ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו נואם בפני מליאת הכנסת, 2018   מקור: לע"מ (קובי גדעון)

ביום שני, חברי הכנסת מיכאל מלכיאלי ומשה ארבל ממפלגת ש"ס הגישו למזכירות הכנסת הצעת החוק לבחירה ישירה של ראש ממשלה בתוך שלושים יום. הצעת החוק של מלכיאלי וארבל באה למצוא פתרון, לכאורה, למשבר הפוליטי בו מצויה ישראל בשנתיים האחרונות.

על פי הצעת החוק של מלכיאלי וארבל, תוך חודש ימים תקיים ישראל בחירות לתפקיד ראש הממשלה וכל חבר כנסת שנבחר לכנסת ה-24 יוכל להתמודד לתפקיד, בתנאי שיביא 20 ממליצים של חברי כנסת מכהנים. כדי לנצח את הבחירות הישירות צריך להשיג תמיכה של 40% מהבוחרים, ואם אף מועמד לא קיבל שיעור תמיכה כזה, יתקיים סיבוב שני של בחירות ישירות תוך 14 יום. תוצאות הבחירות הישירות יפורסמו תוך שמונה ימים, והזוכה יקבל באופן מיידי את כל הסמכויות של ראש הממשלה ושל ראש הממשלה החליפי. המועמד שזכה בבחירה הישירה יוכל להרכיב ממשלה בתוך 90 ימים, ללא מעורבות של הנשיא בהטלת התפקיד..

מדובר באחת ההצעות המסוכנות שידעה הפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות. הצעת החוק של מלכיאלי וארבל מסמלת וויתור על המערכת הפרלמנטרית המבוססת על הבנות, פשרות ושיתופי פעולה. במערכת שבה המוסדות הפוליטיים מגויסים לטובת האינטרסים של הפוליטיקאים, האינטרסים האזרחיים נדחקים לשוליים, והיציבות הפוליטית רק תלך ותתערער.

הצעת החוק לבחירה ישירה גרועה רק קצת פחות מהצעת החוק שנועדה לאסור על נאשם בפלילים לכהן כראש ממשלה ומחוק צרפתי שבא לחלץ ראש ממשלה מהליך פלילי. הדבר החיובי היחידי שאפשר לומר לטובת הצעת החוק לבחירה ישירה הוא שבניגוד לשתיים האחרות, ההצעה של מלכיאלי וארבל באה לפתור בעיה פוליטית מבלי לערב את המשפט בפוליטיקה, דבר שרק תורם להגברת הדה-לגיטימציה של המערכת המשפטית. ברם, בדומה לשתיים האחרות, גם הצעת החוק לבחירה ישירה באה לפתור בעיה פרסונלית בפתרון מוסדי, מה שרק יוסיף ויערער את הלגיטימציה של המערכת הפוליטית.

בהיעדר הנסיבות הפרסונליות, אין סיבה לחוקק חוק לבחירה הישירה. הצעת החוק של מלכיאלי וארבל לא מכוונת לטובת הציבור ולא מיועדת לשיפור חברתי לטווח הארוך, אלא רק לספק גלגל הצלה לנפשות הפועלות בזירה הפוליטית הנוכחית.

