תוצאות הבחירות לכנסת ה-23   מקור: ויקיפדיה

בבחירות האחרונות זכה השמאל הציוני למפלה שלא הייתה כדוגמתה. רשימת העבודה-גשר-מרצ קיבלה רק שבעה מנדטים. זמן קצר לאחר הבחירות התפרקה הרשימה למרכיביה. הסקרים לא מנבאים טובות, ולא מן הנמנע שבבחירות הבאות תגיע העבודה לסף אחוז החסימה או אף מתחת לו. לאור כל זאת, אין אלא לשאול איפה יימצא בית לשמאל הציוני?

עם כל הכבוד למפלגת "כחול לבן", הרי גם לפני התפוררותה, לא הייתה זאת מפלגת שמאל. זה לא רק תל"ם של משה יעלון, פלג ימני ניצי במובהק, אלא המפלגה כולה אשר נמנעת מהבעת חזון מדיני שמאלי כמו מצרעת. גם כחול לבן המצומצמת וגם יש עתיד אינן מציעות חזון מדיני של ממש.

לרוע המזל, גם מרצ לא מהווה בית ראוי לשמאל הציוני הקלאסי. למרות שיש לא מעט פעילים ציוניים בהנהגת מרצ, מדובר במפלגת שמאל שהתנתקה במידה זו או אחרת מערכי הציונות. אין בכך משום אמירה שלילית על מרצ, שכן מדובר במפלגת שמאל ליברלי האוחזת בתפיסות אוניברסליות ואינה מזדהה במיוחד עם סנטימנטים לאומיים.

השמאל הציוני סובל לא רק מהיותו הומלס פוליטי, אלא גם ממשבר רעיוני חריף. ההתחייבות המוחלטת של השמאל לתהליך השלום הניבה נהרות של דם. גם ההתנתקות לא הביאה שקט ביטחוני כמובטח אלא שורה של עימותים בעצימות משתנה. הכישלון הביטחוני של ההתנתקות פגע יותר בשמאל שתמך במהלך, מאשר בימין שהוביל אותו.

למעשה, מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה וקריסת חלום השלום, נמצא השמאל באובדן דרך מדיני. גם מהבחינה הכלכלית משדר השמאל מסרים סותרים. חלק ניכר מנציגי השמאל בכנסת כבר לא מגויסים לטובת הסוציאל דמוקרטיה, אבל גם לא מגלים מחויבות לליברליזם כלכלי מתון.

אז אם אין לשמאל הציוני לא בית ולא דרך, מה נשאר לו? ובכן, מה שנותר זו החטוטרת הפוליטית-היסטורית שסוחבים הצאצאים הפוליטיים של מפא"י על גבם. מלבד הטינה ההיסטורית של המזרחים למפלגת העבודה, תרמו חוסר האמון של הרוסים והתרחקות הערבים להצטמקות האלקטורלית של השמאל הציוני. גם המחוייבות ההיסטורית לקיבוצים ולמושבים שאין להם ערך אלקטורלי משמעותי, יותר מזיקה ממועילה.

אפילו בתוכניות הפוליטיות של השמאל אין דבר מלבד דלות רעיונית. מה אנחנו מנסים למכור לציבור? לא שלום, לא ביטחון, ולא צמיחה כלכלית. רק נאמנות דתית לבג"צ, התנגדות לחוק הלאום וכמובן רק-לא-ביבי.

אבל לא הכל רע, ובתחתית תיבת הפנדורה של השמאל מסתתרת לה תקווה קטנה. השנים הרזות של השמאל הביאו לכך שרבים מהתומכים בו עברו למפלגות המרכז, אך אלו מצביעים שאפשר להחזיר חזרה. אולם הדרך להחזיר מצביעים שעזבו ולגייס תומכים חדשים, היא לא להמשיך בדרך שהובילה אותנו להיעלמות אלקטורלית ולדלות רעיונית. בעיקר צריך להיפרד מאסטרטגיית "רקלאביבי", הנשענת על אובססיה לראש המחנה היריב באצטלה של דאגה לשלטון החוק.

אז מה הפתרון? אולי הגיע הזמן להודות שמפלגת העבודה סיימה את תפקידה ההיסטורי, והגיע הזמן להקים מסגרת פוליטית חדשה לשמאל הציוני. מסגרת מפלגתית ברת קיימא לא ניתן להקים מהיום למחר, כלומר ייתכן שגם בבחירות הבאות ינחל השמאל הציוני מפלה ניצחת. אבל עכשיו זה בדיוק הזמן להתחיל ולחשוב איך מפלגת השמאל החדשה תצטרך להיראות.

למעשה, אין צורך להמציא את הגלגל מחדש. מפלגת העבודה תחת הנהגת יצחק רבין קיבלה 44 מנדטים בבחירות 1992, ואפשר לקחת אותה כמודל לחיקוי. ומה אפיין את העבודה תחת רבין? הבנה כי המשך השליטה בשטחים מסכן את מדינת הלאום של העם היהודי, לצד גישה ביטחוניסטית נוקשה; גישה ליברלית מתונה לכלכלה; הבנה שנבחרי הציבור הם המנהיגים שבחר הריבון, ולא שופטי בג"צ; ומעל הכל ציונות ברורה ולא מתנצלת. לשמאל הציוני לא תהיה תקומה אם לא יאזור כוחות וייצא אל דרך חדשה.

ניסים סופר הוא פובליציסט ועורך אחראי באתר "דיומא"

users: ניסים סופר

עוד בנושא

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר