המנון להומניזם – האלבום "פרח שחור" של כרמלה גרוס ואגנר

"פרח שחור", אלבום הבכורה של ערן צור ו-"כרמלה גרוס ואגנר" מקיץ 1991, נחשב לחריג ופורץ דרך גם ביחס לסצנת הרוק שרווחה בארץ באותה עת. בכנות אמיצה ובלתי מתפשרת ובכסות פיוטית, נגע צור בנושאים שנחשבו לטאבו בעת ההיא, ובעיקר במיניות הומו-אירוטית. האלבום התקבל בשעתו באהדה אצל המבקרים ועם הזמן גם בקרב הציבור.

קשה להתייחס לאלבומה הראשון של "כרמלה" במנותק מן ההקשרים התרבותיים והפוליטיים שבהם נוצר. הימים היו תחילת העשור האחרון של המאה ה-20, והרוק שלט בכיפה. מראשית אותו עשור שטף את הארץ גל "להקות צעירות", בהשפעתה המרעננת של מהפיכת הכבלים שהביאה לישראל את ערוץ MTV. מועדון "רוקסן" המיתולוגי, הפארקים בתל אביב והכיכרות בערד היו לזירות העיקריות בהן הופיעו להקות אלה. חלקן אף זכו להוציא אלבום בכורה ברוב פאר והדר. מכל מקום, ברוב המקרים היה זה גם אלבומן האחרון בטרם התפרקו. רק קומץ מבין אלבומי הנעורים כלל עומק אומנותי שמנע מהם להיעלם בתהום הנשייה ו-"פרח שחור" של כרמלה גרוס ואגנר בולט מעל כולם.

"כרמלה" הייתה למעשה מעין להקת המשך של "טאטו", הרכב אוונגרדי שפעל בסוף שנות השמונים ושחבריו היו מבני המחזור הראשון של בית הספר למוזיקה "רימון". כרמלה נטתה לכיוון הרוקי יותר מטאטו, על אף ששימרה חלק ממאפייניה הבולטים של להקת האם, כמו צלילי הצ'לו הקר של יובל מסנר והבס הדומיננטי של צור. הטקסטים של כרמלה, בדומה לאלו של טאטו, עסקו בנושאים של זימה ושיגעון, אך באופן פיוטי יותר, עם דגש על מיניות בכלל ועל מיניות להט"בית בפרט.

האלבום פותח בשיר הנושא את שם הלהקה, שמורכב משמותיהם האמיתיים של שכניו של צור בילדותו בקרית ביאליק. "גרוס בא מרומניה/ כרמלה מבגדאד/ ואגנר מפולניה/ מספר לו על היד". אלא שלא מדובר בשיר ציוני על קיבוץ גלויות, כי אם על מציאות קודרת של שלושה אנשים בודדים בשולי החברה. "חיים את החיים עד שהם מתים... לפני מיליון שנה שלושתם היו קופים". השיר הפותח משקף את רוח האקזיסטנציאליזם והחילוניות השורה על האלבום כולו.

רוב שירי "פרח שחור" עוסקים ביחסים רומנטיים, אהבה ומיניות – מה שמשקף את הרוח החופשית השורה על האלבום. השיר "בגן שלך" נסוב סביב הכמיהה לדעת אישה לצד האכזבה מהחוויה. למעשה זוהי יצירה לירית הטומנת בחובה הרבה יותר מאשר הדימוי הידוע של אהובה לגן נעול ("גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה", שיר השירים ד', י"ב). באמצעות שלל ביטויים הרומזים לשירת ספרד ולביאליק, מתאר צור תשוקה גדולה, ואז – בחלק השלישי של השיר – את האכזבה מהגשמתה, ואת תחושת הריחוק מהחוויה: "יונה פתח לי את הגן/ הגן ריק ואת לא כאן/ ורק הצל שלך כאן". מדעת או שלא מדעת כיוון כאן צור לדעת גדולות והתכתב עם שיריה של רחל המשוררת "גן נעול" ו-"בבוא", העוסקים באותה חוויה ("וזהו? רק זה?/...זה ותו לא.."). ראוי לציון העיבוד המוסיקלי המבריק ומערפל החושים, לא מעט בזכות פריטות הגיטרה המעורבלות-מונטוניות של ברי סחרוף, שגם הפיק מוסיקלית את האלבום יחד עם קורין אלאל.

מכאן עובר צור לעסוק במיניות קווירית. אומץ רב היה דרוש על מנת לגעת בהוויה הלהט"בית בראשית שנות התשעים, אך צור לא היסס ולא נרתע, ולפחות שלושה שירים עוסקים בכך באופן ישיר. "נשים כותבות שירה" למילותיה של חוקרת המגדר (לימים) עמליה זיו, המתאר אהבת נשים; "עד תודבר המחלה" המתאר את התסכול המיני והחברתי שגרמה המחלה שאת שמה אסור להגיד לחברי הקהילה ההומוסקסואלית; ו-"רטוב וחם", המתייחס באופן הישיר ביותר ואולי הבוטה ביותר, למיניות בין גברים. מעניין שדווקא השיר האחרון היה בשעתו לאחד מלהיטי האלבום. צור ביקש לקשור את ההומואיות לסמל הישראלי המצו'איסטי ביותר: הווי הכדורגל. האהוב נקרא – לא בכדי – גברי, והאקט האירוטי במקלחת, מביש ומדומה לירידה מהליגה הלאומית (ליגת הכדורגל הבכירה דאז) לליגה א'.

הלהיט הגדול ביותר מאותו אלבום הוא "תמונה אימפרסיוניסטית" שממשיך להתנגן על גלי האתר (והסטרימינג) עד היום. גם שיר זה הוא פרי עטה של עמליה זיו, שניסתה לתאר רגע קסום אחד של יום שמש בירקון. צור הלחין את השיר מתוך תקווה שבכך יצליח לכבוש את ליבה של המשוררת הצעירה (על אף שכבר אמרה לו שהיא "לא אוהבת בנים"). לא רק מכתיבי הבון-טון התל אביביים של גל"צ התרגשו מהיצירה המקורית הזו. גם שדרני רשת ג', העממית יותר, הרבו להשמיעה. דומה כי משהו במורכבות השיר דיבר אל רבים. תיאור פואטי ציורי של פרטי נוף שמתחברים יחדיו לכדי "תמונה אימפרסיוניסטית", כשהוא עטוף בסאונד אלקטרוני חלומי של סינטיסייזר ומכונת תופים.

שירים אחרים באלבום עסקו במשבר יחסים בין בני זוג ("פרפרי תעתוע", "עלבון"), או נגעו בביוגרפיה של צור. "החבר של המשוגע" רומז על קורות אביו של צור בזמן שנמלט מהנאצים. גם "חנוך מחנך" נכתב בהשראת אביו של צור: "מורה לספרות במפרץ של חיפה" המלמד "כיתת מכונות לבגרות מלאה", שפעם איבד את עשתונותיו לנוכח התנהגותו הפרועה של אחד התלמידים הסוררים.

"פרח שחור", שיר הנושא הסוגר את האלבום, כמו חוזר להומניזם השזור בשיר הפותח על כרמלה גרוס וואגנר הבודדים. השיר המגלומני מתאר פרח יוצא דופן, "פרח של אור משוגע", שכל שאר הפרחים, הלבנים, ה-"נורמטיביים", נאלצים להודות בגדולתו ולהשתחוות לו. קשה שלא להתרגש מהלחן ומהעיבוד המופתיים לשיר זה. פריטת מיתרים מדודה ושקולה המתקדמת לאיטה בסנכרון מופלא עם הבס הצנוע של צור וסולו הצ'לו העגמומי של מסנר.

הדיון בשירי האלבום מבהיר ביתר שאת את הזיקה שבין התקבלותו בשעתו, על תכניו המורכבים והחריגים, לבין רוח התקופה. בנוסף לרוקנרול שרווח בשדה המוזיקה הפופולרית ושסימל את ערכי האהבה והחופש, נשבה בישראל של תחילת שנות התשעים רוח של ליברליזם מתגבר. עלייתו של רבין לשלטון שנה לאחר צאתו של האלבום יצרה אווירה שתאמה את תכניו האוניברסליים – פלורליזם, הומניזם, חילוניות ורציונליזם. אלא שתקופה זו קצרת ימים הייתה. ירידתה של סוגת הרוק על סמליה הליברליים, שחלה במקביל להתנפצות הסכמי אוסלו, רצח רבין ופרוץ האינתיפאדה השנייה, הפכו את התכנים האינדיבידואליסטים של כרמלה לפחות רלוונטיים. לצד האירועים הביטחוניים העגומים, החלו לפרוח דווקא היצירה האמונית-דתית והמוזיקה הים תיכונית, אשר מתאפיינות בתכנים לאומיים ומסורתיים.

מכל מקום, עומק, כנות ומקוריות הם שעשו את פרח שחור לאלבום נעורים ששורד את מבחן הזמן, שנעים לשוב אליו, ושאף מתגלים בו רבדים נוספים בחלוף השנים. אשר לערן צור, הוא המשיך בקריירה מוסיקלית וספרותית מצליחה. יצירתו לא חדלה מלעסוק באותן התמות בהן עסק באלבום פרח שחור: יחסים, מיניות ושאלת קיומו של האדם הבודד – וכל זאת במעטפת אסתטית של שירה אומנותית. אלא שדבר ממה שצור עשה לאחר פרח שחור לא השתווה לפרץ היצירתיות האותנטית של אלבום הבכורה הזה, שכמו "הקליט" את הלכי הרוח מלאי התקווה של תחילת שנות התשעים.