זה לא סוד שהפוליטיקה הישראלית העכשווית ממוקדת רובה ככולה בדמותו של בנימין נתניהו. רוב גוש הימין הוא "רקביבי" בעוד רוב גוש השמאל-מרכז הוא "רקלאביבי". לא פלא, אפוא, שישנם ימנים אשר מכנים את עצמם "ימין אידאולוגי" כדי לאותת לציבור שהם קודם כל ומעל הכול דוגלים בערכים ימניים, וזאת יותר מאשר הם תומכים בנתניהו. קבוצה זו מייצגת ימין בעל תפיסה עצמית עצמאית מנתניהו, וכוללת את רשימת ימינה ואת רשימת הציונות הדתית. ישנם גם אלו המגדירים את עצמם ימין למרות שהם חולקים את סנטימנט רקלאביבי. בקבוצה זו, הנוהגת לכנות את עצמה "ימין ממלכתי" אפשר למצוא את מפלגת תקווה חדשה בראשות גדעון סער וכן יוצאי ליכוד כמו משה יעלון, בני בגין ואחרים. בגוש השמאל-מרכז יש קונצנזוס כמעט מוחלט שהאינטרס העליון הוא הדחת נתניהו (החריגה היחידה היא מפלגת רע"ם המוכנה לשתף פעולה עם שני הגושים). גוש השמאל-מרכז אף מוכן לזנוח את האידיאולוגיה המדינית-חברתית שלו ולהתחבר עם מפלגות ימין כמו תקווה חדשה כדי להפוך לגוש "השינוי" – גוש הרקלאביבי האולטימטיבי. פועל יוצא, אזרח שמתעניין בסוגיות נוספות מעבר לבנימין נתניהו, יכול להצביע רק למעט מאוד מפלגות.

לפיכך, האשמה בעיסוק המוגבר של המערכת הפוליטית בגורלו של איש אחד, מונחת הן לפתחו של הימין והן לפתחו של השמאל. הצעת חוק לבחירה הישירה החד פעמית הוא הוכחה ברורה – ללא כחל ושרק וללא שמץ בושה – לעידן שבו המערכת הפוליטית אך ורק בצרכים של האישים הפוליטיים הפועלים בהווה.

מטרת הצעת החוק של מלכיאלי וארבל היא לשמור את השלטון בידי נתניהו, משום שהשיטה הפרלמנטרית המתבססת על פשרות ושיתופי פעולה לא מעניקה לו יכולת זו. בשביל למשול, נתניהו מוכן לשנות את חוקי המשחק.

ובינתיים, האינטרסים של חבר האזרחים נדחקים לשוליים. על אף שהצעת החוק לבחירה ישירה נועדה, לכאורה, להחזיר אותנו ליציבות פוליטית, מדובר בפיקציה מוחלטת. גם אם נתניהו יהיה ראש ממשלה, השיטה הפרלמנטרית הקיימת לא תאפשר לו למשול. נתניהו לא יצליח להרכיב קואליציה רחבה ויציבה ובית המחוקקים יהפוך לזירה שעיקר פועלה מאבק פרסונלי. גוש השמאל-מרכז יקדם חוקים פרסונליים שיתבססו פוליטיזציה של מצבו המשפטי, והימין ינסה לקדם חקיקה פרסונלית נגדית.

כללי המשחק באים להסדיר את הפעולה התקינה של הקהילה הפוליטית שלנו. ברם, אם חוקים ואמצעים פוליטיים אחרים יהפכו לכלי נשק במלחמת גלדיאטורים פרסונלית בפרלמנט, הם יהפכו לעוד גחמה פוליטית צינית והלגיטימציה הציבורית שלהם תיפגע קשות.

הדמוקרטיה היא מערכת של כללי משחק שחייבים לשמור עליהם תוך כדי משחק. אכן, לעתים נדרשים תיקונים מוסדיים, אולם עדיף לעשותם שלא בעת של קונפליקט פוליטי עז שקורע את המערכת הפוליטית, ואין לעשותם כשהם מכוונים, באופן שקוף לגמרי, לצורך קידום אינטרסים אישיים. הגיע הזמן שהפוליטיקאים משני הצדדים יבינו שהצעות חוק פרסונליות הן רמאות לא לגיטימית ושהן רק פוגעות ביציבות המערכת הפוליטית.

דריה שלייפר היא סטודנטית לתואר שני בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב. חוקרת בנושאי פוסט-אמת, טכנוקרטיה ומדדי דמוקרטיה, וכותבת בנושאי אידיאולוגיה פוליטית, שמרנות ופוליטיקה השוואתית

users: דריה שלייפר

עוד בנושא

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר