הפגנה נגד נתניהו   מקור: ויקיפדיה

הבטתי בשבועות האחרונים בהפגנות ליד מעונו של ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים, בהם השתתפו רבים שהביעו את דעתם הלגיטימית בצורה ראויה, אך בצידם גם לא מעטים שעשו דברים שונים ומשונים, ובעיקר גסים ומתריסים: חשפו חזה נשי לראווה על מנורה, ביצעו תנועות מגונות בעת שירת "התקווה" וכתבו שלטים עם נאצות גסות ומיניות כנגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו. השיא הזמני של הביטויים סרי הטעם הושג עם הצגת שלושה איברי מין גבריים ענקיים שנישאו בגאון, ועל כל אחד מהם משפט אחר. על אחד מאיברי המין הבחנתי בכיתוב "בואי, שרל'ה, הולכים".

Benjamin Netanyahu Facebook Post

מתוך דף הפייסבוק של ראש הממשלה בנימין נתניהו

במקביל לאירועים בירושלים קראתי בעניין רב את ספרו החשוב של סטיבן היקס "לחשוף את הפוסטמודרניזם", בהוצאת "שיבולת". דברים רבים התחוורו לי בעטיין של הקריאה בספר ושל הצפייה בהפגנות בטלוויזיה, בנוגע לכישלונו המתמשך של השמאל הפוליטי בישראל, שנתן את הטון בהפגנות בבלפור. זאת בהשראת תיאורו של היקס את הסוציאליזם המודרני בעולם ואת כישלונו, כמו גם את עקרונותיהם של ממשיכי דרכו, הפוסטמודרניסטים.

חולייה של השקפת העולם הסוציאליסטית, המודרנית, החלו, על-פי פרשנותו של היקס, עוד בתקופת היוולדה, לאחר שדחתה את עיקרי ההנחות של הנאורות ואימצה את הנחות הנאורות-שכנגד, ובראשן את הגותו של עמנואל קאנט, שהפרידה בין תבונה האנושית למציאות, בצורה שביססה את האי-רציונאליות של האדם, שנמשל ל-"עץ עקום" וליצור חוטא הנכנע לתאוותיו.

בכך דחה, כאמור, הסוציאליזם את העיקרון לפיו האינדיבידואל הוא יצור תבוני. על כן, וויתר הסוציאליזם על יישומו של עיקרון התבונה בפוליטיקה, במה שהפך מאוחר יותר לדמוקרטיה הליברלית, כמו גם על יישומו של העיקרון בממד הכלכלי, באופן שקידם שוק חופשי, רפואה מתקדמת ועלייה בתוחלת החיים, שכה אפיינו את המדינות הקפיטליסטיות ובלטו בהיעדרם במדינות הסוציאליסטיות, כבר במחצית הראשונה של המאה ה-20. לא זאת אף זאת, בהיעדר אמונה באינדיבידואל תבוני, העלה הסוציאליזם על נס את הקולקטיביזם, שהיווה בבוא העת השראה לא רק לקומוניזם, אלא גם לנציונאל-סוציאליזם.

גם הקלפים האחרונים, לכאורה, שנשארו מאוחר יותר בידיהם של הסוציאליסטים, קרי ברית המועצות וסין, הכזיבו, משנודע ברבים, באמצעות נאומיו לאומה של ניקיטה חרושצ'וב, על מסעות הטיהור של סטאלין בקרב אזרחי מדינתו. חרושצ'וב עצמו לא בחל, כבר ב-1956, לפעול גם מחוץ לגבולות ארצו נגד גורמים סוררים במדינות שהיו בנות ברית של הסובייטים כאשר נאמנותן לקומוניזם הוטלה בספק. בהמשך גם נודע לעולם על עשרות מיליוני סינים שנרצחו ב-"מהפכת התרבות", דבר שעבור רבים סיים את הרומן הסוציאליסטי עם מנהיג סין, מאו דזה-דונג. נהייתם של הוגי דעות מהשמאל העולמי אחרי מודלים אחרים לחיקוי, כגון קובה של קסטרו וקמבודיה של פול פוט, רק הדגימו את אובדן הדרך שלהם ושל האידיאולוגיה בה דגלו.

אשר על כן, בצוק העיתים של שנות ה-60, בהיעדר דרך אחרת לשינוי עולמי ותוך אימוץ האפיסטמולוגיה נוגדת התבונה והלא-רציונאלית שעוצבה מאתיים שנה לפני כן, נקט השמאל הסוציאליסטי באמצעי חדש, אלים במיוחד, שאמור הייתה להפיג את תחושת העלבון והקנאה שלו בהצלחת הקפיטליזם, ובכך הידרדר לניהיליזם.

מדובר בטרור האורבני של "השמאל החדש" בהשראת כתביו של הרברט מרקוזה, איש אסכולת פרנקפורט, מנאמני המרקסיזם ומגדולי המפקפקים ברציונאליות. טרור זה יצא לפועל באמצעות ארגונים רבים שפעלו בשנות ה-60 ברחבי העולם, ובהם הפנתרים השחורים בארצות הברית, סוואפו בדרום מערב אפריקה, מונטונרוס בארגנטינה, הבריגדות האדומות באיטליה ובאדר-מיינהוף בגרמניה.

לא במקרה, כיכב גם הטרור הפלשתיני המזרח תיכוני ברשימה מפוקפקת זו, באמצעות החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין, החזית העממית לשחרור פלשתין וספטמבר השחור, שנציגיו החלו את עידן ההשתתפות הפלסטינית באולימפיאדות, עם רצח הספורטאים הישראלים במינכן 1972. למרבה המזל, המדינות הדמוקרטיות הנאורות, ובהן ישראל, ידעו לחסל את הטרור הזה, שלא שב יותר במתכונת זו להטריד את העולם החופשי.

אבל לדעת היקס, השמאל האידיאולוגי לא הרים ידיים גם לאחר התמוטטות השמאל החדש וחיסול ארגוני הטרור שפעלו בהשראתו. כך נמצאו לשמאל מנהיגים חדשים, בעיקר באקדמיה, ובראשם מישל פוקו, ז'אן-פרנסואה ליוטר, ז'אק דרידה וריצ'רד רורטי, שסימנו, לדעת היקס, את הכיוון החדש לשמאל – הכיוון הפוסטמודרני.

על פי היקס, הפוסטמודרניזם הוא האסטרטגיה האפיסטמולוגית של השמאל הקיצוני האקדמי בבואו לתת מענה למשבר שגרמו מפלותיו של הסוציאליזם במשך יותר ממאה שנים, בתיאוריה ובמעשה. במסגרת מלחמתם החדשה, המבוססת על טינה, משתמשים הפוסטמודרניסטים יותר מכל בשפה ככלי נשק בסכסוכים חברתיים, ובדיבור לגופו של אדם, ולגופם של אנשים, כדי להשתיק קולות מתנגדים. היקס מצטט, בהקשר זה את אנדריאה דבורקין, מובילה של הפוסטמודרניזם בתחום הפמיניזם, המכנה את הגברים "אנסים" ואת ארצות הברית "פשיסטית". היקס מביא כדוגמא גם את סטנלי פיש, פוסטמודרניסט מוביל בתחום הספרות והמשפט, המכנה את מבקריו האקדמיים "קנאים" ושם אותם בקבוצה אחת עם הקו קלוקס קלאן.

היקס מסביר את הסתירות הרבות בפוסטמודרניזם כמי ש-"אינו חותר למצוא את יסודותיה ואת תנאיה של האמת, אלא חותר להפעיל כוח להשגת התכלית של שינוי חברתי", כהגדרתו של פרנק לנטריקיה, ממובילי האסכולה בתחום ביקורת הספרות והמשפט. כך למשל, רואה הפוסטמודרניזם את הסובלנות כטובה אבל כאשר הוא מגיע לעמדות כוח מגיעה איתו גם התקינות הפוליטית. הפוסטמודרניזם מדבר על סובייקטיביזם ויחסיות בנשימה אחת, אבל דרכו היא החלטית ודוגמטית. הפוסטמודרניזם רואה את כל התרבויות כשוות, אבל התרבות המערבית מתוארת על ידו כרעה והרסנית במיוחד.

הגדיל לעשות בהקשר זה ליוטר, שלדעתו סדאם חוסיין היה תוצר של מחלקות המדינה במדינות המערביות, כפי שהיטלר מוסוליני ופרנקו, נולדו מתוך "השלום" שנכפה על מדינותיהם מצד המנצחים במלחמת העולם הראשונה.

ומה עם הפוסטמודרניזם באומנות? ואיך הוא שייך למייצגי הביזאר בבלפור? היקס סבור כי כבר ב-1917 ניתן היה לראות במיצג "המזרקה" של דושאן את הניהיליזם של תנועת הדאדא, אותו ירש מאוחר יותר השמאל הפוסטמודרניסטי. דושאן – שבחר להציג בתערוכה של אגודת האומנים העצמאים בניו יורק באותה שנה משתנה, אותה רכש בחנות לחומרי בניין – סבר, לדעת היקס, כי "האומנות היא דבר שמשתינים עליו" וכי "חוויית האומנות אינה מרגשת ומרוממת", ואפילו "מותירה תחושת מיאוס".

Marcel Duchamp 1917 Fountain photograph by Alfred Stieglitz

"המזרקה" של מרסל דושאן

המפגנים המעליבים, הגסים ופוגעניים בבלפור, הן נגד סמלי המדינה והן נגד ראש הממשלה ומשפחתו, הם ניהיליסטים, לא רק בגלל אופיים כפי שתואר לעיל, אלא גם בגלל חוסר הנגיעה שלהם לוויכוח פוליטי ענייני וחוסר הקשר שלהם לשינוי כלשהו, שהם מבקשים, לכאורה, לתרום להיווצרותו. התחושה שמקנים יוזמי המיצגים הללו לצופים בהם היא של "שורפים את המועדון" ושל ניכור ושל ייאוש של השמאל מישראל, שהרוב בה דוחה מזה עשרות שנים את דרכו, הן בתחום הכלכלי והן בתחום הפוליטי, ובעיקר אחרי התמוטטות קונספציית אוסלו.

טוב יעשה השמאל אם ידיר מההפגנות בבלפור ובמקומות אחרים, את הביטויים הניהיליסטיים הללו, ויחתור לוויכוח ציבורי ענייני, שיוכרע, כמו תמיד, בקלפי.

ד"ר חיים פרנקל הוא מרצה לתקשורת במכללה למנהל ובמכללת "כנרת" בעמק הירדן

users: חיים פרנקל

עוד בנושא

הנקראים ביותר

המלצת העורכים