"דוד וגוליית" מאת מלקולם גלדוול

בתמונה הפסל "דוד" של ברניני

סיפור דוד וגוליית נתפס כדוגמא מושלמת לניצחונו של החלש על החזק. מצד אחד גוליית, גיבור מלחמה חמוש כהלכה, מצד שני דוד, רועה צאן אלמוני אוחז רק בקלע. הימור על נצחונו של גוליית נראה כדאי ובכל זאת זה לא מה שקורה בסיפור. האנדרדוג מרהיב עוז לצאת אל מול המנצח הצפוי, ומביס אותו בלי מאמץ. התרגום המגוחך לעברית של כותרת המשנה – מ-"Underdogs, Misfits, and the Art of Battling Giants" ל-"איך להפוך חולשה לכוח" – מסתמך על האסוציאציה המיידית של שם הספר, אבל גלדוול מתכוון למשהו אחר, עמוק יותר. הוא מבקש לערער על ההגדרה האבסולוטית של יתרון ושל חסרון, מצביע על חסרונות לגודל ועל יתרונות לחולשה, וקובע כי לא תמיד אנחנו מזהים נכונה את אלה ואת אלה. על פניו דוד הוא החלש, אבל רמזים בטקסט המקראי הובילו חוקרים מסוימים למסקנה כי גוליית לקה באקרומגליה, גדילה מופרזת, שתופעות הלוואי שלה הן תשישות (אל גוליית התלווה אדם שנשא את המגן עבורו) וראיה לקויה (ולכן נדמה היה לו שדוד נושא מקלות מולו). דוד, לעומת זאת, היה קלע מוכשר, ורוגטקה לא הייתה סתם משחק להשתעשע בו. קַלָּעִים בצבאות מסוימים היו כוח רב עוצמה שהכריע מערכות. כלומר, החלש האמיתי בעימות היה בעצם גוליית, ומה ששיחק לטובתו, עד שהופיע דוד, היה התפיסה המוטעית שגודל הוא כוח.

בפרקים הבאים גלדוול מביא דוגמאות לתפיסות שגויות שכאלה, מספר על חסרונות ששימשו מנוף להישגיות, ומתאר אנדרדוגים שידעו לעשות שימוש בכלים שעמדו לרשותם כדי להשיג את יעדיהם. להלן כמה מן הנושאים בספר.

מקובל לטעון כי ככל שכיתת לימוד קטנה יותר, כך אפקטיביות הלמידה גדלה, שכן המורה יכול לייחד יותר תשומת לב לכל תלמיד. גלדוול טוען כי סוגיה זו מתנהגת כעקומת U הפוכה: התועלת גדֵלה כשהכתה קטֵנה, אך מעבר לגודל מסוים צמצום מספר התלמידים דווקא פוגם באפקטיביות. הסיבה לתפיסה המוטעית הרואה בגודל הכיתה את העיקר נובעת מן ההתעלמות מן התועלת שבאינטראקציות בין התלמידים. כשמספרן פוחת, חווית הלימוד טובה פחות. "האין משהו מוזר בפילוסופיה חינוכית שחושבת על התלמידים האחרים בכתה של הילד שלך כמתחרים על תשומת הלב של המורה ולא כבעלי ברית בהרפתקת הלמידה?" תוהה גלדוול.

האם כדאי לכל אחד לשאוף להתקבל לאוניברסיטת עילית? גלדוול מספר את סיפורה של אישה, תלמידה מצטיינת, ששאפה להיות מדענית, אבל מצאה עצמה בעמדה של "דג קטן בבריכה גדולה" כשהגשימה את חלומה להתקבל לאוניברסיטה מליגת הקיסוס. "מה שחשוב בקביעת הסיכויים שלכם להשיג תואר במדעים, הוא לא רק היכולת הלימודית שלכם. מה שחשוב הוא מה דעתכם על היכולת שלכם ביחס לאנשים האחרים בכתה שלכם", טוען גלדוול, לדעתי בפשטנות יתרה. אותה אישה, מכל מקום, נטשה את לימודיה. אם הייתה בוחרת באוניברסיטה יוקרתית פחות, הייתה נמצאת בעמדה המועדפת של "דג גדול בבריכה קטנה", והיום הייתה עוסקת במדע, כפי שתכננה. ה"-חולשה" של היותה בעלת סיכויים מופחתים להיות סטודנטית מובילה במוסד היוקרתי, יכלה להפוך ליתרון. בהקשר זה גלדוול טוען כי הרווארד מקבלת ספורטאים מחוננים בעלי כישורים אקדמיים נמוכים יחסית כדי למלא את השכבה של דגים קטנים בבריכה, לתועלתם היחסית של הסטודנטים האחרים. "אם נגזר על אדם להיות בשר תותחים בחדר הכתה, בוודאי מוטב שלאיש הזה יהיה ערוץ חלופי להגשמה עצמית במגרש הפוטבול". ואני חשבתי שהאוניברסיטה מבקשת לחזק את נבחרות הספורט שלה למען יוקרתה. יש בטיעון הזה משהו מעורר ספק, ולא מצאתי לו סימוכין.

גם תיאור מערכת בירמינגהם, שבה נאבקו אנשיו של מרטין לותר קינג בחוקי האפליה הגזעית, יוצר רושם של הטיית העובדות לטובת הטיעון. גלדוול מספר על אירועי המערכה כדי להציג כיצד אנדרדוגים אמיתיים נאלצים להשתמש בתחבולות ובמה שהוא מכנה מעשי נוכלות כדי להביא צדק. וייט ווקר, האסטרטג של המערכה, ביקש להביא את מפקד המשטרה המקומי לאיבוד סבלנות ולחשיפת אופיו האמיתי שהיה גזעני ואלים. הפגנות מעוטות משתתפים נערכו בשעה שבה אנשים גודשים את הרחובות בשובם מן העבודה, כדי ליצור רושם מוטעה של ריבוי משתתפים. ילדים נקראו לעזוב את הלימודים ולהתכנס למטרות מחאה. בסופו של דבר זכה ווקר בחשיפה שעלתה על כל ציפיותיו. מפקד המשטרה שלח כלבנים מול המפגינים, והתמונה האייקונית שצולמה במקום מראה כלב תוקף נער שחור. בעוד הטיעון של גדלוול בנוי כהלכה, וכל אדם הגון יצדיק את ה-"תעלולים" של ווקר, גלדוול מתבונן בתמונה ומתפייט על מה שנדמה לו שהוא רואה בה: במקום שוטר תוקפני שמשסה כלב בנער חסר אונים, הוא רואה שוטר טוב לב, שהצטרף ליחידת הכלבנים כדי להימנע מהצטרפות ליחידות אחרות נגועות בשחיתות. הוא רואה כלב עדין, ושם לב שברכו של הנער מורמת לבעוט בכלב. ברור שהייתה פה אלימות משטרתית, אבל בלהיטותו לבסס טיעון על הנוכלות הלגיטימית של האנדרדוג הוא מתבונן בתמונה מן הזווית הרצויה לו.

נדמה לי שהפרשנות שלו סובייקטיבית גם בתיאור ההתנהלות ההרואית של העיירה לה שאמבון-סור-ליניון, שתושביה הצילו אלפי יהודים בתקופת השואה. סיפורם נכלל בספר כדוגמא לאופן בו טראומה, שהיא מן הסתם חסרון, הופכת לכוח מניע. תושבי העיירה היו הוגנוטים, פרוטסטנטים צרפתים שנרדפו על ידי הקתולים עד מחצית המאה ה-18. לייחס את פעילותם בשואה לצל הטראומטי של הרדיפות ההן נראה לי מרחיק לכת.

עוד בנושאי הספר: התועלת הפוחתת שבענישה מחמירה; למידת היוון, המסתמכת על כשרון טבעי ומכוונת להעצמתו, לעומת למידת פיצוי שמכורח הנסיבות – כמו בדיסלקציה, כדוגמא – מוצאת מסלול עוקף מכשול; "הפספוסים הרחוקים", כלומר התנסות בפחד מצמית אך ללא פגיעה פיזית, כהסבר לחוסן של תושבי לונדון בתקופת הבליץ; בחירה בדרכי התנהלות שאינן מביאות תועלת משום שאסטרטגיות של החלשים קשות יותר; ועוד.

למרות שהספר כתוב ברהיטות, מתאר מקרים מעניינים, ומעלה רעיונות הראויים לעיון, "דוד וגוליית" הוא ספר חלש במכלול כתביו של גלדוול. נדמה שהוא בורר את העובדות, מציג רק את אלה שתומכות במה שהוא מבקש לטעון, ומבליע את האחרות. כך, לדוגמא, כשהוא מספר באריכות על השיעור הגבוה של מצליחנים שאיבדו הורה בגיל צעיר, הוא מבליע בפסקה בודדה את השיעור הגבוה של אסירים שחוו אותו אובדן. טראומה יכולה להוביל לקיצוניות משני צידי הקשת החברתית, אבל גלדוול בוחר בהצגה בלתי מאוזנת. בנוסף, כמה מתיאורי המקרים מסופרים באריכות מרובה מדי, כך שהמסר מתפזר במקום להתמקד. לא אופייני למי שכתב ספרים טובים לאין ערוך כמו "מצוינים", "מה שראה הכלב" ו-"איך לדבר עם זרים". אסכם אם כך בהמלצה על שלושת אלה.
.
דוד וגוליית: איך להפוך חולשה לכוח / מלקולם גלדוול
כנרת זמורה דביר, 2014
תרגום מאנגלית: נעמי כרמל
280 עמודים

אתי סרוסי היא מבקרת הספרים של אתר דיומא ובעלת בלוג סקירות ספרים