל – ולשלב חלקים נרחבים של הציבור הערבי בתוך המיינסטרים הישראלי. אולם התפתחויות כגון אלו תלויות, עדיין, בהצלחת המהלך של רע"ם. האם מנסור עבאס יצליח לנווט את רע"ם במים הסוערים שהקואליציה לבטח תיקלע לתוכם? את התשובה לשאלה זו נדע רק בעתיד.

לאחר ההצטרפות לקואליציה – מנסור עבאס מדבר | כאן 11

פרופ' דני אורבך הוא מרצה להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים