יגאל חרד   מקור: אילנית

סיפור חייו של המוזיקאי יגאל חרד מקפל בתוכו שני נרטיבים סותרים. אמיתות מתנגשות לכאורה. הנרטיב האחד הוא "הממסדי", והשני מייצג סוג של זירת שוליים. בסיפור חייו של חרד השתלבו שני הנרטיבים באופן הרמוני והוא לא ראה בהם כל סתירה.

הנרטיב "הממסדי" מספר על יגאל חרד שנמשך אחר המוזיקה עוד בהיותו נער צעיר ובהגיעו לבגרות שירת בלהקת פיקוד מרכז כזמר ובעיקר כגיטריסט. לאחר שיחרורו הוא השתלב במופעי בידור רבים ומצליחים, בארץ ומחוצה לה. היה זה בשל כשרונו הרב אך לא מעט גם בזכות הקשרים החבריים שרקם עם גדולי הזמרים והמוזיקאים בארץ, ביניהם אריק לביא, אילנית, מירי אלוני, המנצח הנודע יצחק "זיקו" גרציאני, המלחין דובי זלצר ואלכס וייס, "מעבד הבית" של חברת התקליטים CBS (לימים NMC).

חרד נטל חלק בהפקות רבות, ביניהן המחזמר המצליח "הלו דולי" בכיכובה של חנה מרון (1968) ובמופע משיריה של נעמי שמר שהעלתה "חבורת בימות" (1972). הוא ניגן באלבומים של כוכבי הזמר הגדולים ביותר של תקופתו, כגון יהורם גאון, אריק איינשטיין, אושיק לוי, שלמה ארצי, יגאל בשן ואריק סיני; חרד שיתף פעולה עם אמנים רבים אחרים לרבות הדודאים, מתי כספי ושלמה גרוניך, וניגן כגיטריסט בפסקולים של סרטי קולנוע שהיו לקלאסיקות כמו "קזבלן" ו-"השוטר אזולאי".

יגאל חרד, "בלדה לשוטר אזולאי" (לחן: נורית הירש)

חרד אף הצליח להשתלב ב-"מדורת השבט" המרכזית של מדינת ישראל הצעירה – בפסטיבלי הזמר והפזמון שהתקיימו במוצאי יום העצמאות. הוא היה מנגני התזמורת בפסטיבל של 1973, ובפסטיבל הזמר של שנת 1974 אף שר על הבמה כשהוא מלווה בגיטרה יחד עם עוזי חיטמן את הזמרת אילנית בשירה "אם יפול הכוכב שלי".

אילנית, "אם ייפול הכוכב שלי", בליווי יגאל חרד ועוזי חיטמן (מילים ולחן: יאיר רוזנבלום)

בנוסף, חרד היה אחראי לעיבודים של אינספור שירים. עיבודו הראשון היה ללהיט של בעז שרעבי "פמלה" (1971). בין עיבודיו הנודעים ניתן למנות את אלו שביצע לשיריו של חברו הטוב אריק לביא, ביניהם "היה או לא היה" למילותיו של אלכסנדר פן, "שלכת" למילותיו של יעקב אורלנד (שניהם בלחנו של מרדכי זעירא) ובייחוד "בבוסתנים" האהוב, שיר אותו גם הלחין. לחן אחר של חרד המוכר לכל ילד שגדל בישראל של שנות השמונים הוא שיר הפתיחה של תכנית הילדים "מועדון החתול שמיל".

אריק לביא ויגאל חרד, "בבוסתנים" (מילים: אריק לביא, לחן ועיבוד: יגאל חרד)

בניגוד לנרטיב הממסדי, "נרטיב השוליים" מספר על יגאל חרד, הילד משכונת "כרם התימנים", שהיה לאחד מגיבורי הזמר הים תיכוני-מזרחי. מי שבפועלו הענף כנגן, מלחין, מפיק ומעבד, מילא תפקיד מכריע בהתפתחותה ובהתבססותה של סוגה מוזיקלית זו.

חרד היה למעבד מוביל בחברת התקליטים של "האחים ראובני". במסגרת עבודתו זו היה אחראי לעיצוב הסאונד של המוזיקה המזרחית בישראל. הוא עיבד כמה מהאלבומים המשפיעים ביותר של הזמר המזרחי בשנות השבעים והשמונים, לרבות אלבומיה של להקת "צלילי הכרם" (הצמד דקלון ובן-מוש), אלבומה השני של מרגלית צנעני "שמור אותי" ואלבומו של חיים משה "תודה". חרד עיבד את כל שירי האלבום "להיות אדם" של זוהר ארגוב וכן את שירו האלמותי "ים של דמעות" (מהאלבום הנושא אותו שם). אמנים מזרחיים בולטים נוספים שבאלבומם נטל חלק כמעבד או כנגן הינם שימי תבורי, אבנר גדסי, נסים סרוסי, ישי לוי, נתי לוי, משה גיאת, דקלון, אהרון עמרם ואביהו מדינה.

