סיפורה של גדר ההפרדה – התחלות

בתמונה גדר ההפרדה ליד באקה אל-גרבייה, 2004

הקבינט המדיני-ביטחוני קיבל היום החלטה לסתום את הפרצות בגדר ההפרדה בצפון השומרון בעקבות גל הפיגועים שהתרגש עלינו. יש לברך את הממשלה על החלטה זו ולקוות שסוף סוף תתקבל החלטה לסתום את הפרצות לכל אורך גדר ההפרדה ולהשלים את מתווה בנייתה – עשרים שנה לאחר שבנייה זו החלה.

כמו ממשלות קודמות, גם הממשלה הנוכחית הזניחה את גדר ההפרדה. וכמו ממשלות קודמות, גם הממשלה הנוכחית התעוררה לראות את היתרונות שבגדר ההפרדה רק לאחר שנשפך דם יהודי. זאת משום שחברי ממשלות ישראל – מימין ומשמאל – כמו גם בכירי הצבא, שבו והחמיצו את חשיבותה הביטחונית הרבה של הפרדה פיזית בין הפלסטינים לבינינו. ראוי אפוא לשוב ולספר את סיפור הקמתה של גדר ההפרדה ואת קורותיה מאז הקמתה ועד היום.

ונתחיל, כנהוג, בהתחלה.

גדר ההפרדה ליד היישוב בת חפר הסמוך לצפון השומרון

• סיפורה של גדר ההפרדה – ההתנגדות לגדר

• סיפורה של גדר ההפרדה – מבצע "חומת מגן"

• סיפורה של גדר ההפרדה – הקמת הגדר

• סיפורה של גדר ההפרדה – הפסקת הבנייה

• סיפורה של גדר ההפרדה – תקופת נתניהו

• סיפורה של גדר ההפרדה – הגדר הטובה

האינתיפאדה השנייה

האינתיפאדה השנייה לא דמתה לאינתיפאדה הראשונה. זו הייתה אינתיפאדה של ירי מנשק חם, של קסאמים, ובעיקר של פיגועי התאבדות שגבו קורבנות רבים. לממשלה של אריאל שרון שנכנסה לתפקידה ב-7 במרץ 2001, לא היה אפילו יום אחד של חסד. פיגוע רדף פיגוע, ותחושת הביטחון האישי של אזרחי ישראל התערערה לחלוטין. רבים חדלו להשתמש בשירותי התחבורה הציבורית. אני עצמי חמקתי בדרך נס מן הפיגוע בקפה הלל שבמושבה הגרמנית בירושלים. כשעה אחרי שהעיתונאית רינה מצליח ואני יצאנו מבית הקפה, התפוצץ בו מחבל מתאבד של חמאס. שבעה נהרגו ועשרות נפצעו. תחושת הבעתה לא עזבה אותי באותו לילה.

היה לי ברור שהקמת גדר הפרדה שתסכל כניסת מחבלים לישראל היא הדרך היחידה להגן על אזרחי ישראל ולשכך את האינתיפאדה. כמובן, תמכתי בפעולות הצבאיות למיגור הטרור, אבל סברתי שאין בהן די. בלי הגדר, ידעתי, נמצא את עצמנו בבור ללא תחתית. לכן פתחתי בקמפיין בלתי מתפשר.

לא הכנתי מצגות ולא ערכתי סרטונים. נטלתי את מפת הארץ וסימנתי בה את תוואי הגדר ההגיוני בעיני. העיקרון שהנחה אותי היה "מקסימום יהודים ומינימום ערבים" בצד הישראלי של הגדר. השתדלתי, ככל שהדבר היה הגיוני, להשאיר בצד הישראלי של הגדר יישובים יהודיים ולהוציא מחוץ לגדר אזורים שבהם התגוררה אוכלוסייה פלסטינית צפופה, גם אם היו בהם התנחלויות.

התוואי שסימנתי השתרע מאזור טירת צבי שבעמק בית שאן ופנה מערבה ודרומה, בעוברו דרך צפון השומרון, צפון ירושלים ואזור יהודה, עד הגיעו לדרום מדבר יהודה. בשרטוט שלי, גושי ההתיישבות הישראליים הגדולים שממזרח לקו הירוק נכללו בצד הישראלי, כלומר המערבי, של תוואי הגדר. גושים אלה שכללו את אריאל, מעלה אדומים, גוש עציון ויישובים הצמודים לקו הירוק כמו אורנית, בית אריה, בית"ר עילית ומודיעין עילית, נגסו כ-10 אחוזים מן השטחים שבצד הפלסטיני של הקו הירוק והותירו מעבר לגדר כ-90 אחוזים מהשטחים שכבשנו ב-1967.

נוכח הקונצנזוס הפוליטי היחסי שהתגבש סביב גושי ההתיישבות ביהודה ושומרון, קרבתם לקו הירוק והעובדה שכבר ב-2001 הם מנו כ-200 אלף תושבים, היה לי ברור שהם חייבים להיכלל בצד הישראלי של הגדר – הן מסיבות ביטחוניות והן מסיבות מדיניות. באותה עת מנו כל ההתנחלויות שמעבר לקו הירוק גם יחד (גושי ההתיישבות וההתנחלויות המבודדות) פחות מ-300 אלף תושבים (היום, כמובן, הן מונות הרבה יותר). בהנחה שברבות הימים תיהפך הגדר לגבול מדיני ויהיה צורך לפנות התנחלויות שנמצאות מחוץ לצד הישראלי של הגדר, לא היה אפשר להעלות על הדעת את פינוים של גושי ההתיישבות. פינוי של קבוצת אוכלוסייה גדולה כזו לא יזכה לתמיכה פוליטית וציבורית, וגם יהיה כרוך בקשיים מעשיים גדולים. השארתי אפוא את גושי ההתנחלויות בתוך הצד הישראלי של הגדר ויצאתי לדרך.

וזו הייתה דרך חתחתים.

גיוס תמיכה ציבורית

פעלתי בכל ערוץ אפשרי: מחוגי בית, דרך פגישות עם אנשי צבא ועד נאומים בכנסת ודיונים בוועדת החוץ והביטחון. הייתי כאחוז דיבוק. באמתחתי היה רק מסר אחד לעמיתי בזירה הפוליטית והביטחונית: "חייבים לבנות גדר! רק הגדר תציל אותנו!" הציבור היטיב להבין את מה שהפוליטיקאים ואנשי הצבא סירבו להכיר בו. זכיתי לתמיכה הולכת וגוברת ביוזמה שלי מצד אזרחים, ואילו בממשלה ובכנסת נקלעתי לעימותים חריפים.

בכל מפגש שקיימתי עם אזרחים – גם כאשר הקהל היה ימני בדעותיו – השתכנעו האנשים שהקמת הגדר היא צעד בלתי נמנע. כך, למשל, אירע בכינוס תושבים בקריית גת ב-2002 – בשיא האינתיפאדה השנייה. רוב המשתתפים היו ליכודניקים, ואני – נציג מובהק של מפלגת העבודה ועוד מתומכיו הנלהבים של תהליך אוסלו – הוחזקתי בעיניהם כחשוד מיידי בשמאלנות מאוסה.

קריית גת ממוקמת באזור רגיש, בסמוך לחברון ולעיירה תרקומיא. באותה עת היו תושבי העיר שרויים בחרדה מוחשית ויומיומית לחייהם. הרגשתי את רחשי הבוז וההתנגדות בקהל עוד לפני שהתחלתי לדבר.

"אתם יודעים שכל אחד מאיתנו עלול להירצח מחר", פתחתי ואמרתי.

השתרר שקט, והאוזניים היו כרויות לשמוע את דברי.

"כולנו באותה סירה", המשכתי ואמרתי, וסיפרתי שאשתי לשעבר אוסרת על ילדינו להתרחק מסביבת הבית ברמת השרון ולנסוע בתחבורה ציבורית, מחשש שייקלעו לפיגוע.

"אז מה עושים? איך מונעים פיגועים?" שאלו.

"זה פשוט מאוד. בונים גדר סביב יהודה ושומרון שתמנע כניסת מחבלים".

"אז למה לא בונים גדר?" הקשו אנשי קריית גת.

"כי אריק שרון רוצה את ארץ ישראל השלמה. זה חשוב לו יותר ממניעת פיגועים", עניתי.

ככל שתשובתי הייתה אמיתית, היא הייתה פרובוקטיבית מאוד בעיני הקהל שישב מולי. שרון היה מנהיגו הנערץ ודבריי גרמו לרוגז ולהתקוממות. עם זאת, כמו מרבית מצביעי הליכוד, גם הרוב המכריע של תומכי הליכוד בקריית גת לא היו מוכנים לסכן את חיי ילדיהם בשל קדושת האדמה בשטחי יהודה ושומרון.

במקביל לפעילותי קמו תנועות אזרחיות עצמאיות למען הקמת גדר הפרדה. החשובה שבהן הייתה "המועצה לשלום ולביטחון", שעם חבריה נמנים יוצאי מערכות הביטחון בדרגות בכירות. הם תמכו בהקמת הגדר וניהלו פעילות ענפה בנושא. היזם ואיש העסקים, דרור הלוי, היה פעיל מרכזי ועשה נפשות לרעיון הגדר בקרב ראשי רשויות, אזרחים ופוליטיקאים.

ראש הממשלה אריק שרון

אריק שרון

הרגשתי שיש לי רוח גבית עזה מהשטח, והדבר חיזק אותי במאבקי בחזית הפוליטית. בחזית הזאת, ההיגיון הבריא עומד בתחרות קשה ומתמדת עם קיבעונות אידיאולוגיים ואינטרסים פוליטיים ואישיים. שרון היה אחד המתנגדים הראשיים להקמת הגדר. הוא שב וטען שאפשר לנצח את האויב הפלסטיני גם בלעדיה. כפי שלימים תיאר דב ויסגלס בספרו, שרון חשש שתוואי הגדר יקבע את שיעור הנסיגה הישראלית מן הגדה (ראו דב ויסגלס, אריק שרון – ראש ממשלה).

בישיבות הממשלה – כך סיפר לי רובי ריבלין, שר התקשורת באותה ממשלה (באותם ימים לא הייתי חבר ממשלה) – נהג שרון לעשות ממני צחוק. שריו, ובראשם לא אחר מאשר בן מפלגתי, שר החוץ שמעון פרס, החרו החזיקו אחריו. "האב הרוחני של גדר ההפרדה", כינה אותי שרון בלגלוג באחת הישיבות, ופרץ בצחוק גדול.

במרץ 2017 סיפר הנשיא ריבלין לקבוצת אורחים על חלקי במהפך שעבר שרון. "תדעו לכם, אין מי שהשפיע על אריק בנושאי ההתנתקות מעזה וגדר ההפרדה ביהודה ושומרון יותר מאשר חיים", אמר.

אכן, הלעג של שרון התפוגג לימים והתחלף בהחלטה נחושה להקים את הגדר. אבל המהפך לא אירע ביום אחד.

חיים רמון כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל

* סדרת מאמרים זו מבוססת על הדיון בגדר ההפרדה בספר נגד הרוח שהוצא לאור על ידי "ידיעות ספרים". מערכת "דיומא" רוצה להודות לחיים רמון על הסכמתו לפרסום עיבוד לדיון בספר