לבטל את 7א.

פסילת מועמדותה של אבתסאם מראענה לכנסת על ידי ועדת הבחירות המרכזית, שוב מציפה את הבעייתיות של סעיף 7א. בחוק יסוד הכנסת.

סעיף 7א. הנוכחי קובע כי ניתן למנוע השתתפות בבחירות מרשימה או ממועמד בתוך רשימה אשר שוללים את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית או מסיתים לגזענות או תומכים במאבק מזוין נגד מדינת ישראל. בשנת 2008 הוסיפו סעיף המאפשר לפסול מועמדות לכנסת ממי ששהה במדינת אויב שלא כדין בשבע השנים שקדמו להגשת מועמדותו.

סעיף 7א. הנוכחי

כאשר חוקק בשנת 1985, סעיף 7א. בא להגן על שלושה עקרונות יסודיים: הגנה על קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, הגנה על האופי הדמוקרטי של המשטר במדינה, והגנה על קבוצות במדינה מפני הסתה גזענית נגדם.

סעיף 7א. המקורי, 1985

ישנה דיאלקטיקה מעניינת בין החלקים השונים של סעיף 7א. המקורי. מהחלק הראשון של הסעיף עולה כי האוכלוסייה הערבית אינה רשאית לתבוע לעצמה זכויות קבוצתיות שיש בהן משום שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. מהחלק השלישי של הסעיף עולה איסור על הסתה לגזענות מכל סוג, אבל חלק זה נוצר בתגובה להסתה נגד המיעוט הערבי במדינה.

כדי לדון ברצינות בסעיף 7א. צריך להזכיר שני אירועים רבי חשיבות בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל – פסילת המועמדות לכנסת של "רשימת הסוציאליסטים" בבחירות 1965 ופסילת רשימת "כך" בהנהגת הרב מאיר כהנא בבחירות 1984.

אבתסאם מראענה

אל-ארד

פסילת מפלגות הייתה קיימת בישראל עוד לפני שסעיף 7א. נחקק על ידי הכנסת.

במערכת הבחירות של 1965 פסלה ועדת הבחירות המרכזית את מועמדותה של מפלגת "רשימת הסוציאליסטים" לכנסת, משום שבין מקימיה היו חברים גם אנשי תנועת "אל-ארד". תנועת אל-ארד שללה את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. עוד קודם לכן, שר הביטחון הכריז על אל-ארד כארגון בלתי חוקי. על תנועת אל-ארד אף נאסר להתאגד באופן חוקי, ועתירה שהוגשה בנושא נדחתה על ידי שופטי בית המשפט העליון (בג"ץ 253/64). הנימוק המרכזי של ועדת הבחירות המרכזית לפסילה היה שיוזמי הקמת הרשימה הסוציאליסטית "שוללים את שלמותה של מדינת ישראל ואת עצם קיומה".

על החלטת ועדת הבחירות המרכזית הוגש ערעור לבית המשפט העליון. בפסק הדין הידוע בשם עניין ירדור, השופטים שמעון אגרנט ויואל זוסמן דחו את הערעור (ע"ב 1/65). ברם, לא היה שום חוק שהסמיך את ועדת הבחירות המרכזית לאשר או לסרב לאשר רשימת מועמדים לכנסת.

אגרנט קבע שרשימה אשר מטרתה הפוליטית לחתור תחת המדינה למעשה חותרת נגד רצון העם ולכן אין לה זכות ליטול חלק באותו תהליך של גיבוש רצון העם, קרי הבחירות. זוסמן הגדיר העיקרון של "דמוקרטיה מתגוננת", קרי זכותה של החברה המאורגנת להגן על עצמה מפני השואפים לחסלה. את פסיקתו, זוסמן ביסס על עקרונות על-חוקתיים (עם זאת, חשוב לציין כי למרות שהתבסס על עקרונות על-חוקתיים, זוסמן לא יישם אותם כדי לפסול חוק או חוק יסוד).

חיים כהן פסק בדעת מיעוט שעל הערעור להתקבל. כהן ציין בפסיקתו שבמדינה "בה שולט החוק, אין שוללים זכות מאדם, ויהא הוא הפושע המסוכן והבוגד הנבזה ביותר, אלא בהתאם לחוק בלבד".

שופט בית המשפט העליון חיים כהן

מאיר כהנא

למרות דבריו של השופט כהן, גם אחרי פרשת אל-ארד הכנסת לא חוקקה חוק המסמיך את ועדת הבחירות המרכזית לפסול רשימת מועמדים לכנסת. לאקונה זו בספר החוקים סייעה למפלגת "כך" בראשות הרב מאיר כהנא להיבחר לכנסת.

במערכת הבחירות של 1984, ועדת הבחירות המרכזית פסלה את מועמדותה של רשימת כך לכנסת (זאת למרות שמפלגת כך כבר התמודדה בשלוש מערכות בחירות לכנסת, בהן לא עברה את אחוז החסימה). ועדת הבחירות המרכזית ציינה בנימוקי הפסילה כי רשימת כך "דוגלת בעקרונות גזעניים ואנטי-דמוקרטיים, העומדים בסתירה להצהרת העצמאות של מדינת ישראל, תומכת בגלוי במעשי טרור, מנסה ללבות שנאה ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסייה בישראל, מתכוונת לפגוע ברגשות וערכים דתיים של חלק מאזרחי המדינה, ושוללת במטרותיה את אושיות היסוד של המשטר הדמוקרטי בישראל".

במקביל לפסילת מפלגת כך, ועדת הבחירות המרכזית פסלה גם את "הרשימה המתקדמת לשלום" מן הטעם כי רשימה זו "דוגלת בעקרונות המסכנים את שלמותה וקיומה של מדינת ישראל, ושמירת יחודה כמדינה יהודית".

שתי הרשימות ערערו לבית המשפט העליון ובפסק הדין הידוע בשם עניין ניימן הראשון (בע"ב 2/84) קיבלו השופטים את הערעור והתירו את ריצתן לכנסת.

שתי הרשימות המשיכו להתמודד בבחירות ונבחרו לכנסת. למרות שהרשימה המתקדמת לשלום הייתה פסולה בעיני רבים, ההשפעה של היבחרותה לא הייתה שקולה לרעידת האדמה שנגרמה למערכת הפוליטית עקב כניסתה של כך לכנסת. זאת משום שהרב כהנא בעל הדעות הקיצוניות והאמירות הבוטות היה מוקצה מחמת מיאוס בעיני השמאל הפוליטי והימין הפוליטי כאחד. התיעוב לכהנא הביא את המערכת הפוליטית להחיל הגבלות שונות ומגוונות על פעילותו של חבר הכנסת החדש.

היועץ המשפטי לממשלה פנה אל ועדת הכנסת בבקשה להצר את צעדיו של כהנא. חברי הכנסת יוסי שריד, אז במפלגת רצ, ועדנה סולודר ממפלגת המערך, יזמו את הגבלת החסינות הפרלמנטרית של חבר הכנסת כהנא באופן שלא תתאפשר לו "חופש התנועה בתחום המדינה" שניתנה בחוק חסינות חברי הכנסת.

הכנסת תיקנה את חוק העונשין וקבעה את ההסתה לגזענות כעבירה פלילית שדינה חמש שנות מאסר (סעיף 144ב. לחוק העונשין), כדי ליצור מגבלה על יכולתו של כהנא להסית באופן גזעני, אך החוק לא יושם ביחס אליו.

יושב ראש הכנסת שלמה הלל קבע כי סיעת יחיד, כמו שסיעת כך הייתה באותה העת, אינה יכולה להגיש הצעת אי אמון, אבל כהנא עתר לבג"ץ נגד ההחלטה ועתירתו התקבלה (בג"ץ 73/85). הלל גם סירב להניח שתי הצעות חוק פרטיות של כהנא על שולחן הכנסת. כהנא שוב עתר לבג"ץ ושוב עתירתו התקבלה (בג"ץ 742/84), אך יושב ראש הכנסת סירב לציית לפסיקה זו ואף שינה את תקנון הכנסת כדי שיתאפשר לו לעשות את מה שעשה.

השיא של פעולת המערכת הפוליטית נגד כהנא הגיע בחקיקת סעיף 7א. לחוק יסוד הכנסת. אמנם, הסעיף בא למנוע לא רק את מועמדותה של רשימת כך לכנסת בבחירות עתידיות אלא גם את מועמדותה של הרשימה המתקדמת לשלום, אבל החקיקה נוצרה בעיקר בשל ההתנגדות העזה והנרחבת שהייתה לכהנא בכנסת.

חבר הכנסת מאיר כהנא נואם בפני מליאת הכנסת

הפגיעה של סעיף 7א. בדמוקרטיה הישראלית

מדינת ישראל לא המציאה את העיקרון של הגבלת זכות ההיבחרות. יתרה מזו, ההגבלה של זכות זאת לרוב נולדת בטראומה חברתית ופוליטית. בישראל הייתה זו בחירתו של כהנא לכנסת, אולם במדינות אחרות נוצרה ההגבלה עקב טראומה עזה לאין ערוך יותר.