המפתח להבנת הוורסטיליות בפועלו המוזיקלי של חרד – מעבר לדפוסי אישיותו ולאופי חינוכו – טמון בתשוקתו למוזיקת פולקלור אותנטית באשר היא. כפי שסיפר בראיון ליואב קוטנר: "אני אוהב את השיר מאיפה שהוא מתחיל, כלומר מהעם. אם אני אראה מישהו... מאיזושהי עדה... שר שיר ומנגן אותו בצורה נכונה ואותנטית, אני הולך על זה".

Yigal Hared and Ilanit

יגאל חרד ואילנית

אהבה זו היא שאפשרה לו לנדוד בין מופעי הבידור הלאומיים בבנייני האומה לבין הקלטות "מחתרתיות" של האחים ראובני, בין שירי המולדת הנשגבים לכאורה של "יפי הבלורית" ל-"ים של דמעות" של ארגוב המסומם, בין "בבוסתנים" של לביא ל-"מורי" של דקלון, בין "שירי התהילה" של אילנית ל-"שמור אותי" של מרגול. המפתיע הוא שיגאל חרד מעולם לא היה נטע זר באף אחד מהמקומות ולא נתפס ככזה על ידי הסובבים אותו. הוא תמיד השתלב בטבעיות בכל סביבה מוזיקלית, חברתית ותרבותית בה פעל.

על אף היותו גיטריסט מחונן שהתשוקה לגיטרה הייתה נטועה בו ושהיה נכון ללמוד מכל מורה בארץ ובעולם, חרד לא היה וירטואוז גיטרה. היו נגנים טובים ממנו. תפארתו הייתה בעיבודיו המוזיקליים שבאו לידי ביטוי בעיקר בפועלו בזמר הים תיכוני. חרד עצמו ראה בעיבודיו את פסגת יצירתו והתפעם כל פעם מחדש כיצד מהלך תזמורתי עשיר ומורכב שנרקם בראשו, קורם עור וגידים, כשהאחים ראובני מעמידים לרשותו את הנגנים, האינסטרומנטים והציוד הדרושים לכך.

קצרה היריעה מלפרט ולו על חלק קטן מעיבודיו הרבים של חרד. ניתן עם זאת לקבוע כי עיבודיו מתאפיינים בכמה אלמנטים ייחודים הכוללים פתיח מקורי בתחילת השיר, קטע סולו באמצעו, שילוב של כלים שלא היו שכיחים בזמר המזרחי (כמו כלי נשיפה וכלי קשת) ועיטורי כינורות השזורים לאורך השיר.

דוגמא בולטת לסגנונו של חרד נמצאת בעיבוד ובהפקה המוזיקלית שעשה ל-"שמור אותי" בביצועה של מרגלית צנעני. על מסגרת של מקצב בס-תופים מזרחי, "הלביש" חרד כינורות דומיננטים בפתיחה, בסולו האמצע הנמרץ והסוחף, ובעיטורי הרקע המופיעים לאורך כל השיר.

מרגלית צנעני, "שמור אותי" (מילים ולחן: ציון שרעבי)

עיטורי הכינורות החמים עוברים כחוט השני גם ברוב שירי האלבום "להיות אדם" של זוהר ארגוב שכולם, כאמור, פרי עיבודו של חרד. מוטיב זה בולט במיוחד בשירים "להיות אדם" ו-"כשאת לידי" המבוסס על מסגרת מקצב של בס-תופים הדומה לזו שבשיר "שמור אותי".

זוהר ארגוב, "כשאת לידי" (מילים: עוזי חיטמן, לחן: עממי יווני).

כאמור, חרד גם אחראי לעיבוד המופתי, הייחודי והמקורי של "ים של דמעות". בשיר זה מפתיע חרד בשימוש בסקסופון נוגה באינטרו, בעיטורי הרקע ובסולו הביניים. לצד הסקסופון, חרד אינו מוותר על עיבודי מיתרים וירטואוזיים ומרטיטים במיוחד, שכוללים רביעייה קאמרית של שני כינורות, ויולה וצ'לו. השימוש בסקסופון ובקוורטט מותאמים באופן נפלא לטקסט הבלוזי הכואב.

זוהר ארגוב, "ים של דמעות" (מילים: זמירה חן, לחן: רפי גבאי)

יגאל חרד סימל אפוא, בלי אומר ודברים, את מוזיקת הפולקלור הישראלית במובנה הרחב. הוא נע בחופשיות מהזירה המוזיקלית של סשה ארגוב לזו של זוהר ארגוב ובחזרה, וביטא בפועלו האמנותי את העובדה שמוזיקה ישראלית המושרת בעברית אחת היא, על אף שהסגנונות נראים, על פניו, שונים. בסופו של דבר, אלה אותם הצלילים, זו אותה הגיטרה, זו אותה השפה.

* התמונות בכתבה באדיבות הזמרת אילנית

users: אמיר מזור

עוד בנושא

אולי יעניין אותך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר