נדיבות על חשבון אחרים – על הסערה סביב העסקה של המוזיאון לאמנות האסלאם עם בית המכירות סותבי'ס

הפולקלור הלבנוני מספר שפעם אחת, לפני שנים רבות, נפגש נשיא לבנון דאז באשיר ג'ומאייל עם עיתונאי אירופאי כלשהו. השניים דנו להם בבעיות המזרח התיכון ובפרט בבעיה הפלסטינית. לקראת סוף הפגישה, העיתונאי הרגיש בטוח מספיק בכדי להציע לג'מאייל פתרון לתחלואי האזור. "מדוע", שאל, "שלא תקימו לפלסטינים מדינה בשטח לבנון? הרי ישראל אינה מתכוונת לעשות זאת". ג'מאייל חייך במרירות לבן שיחו וענה לו "אל תהיה נדיב על חשבוני".

תופעה זו שג'ומאייל תיאר נפוצה במיוחד במחוזותינו. אנשים שמתעניינים במשברים שונים ומשונים מזדרזים לעיתים להציע ויתורים שאחרים – ולא הם עצמם – יישאו במחיר שלהם. הדוגמאות לכך הן רבות. כך, למשל, אמריקאים שרוצים להגשים חזון זה או אחר במזרח התיכון ממרחק בטוח, כאשר המקומיים, ולא הם, יסבלו וידממו מהכישלון הצפוי או שמאלנים שמוכנים לתת לפלסטינים את הגדה המערבית כולל כל ההתנחלויות אבל בלי לוותר חס וחלילה על אדמות חקלאיות של קיבוצים בחילופי שטחים. לאחרונה התאכזבתי להיווכח כיצד פוליטיקאים, עובדי ציבור, עיתונאים, אנשי אקדמיה ומומחים לתרבות ולאמנות נכשלו באותו האופן בדיוק, והפעם בשערורייה שקשורה במוזיאון לאמנות האסלאם.

המוזיאון לאמנות האסלאם

למי שלא מכיר, מוזיאון ל. א. מאיר לאמנות האסלאם השוכן בשכונת קטמון הישנה בירושלים, הוא אחד המוזיאונים המרהיבים במדינת ישראל. מי שמגיע אליו, יזכה לראות אוסף קבוע של אוצרות מאיראן, סוריה, מצרים, הודו ומרכז אסיה – החל מספרי קוראן עתיקים, עבור במנורות מסגדים, שטיחים, כלי נשק ותכשיטים, ועד כלי חרסינה עדינים, כדים מזהב ומכסף ושמלות מעשה אומן.

המוזיאון לא גדול במיוחד, והפריטים בו מסודרים היטב במספר תערוכות קבע ומלווים בהסברים מאירי עיניים. בנוסף, אפשר לראות במוזיאון תערוכות מתחלפות בנושאים מגוונים, למשל תולדות הקפה מאתיופיה ותימן ועד לישראל.

במוזיאון מוצג דרך קבע גם אוסף השעונים העתיקים של סר דיוויד סולומונס, אביה של מייסדת המוזיאון. אמנם, תערוכה זו אינה קשורה לאמנות האסלאם אבל מובטח שלא תצליחו להתיק את המבט מהשעונים המופלאים. אוסף השעונים של המוזיאון עמד במוקד אחת מהתעלומות הגדולות בהיסטוריה של הפשע בישראל, כאשר יותר ממאה שעונים נדירים – ביניהם שעון שנבנה עבור המלכה מארי אנטואנט – נגנבו בפריצה למוזיאון בשנת 1983. המשטרה, הביטוח וגורמים אחרים שחיפשו אחר השעונים העלו חרס בידם. בשנת 2006, לאחר שהפורץ הלך לעולמו, בת זוגו החזירה את רוב השעונים חזרה למוזיאון. המשטרה הישראלית ומשטרות זרות שפתחו בחקירה מחודשת לאחר החזרת השעונים, הצליחו לגלות שעונים נוספים ברחבי העולם וכיום נמצא כל האוסף במוזיאון מלבד 13 שעונים שטרם נמצאו.

