תחנת חיסון נגד קורונה של שירותי בריאות כללית בהיכל התרבות של העיר נשר   מקור: ויקיפדיה (הנאי)

משבר הקורונה הטיל את מדינת ישראל לתוך מאבק איתנים בין שתי תרבויות פוליטיות – הגישה הקולקטיבית שאפיינה את העשורים הראשונים לקום המדינה ושהעלתה על נס ערכים של ערבות הדדית, קהילתיות ודפוסי ניהול אנכיים וריכוזיים, והגישה הליברלית-אינדיבידואלית שהתפתחה למן שנות השישים של המאה הקודמת ושהעמידה במרכזה ערכים של חירות, זכויות פרט ודפוסי ניהול אופקיים נוגדי סמכות.

הדיון שהתפתח בחברה הישראלית סביב הטלת הגבלות וסנקציות על סרבני חיסונים הוא ביטוי נוסף למאבק בין שתי הגישות. מאבק זה נוכח בשיח לאורך כל השנה האחרונה, במהלכה ישראל התמודדה עם מגפת הקורונה. אבל לאחרונה חלק החרפה בעוצמת המאבק עקב צמיחתה של מוטציה חדשה בשיח הליברלי בישראל שהחריפה את המתח בין הגישה הקולקטיבית לבין הגישה הליברלית-אינדיבידואלית.

המאבק בין שתי הגישות פחות נוכח במדינות דמוקרטיות כמו דרום קוריאה ויפן ואפילו אוסטרליה וניו זילנד. במדינות אלו ישנה תרבות פוליטית בעלת מאפיינים קולקטיביים ונטייה לערבות הדדית, לקהילתיות ואף לריכוזיות פוליטית. הצלחתן של מדינות אלו בבלימת המגיפה טובה לאין שיעור מזו של ארצות הברית ושל מדינות אירופה שתרבותן הפוליטית מייחסת משמעות גדולה יותר לפרט ולחירותו האישית. ההיסטוריה הפוליטית של ישראל מלמדת על מיזוג בין שתי התרבויות הפוליטיות האלו. מדינת ישראל הוקמה על יסוד תרבות קולקטיבית וריכוזית אבל בעשורים האחרונים התרבות הליברלית והאינדיבידואליזם שולטים בכיפה.

התהליך בו הפכו הליברליזם והאינדיבידואליזם לעיקרי יסוד בתרבות הפוליטית העולמית החל בשנות השישים של המאה הקודמת. תהליך זה הושפע מכוח אירועים גלובליים ובעיקר ממלחמת העולם השנייה, שדחפה את העולם המערבי למחוזות השיח הביקורתי כמשקל נגד לאידיאולוגיות הגדולות שהביאו חורבן על אירופה. אבל היה לתהליך המדובר גם הקשר מקומי ייחודי. שחיקת הממלכתיות של מפא"י, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה והתפתחות התרבות הרב-קהילתית, שחקו את האמון הציבורי בדרג הפוליטי ומילאו תפקיד מרכזי בתהליך צמיחתם של ערכי האינדיבידואליזם, הביקורתיות, החירות האישית וזכויות האדם והאזרח בישראל.

תהליך זה בלט במיוחד בשנה האחרונה על רקע ההתמודדות עם מגיפת הקורונה. אפשר היה לזהות זאת בקושי של המדינה ומוסדותיה לאכוף את מדיניות התגובה למגפת הקורונה ובהתפשטות הנטייה החברתית להטיל ספק ולהתנגד לכל מה שנתפס כציווי ממסדי. לגישה האנטי ממסדית היו ביטויים רבים כגון הפרות הבוטות של הנחיות המדינה מצד קהילות שלמות (המגזר החרדי והמגזר הערבי בלטו במיוחד, אך גם במגזר היהודי הלא חרדי היו לכך דוגמאות רבות); פתיחת בתי עסק בניגוד להוראות; ניסיון של ראשי ערים להנהיג מדיניות המנוגדת למדיניות הממשלה; ביקורת בוטה על הממשלה מצד גורמי תקשורת ואנשי ציבור בה שולבו קריאות מרומזות ולעתים מפורשות לאי ציות אזרחי; קיומן של הפגנות רחוב המוניות.

אין פלא כי מונחים כמו "מחאה" ו-"מחדל" מחד גיסא ו-"מרד", ו-"התנגדות" מאידך גיסא, הפכו למטבעות לשון נפוצים במיוחד בתקופה זו. מונחים אלו הדהדו את התרבות הפוליטית הליברלית על המשמעות הביקורתית שבה. אך לאחרונה חלה התפתחות מדאיגה במיוחד בהקשר זה. בהלימה להתפתחות הווריאנט הבריטי הקטלני בשדה הבריאותי התפתח "וריאנט ליברלי" אלים בשדה החברתי, שבא לידי ביטוי בהתנגדות החריפה והבוטה למבצע החיסונים. מקורו של הווריאנט הליברלי בנביעות העמוקות של שיח הזכויות, בתפיסה אנטי-ממסדית ובגישה המטילה ספק במבני הידע הקיימים.

הווריאנט החדש לקח את השיח הליברלי למחוזות קיצוניים. הספקנות הוחלה לא רק על השדה הפוליטי אלא גם על השדה המדעי. מעשה שלילת החיסונים שכוון – בשם הזכויות של האינדיבידואל – נגד הממסד ונגד הגישה הקולקטיבית, פנה נגד הפרט עצמו והאנטי-ממסדיות קיבלה גוונים של אובדנות עצמית.

הקצנה הזו אינה רק נחלתם של מכחישי קורונה מהסוג הסהרורי, ויש לה אדוות גם בציבור הרחב. אולם, ניתן לזהות את תחילתו של דיון פנימי בחוגים ליברלים אשר חשים חוסר נחת לגבי השימוש בשיח הזכויות ובתפיסות אנטי-ממסדיות נגד מבצע החיסונים, וזאת מתוך הבנה כי ההקצנה של השיח הליברלי מביאה לפגיעה בזכויות הפרט – אותו הפרט שהרעיון הליברלי נועד לשרתו.

ניצניו של חשבון נפש בקרב החוגים הליברלים מעודד, אבל דומה כי דרוש מעשה של איזון גם מנקודת מבט לאומית. יש לשקול בכובד ראש מה צריך להיות שיווי המשקל בין היסודות הקולקטיביים לבין היסודות האינדיבידואליים בתרבות הפוליטית הישראלית. על הזרמים הרעיוניים השונים בחברה הישראלית למקם את מערכת האמונות והערכים שלהם בתוך הקשרים קונקרטיים של זמן ומקום, ולא כיסודות אמוניים מוחלטים העומדים בפני עצמם. כך נוכל להיחלץ מהמשבר הנוכחי ולהתמודד באופן מוצלח יותר עם משברים עתידיים.

ד"ר דורון מצא הוא חוקר ומרצה בתחום הסכסוך היהודי-ערבי והחברה הישראלית ובכיר לשעבר בשירות הביטחון הכללי

אורית מצא מתמחה בחקר תרבות יפן, בעלת הבלוג היפנית הקטנה, ובעבר שירתה במערכת הביטחון הישראלית

users: דורון מצא ואורית מצא

עוד בנושא

הנקראים ביותר

המלצת העורכים