סעיף 21 בחוקה הגרמנית קובע שמפלגות אשר במטרותיהן או בהתנהגות של תומכיהן מוכוונות לבטל או לחתור תחת סדרי יסוד של דמוקרטיה חופשית או לסכן את קיומה של הרפובליקה הפדרלית גרמנית – מנוגדות לחוקה. סעיף זה נוצר בהשראת הטראומה של עליית המפלגה הנאצית ברפובליקת ויימאר.

התיקון ה-14 לחוקה האמריקאית קובע כי נושאי משרה ברשויות של ארצות הברית יהיו פסולים להיבחר לתפקידים מסוימים ולכהן במשרות מסוימות אם לאחר שנשבעו אמונים לחוקה היו מעורבים בהתקוממות או במרד נגד הפדרציה או נתנו סיוע וסעד לאויביה. תיקון זה חוקק שנים ספורות לאחר מלחמת האזרחים.

אבל למרות שישנן הגבלות על הזכות להיבחר במדינות דמוקרטיות אחרות, אין בכך בכדי להפחית מהפגיעה שפוגע סעיף 7א. במרכיבים היסודיים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית.

בבסיסה של דמוקרטיה, כל דמוקרטיה, מצויות הזכות לבחור והזכות להיבחר. ברגע שמונעים מאדם או מרשימה לרוץ לכנסת, לא רק פוגעים בזכותו לייצג ציבור, אלא גם שוללים מהציבור אותו הוא מייצג את הזכות להיות מיוצג בפרלמנט.

אבל סעיף 7א. פוגע לא רק בהליכים פרוצדוראליים של הדמוקרטיה, אבל גם במאפיינים הליברליים שלה. בדמוקרטיה ליברלית, כל אדם זכאי לחירויות המחשבה, הדעה והמצפון. וכן, זה כולל גם אנשים בעלי דעות קיצוניות. סעיף 7א. הופך את ועדת הבחירות המרכזית ואת בית המשפט העליון למנגנונים אינקוויזטוריים, וכופה על מתמודדים מקצוות הקשת הפוליטית לעשות שקר בנפשם. אבל לא מדובר רק במחשבה ובדעה, אלא גם בזכות של אדם לבטא את דעתו. סעיף 7א. יוצר אפקט מצנן מובהק על חופש הביטוי של מועמדים לכנסת. חמור מכך, הציבור הערבי ישראלי ובמידה מסוימת גם הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני היהודי, מבינים מהם גבולות הגזרה של חופש הביטוי בדמוקרטיה הישראלית, ונזהרים מלהביע את הדעות הקיצוניות האמיתיות שלהם.

אבל אם נצמדים ללשון החוק, ברי כי כל המפלגות הערביות מנועות מלרוץ לכנסת. שכן איזו מפלגה ערבית אינה שוללת את קיומה של ישראל כמדינה יהודית? והאם מי שסבור שישראל צריכה להתנהל לפי משפט התורה, למשל חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ', אינו מתנגד הלכה למעשה למדינה דמוקרטית? ומה עם אנשי שמאל שאינם משולי המחנה, המתנגדים למרכיב היהודי-לאומי בזהות הישראלית? האם השלב הבא הוא לפסול את מי שמתנגד לחוק הלאום מריצה לכנסת?

הפגיעה של סעיף 7א. במוסדות המדינה

המעורבות של הכנסת ושל בית המשפט העליון בהגבלת הזכות להיבחר פוגעת בלגיטימציה הדמוקרטית של רשויות אלו.

הכנסת למעשה פועלת נגד הרעיון העומד ביסודה – ייצוג הריבון על מרכיביו השונים. יתרה מזאת, כאשר הכנסת מתאגדת, דרך ועדת הבחירות המרכזית, להקיא גורמים קיצוניים מתוכה, יש בכך משום הפעלת עריצות הרוב.

סעיף 7א. פוגע גם בבית המשפט העליון, שכן האכיפה של סעיף 7א. בבית המשפט העליון היא אכיפה בררנית במופגן. מהעת האחרונה זכורה פסילת מועמדותו של מיכאל בן-ארי מלהתמודד בכנסת במקביל להתרת מועמדותה של הבה יזבכ, אבל למעשה אין בכך שום חדש, שכן סעיף 7א. נאכף באופן בררני כבר במערכת הבחירות הראשונה שהתקיימה לאחר חקיקתו.

בשנת 1988 שוב רצו מפלגת כך ומפלגת הרשימה המתקדמת לשלום לכנסת. ועדת הבחירות המרכזית שבה ופסלה את מועמדותה של מפלגת כך לכנסת, אך הפעם אישרה את מועמדותה של הרשימה המתקדמת לשלום. הוגש ערעור נגד שתי ההחלטות האלו. בעניין ניימן השני קבע בית המשפט העליון כי מפלגת כך מסיתה לגזענות ולכן פסילתה על סמך סעיף 7א. – כשרה היא (ע"ב 1/88). עוד באותו היום קבע בית המשפט העליון בעניין בן שלום כי למרות שהובאו ראיות לכך שהרשימה המתקדמת לשלום שוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית – כפי שהוגדר בחלק הראשון של סעיף 7א. – הדברים אינם משקפים "פרוגרמה אופראטיבית", ולכן אין לפסול את הרשימה (ע"ב 2/88)

מאז שב בית המשפט העליון והפגין פרשנות משפטית יצירתית ביותר כדי לא לאכוף את סעיף 7א. על מפלגות אנטי ציוניות וזאת בניגוד ברור ללשון החוק ולכוונת המחוקק. אמנם, האקטיביזם השיפוטי הרדיקלי הנוהג בבית המשפט העליון במשך יותר מארבעה עשורים הביא מוסד זה להתעלם באופן תדיר מלשון החוק ומכוונת המחוקק גם בעניינים רבים נוספים אבל האכיפה הבררנית המופגנת של סעיף 7א. הביאה לפגיעה קשה במיוחד באמון הציבור במוסד זה. יתרה מזאת, הטקס המחזורי בו בית המשפט העליון מפשפש באמירות עבר של מועמדים לכנסת, ומתרץ מדוע ביטויים השוללים את קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי וביטויים של תמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל אינם מצדיקים פסילה, מאירים מוסד זה באופן נלעג.

חברת הכנסת הבה יזבכ

הפחותה מכל הרעות

סעיף 7א. ועוד לפני כן פרשת אל-ארד מייצגים את הניסיון של הכנסת ושל בית המשפט העליון לבחור בפחותה מכל הרעות – הגבלת הזכות להיבחר היא אפשרות רעה מאוד, אבל נוכחותם של גורמים קיצוניים בכנסת רעה אף יותר.

עם זאת, אולי הגיע הזמן שהכנסת תשוב ותשקול מחדש מהי הפחותה מכל הרעות.

אי אפשר להכחיש שביטול 7א. יכול ליצור איום אמיתי על מדינת ישראל. ביטול הסעיף יאפשר לרשימות ולמועמדים המסיתים למרידות אלימות נגד המדינה או לאלימות נגד קבוצות בחברה או להחרבת המשטר הדמוקרטי להיבחר בכנסת. בנוסף, הסרת הסעיף תסיר את הרסן מעל גורמים קיצוניים שכעת חוששים פן יפסלו אותם מלהתמודד בכנסת.

עם זאת, אני סבור שהנזק שסעיף 7א. גורם ללגיטימציה הדמוקרטית של הכנסת ושל בית המשפט העליון עולה – בזמן הנוכחי – על התועלת שבו. יתרה מזאת, ספק אם סעיף 7א. יכול למנוע את היבחרותם של גורמים קיצוניים. נדמה שהעלאת אחוז החסימה מונעת את כניסתן של רשימות קיצוניות לכנסת באופן יעיל יותר מאשר סעיף 7א. או למצער מכריחה אותן "להתמתן", אם באמצעות התאחדות עם רשימות קיצוניות פחות, כמו במקרה של התאחדות "עוצמה יהודית" עם "האיחוד הלאומי", ואם באמצעות הצטרפות של מועמד קיצוני לרשימה לא קיצונית, כמו במקרה של אבתסאם מראענה ומפלגת העבודה. בכל מקרה, שופטי בית המשפט העליון הפכו את סעיף 7א. לאות מתה במקרה הטוב ולאמצעי להפגנת הדעה הפוליטית האישית שלהם במקרה השכיח. לפיכך, הגיע הזמן שהכנסת תשקול את ביטולו של סעיף 7א. ותותיר לריבון את ההחלטה מי תהיינה המפלגות שתייצגנה אותו.

ניסים סופר הוא פובליציסט ועורך אחראי באתר דיומא