שעונים מאוסף השעונים במוזיאון לאמנות האסלאם

הסערה סביב העסקה עם סותבי'ס

המוזיאון לאמנות האסלאם נתמך בעיקר על ידי הקרן הפרטית "הרמן דה שטרן". מכיוון שמדובר במוזיאון פרטי, המדינה מעניקה לו תמיכה זעומה – 1.12 מיליון שקלים. שאר התקציב מגיע מתרומות נוספות ומהכנסות עצמיות.

מזה שנים שהמוזיאון לאמנות האסלאם חי על בלימה. קרן הרמן דה שטרן נפגעה קשת במשבר הכלכלי של 2008, וחוסר הוודאות הכלכלית שאפיין את המוזיאון הפך אקוטי עם מגפת הקורונה שהביאה לסגירת כל המוזיאונים למשך תקופה ארוכה.

עוד לפני הקורונה, המוזיאון תכנן להבטיח את עתידו הכלכלי באמצעות מכירה של 268 פריטים – מתוך כלל 5,525 הפריטים המצויים במוזיאון – לבית המכירות הבריטי סותבי'ס.

כתבת הארץ, נעמה ריבה, ציינה בזעזוע שבין הפריטים הללו ניתן למצוא "שטיח טורקי מפואר, קסדה מצרית ייחודית ושעון ברגה נדיר מזהב" ("הארץ", 25.10.20). אמנם, 209 מתוך 268 הפריטים שהועמדו למכירה היו מאוחסנים ממילא במחסן המוזיאון, ולכמה מהם היו תחליפים דומים באוסף המוצג, אבל כל זה לא מנע מהמבקרים לצאת בשצף קצף נגד ההחלטה (יש לציין כי בין הפריטים שהועמדו למכירה היו גם מספר אוצרות היסטוריים נדירים ויקרי ערך במיוחד).

משרד התרבות, רשות העתיקות, מומחים לארכיאולוגיה ולאסלאם ואפילו הנשיא ראובן (רובי) ריבלין, מתחו ביקורת על המוזיאון המוותר על אוצרות יקרים מפז כדי להשיג מימון לפעילותו. היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלביט, אף קיים דיון משפטי בסוגיה בהשתתפות המשנה ליועץ המשפטי דאז דינה זילבר, שר התרבות דאז חילי טרופר ופרקליטת מחוז ירושלים.

מובן מאליו שאף אחד מהמבקרים לא הציע פתרון מעשי של מימון חלופי למוזיאון. כלומר, בנדיבותם כי רבה המבקרים רצו לשמור על ערכי היסטוריה ועל אוצרות לאומיים, אולם לא על חשבונם, אלא על חשבונו של מוזיאון פרטי המצוי בקשיים כלכליים.

למען ההגינות יש לציין כי מנהל המוזיאון דאז, נדים שיבאן, סיפק לא מעט תחמושת למבקרים. שיבאן, עובד סוציאלי במקצועו, הכפיף את האוסף לתפיסת עולם פציפיסטית תמוהה. בראיון לתוכנית "גם כן תרבות" בהנחיית גואל פינטו, שיבאן אמר שהחליט למכור " מה שבחרנו למכור זה כמה קסדות של לוחמים, מכיוון שאני לא מקדש מלחמה וגם ככה סגרתי את הגלריה של כלי מלחמה". מנהל שסוגר את אחת מהגלריות הפופולריות ביותר במוזיאון מסיבות פוליטיות, ואז מתלונן שהוא נמצא בקשיים כספיים, אכן אינו מעורר אמון רב. על כך אמרה פרופ' חנה טרגן, חוקרת אמנות האסלאם מאוניברסיטת תל אביב: "הופתעתי מהנימוקים שסיפק שיבאן, הנעדר השכלה בתולדות האמנות... תמוה גם שהוא מתייחס לקסדות היסטוריות ולחרבות שאותן העביר לסותביס כייצוג של מלחמה הנוגד את תפיסות השלום שלו. הרי לא מדובר באוסף פרטי שלו". טרגן גם יצאה נגד הטענה של שיבאן שהמכירה כוללת פריטי אמנות "שיש להם כפילות" באוסף, והדגישה כי מדובר בחפצים נדירים וחד פעמיים.

בסופו של דבר, נכנע המוזיאון ללחץ הציבורי ולאיומים של משרד התרבות, והחליט לבטל את המכירה ברגע האחרון. התוצאות היו הרות אסון. סותביס דרשו מהמוסד המרושש קנס של 1.4 מיליון פאונד על הפרת חוזה, שהמדינה כמובן סירבה לשלם. בצוק העיתים, נמצאה קרן קטארית שהסכימה לשלם את הקנס, תמורת זכות לשאול את אחד מאוצרותיו יקרי הערך של המוזיאון, כד כסף יפיפה ונדיר מהמאה ה-12, לתצוגה של אמנות אסלאמית בפריז למשך שנתיים תמימות.

קערה מעיראק מהמאה ה-10

"אל תהיה נדיב על חשבוני"

ומה עם הבטחת עתידו של המוזיאון לאמנות האסלאם ואיתנותו הפיננסית? ברגע שסערת המכירה שככה, כל המבקרים הנחרצים נעלמו להם ללא שוב. מה זה עניינם? הם הרי הגשימו את מטרתם ונותרו נאמנים לערכיהם המקצועיים, האמנותיים והמוסריים. בפועל, כל מה שהם השיגו זה שפריטים שרובם היו מאוחסנים במחסן הרחק מעין הציבור, יישארו מרוחקים מעין הציבור, ושהמוזיאון לאמנות האסלאם שכל כך דאגו להלל את חשיבותו ואת הייחודיות של האוסף שלו, יישאר ללא תמיכה פיננסית מספקת גם בשנים הבאות.

אולם, לא מדובר כאן רק בנדיבות על חשבון אחרים אלא גם בשטחיות שמאפיינת את השיח הציבורי, ובייחוד בעידן הרשתות החברתיות. אנחנו סוערים, קוצפים ושוצפים על שערורייה תורנית, לפעמים בלי לחשוב על משמעויותיה העמוקות וארוכות הטווח. כשהלחץ הציבורי נותן את אותותיו, אנחנו מתהדרים בניצחוננו, עוברים לנושאים אחרים ומותירים את בעלי העניין הנטושים לשקם את ההריסות. כרגע, המוזיאון לאמנות האסלאם מנסה לקושש תקציבים באמצעות פעילויות שונות ומשונות, כמו העברת קורס בערבית מדוברת למבוגרים, סדנאות יצירה לילדים, ארגון ימי הולדת במוזיאון ואף חדר בריחה לילדים בעקבות שוד השעונים הגדול.

השאלה האם המדינה צריכה לממן תרבות בכלל ומוזיאונים בפרט שנויה במחלוקת. באופן אישי, אני תומך נלהב בהענקת מימון מדינתי לתרבות אבל יש רבים שמתנגדים לכך. על כל פנים, המדינה צריכה לבחור – או שתיתן מימון הולם למוזיאון או שתאפשר לו להתנהל כמוסד פרטי לרבות הזכות למכור פריטים מהאוסף שברשותו. השילוב בין העדר מימון מדינתי הולם לבין התערבות מדינתית מכבידה הוא הרע מכל העולמות. בכל אופן, אני ממליץ לכולכם לבקר במוזיאון לאמנות האסלאם וכך לתמוך במוסד החשוב הזה תוך הנאה מחוויה אמנותית ואינטלקטואלית יוצאת דופן.

כד ממצרים מהמאה ה-10

פרופ' דני אורבך הוא מרצה להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים

* מבוסס על מאמר שפורסם לראשונה בבלוג הינשוף