בעקבות מאמר שפרסמתי בבמה זו, ושבו טענתי שצה"ל צריך להיות גם צבא גדול וחזק וגם טכנולוגי וחכם (אורי הייטנר, "מלקחי שבעה באוקטובר – לא לצבא קטן וחכם ולא לסרבנות"), הגיב אדם שאני מאוד מעריך במשפט קצר: "גם זה וגם זה – זה לא זה ולא זה".
אולם, אני סולד מהגישה הדיכוטומית של או-או, אנחנו והם, שחור ולבן, שהיא בעיניי גישה פשטנית שמתעלמת ממורכבות החיים. הייתי ונשארתי איש הדרך השלישית, שהיא דרך מובהקת של "גם וגם". איני דוגל במוניזם הז'בוטינסקאי של "חד נס" (ודרך אגב, העמקה בכתביו מעידה שהוא עצמו הרבה יותר מורכב מהסיסמה המוכרת), אלא בגישת "כלים שלובים" של יגאל אלון.
איני מקבל שיש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית ושעלינו לבחור בין השניים. גם איני חושב שמדובר בשני ערכים מנוגדים שמתקיים ביניהם משחק סכום אפס – ככל שהמדינה תהיה יותר יהודית היא תהיה פחות דמוקרטית ולהיפך. אני מאמין שמדובר בכלים שלובים ושניתן וצריך לשאוף תמיד שהיא תהיה גם יהודית יותר וגם דמוקרטית-ליברלית יותר. והעובדה שלעתים נוצר מתח בין הערכים הללו, נובעת מכך שהחיים מורכבים ושצריך למצוא את הדרך ליישב את המתח.
אני מאמין שישראל חייבת להיות מדינת לאום יהודית מובהקת, שמחויבת לממש את המטרות הלאומית ובראשן עלייה לארץ והתיישבות בה. ואני גם מאמין שישראל שייכת לכל אזרחיה ללא הבדל "דת, גזע ומין" כפי שנקבע בהכרזת העצמאות (היום היינו מגדירים זאת ללא הבדל דת, השתייכות לאומית ומגדר).
לפני עשרות שנים יזמתי והטמעתי בקיבוץ שלי אורטל תפיסה של "קיבוץ של אינדיבידואליסטים", שלפיה ניתן ונכון להיות קיבוץ שיתופי וככזה לפתח ולטפח את ההתפתחות האינדיבידואלית המקסימלית של כל חבר. את הרקע העיוני של הרעיון הצגתי בחיבור אקדמי על המתח בין הצורך בהשתייכות לצורך בחיים של חירות. עמדותיי השונות מבוססות על גישה זאת, כמעט בכל נושא ונושא.
לכן, כאשר קראתי את ספרו של מיכה גודמן "היום השמיני – ישראל שאחרי 7 באוקטובר" חשתי שהוא ממש מדבר מגרוני. המסר המרכזי של הספר, הוא מסר של "גם וגם", להבדיל ממסר של "או-או". גודמן טוען שהאיום הקיומי על מדינת ישראל מצוי בקיטוב החברתי בין שני מחנות או שבטים יריבים שתהום הולכת ומעמיקה רובצת ביניהם. עם זאת, הוא מציין, על סמך סקרים רבים, שהקרע בין המחנות הוא יותר זהותי מאידיאולוגי. אנשים מגדירים את עצמם על פי השתייכות לאחד מן המחנות, כאשר יותר משהתפיסה האידיאולוגית יוצרת את ההשתייכות – ההשתייכות גורמת לאנשים להזדהות עם האידיאולוגיה המזוהה עם המחנה שלהם ולשלול את האידיאולוגיה של המחנה היריב. למעשה, על סמך סקרי עומק ומחקרים רבים הוא מציין, שהקיטוב האידיאולוגי בחברה הישראלית הצטמצם מאוד בעשרות השנים האחרונות והוא הרבה יותר קטן מהקיטוב הזהותי. בעוד החלוקה המחנאית היא לכאורה בין המחנה שמזוהה עם הלאומיות והיהודיות של המדינה לבין המחנה שמזוהה עם התפיסה הדמוקרטית-ליברלית, הרי שבפועל הרוב הגדול של הציבור הוא היברידי – גם וגם. הרוב הגדול הזה דוגל בערכים לאומיים מחד גיסא ובערכים ליברליים מאידך גיסא, ואף תומך ברמות גבוהות של לאומיות וליברליזם. אולם, ההשתייכות הזהותית גורמת להם להזדהות בפומבי רק עם צד אחד בהשקפת עולמם.
הספר של גודמן מהווה לדעתי המניפסט של אותו ציבור היברידי. זהו מניפסט עם מעין קריאת השכמה – "עורו ההיברידים", מתוך תקווה והבנה שאם המחנה הגדול של ההיברידים שהוא גדול יותר מהמחנות הדיכוטומיים, יתגבש וייצור כאן מרכז היברידי גדול, הוא יתקן בכך את חוליי החברה הישראלית.
גודמן יוצא נגד האמירה שעל פיה האידיאולוגיה האמיתית מצויה אצל אנשי הקצוות ואילו ההיברידים מתפשרים על ערכיהם. ההיפך הוא הנכון, קובע גודמן. אדם היברידי שמאמץ את הזהות הקיצונית של מחנה הימין, למעשה מתפשר על ערכיו הליברליים וההומניסטיים כדי להתיישר עם רוח המחנה, ואילו אדם היברידי שמאמץ את הזהות הקיצונית של מחנה השמאל, מתפשר על ערכיו היהודיים והלאומיים כדי להתיישר עם רוח המחנה. ברגע שהמיינסטרים ההיברידי הגדול יתגבש כאלטרנטיבה למחנות הדיכוטומיים, האנשים ההיברידיים לא יידרשו להתפשר על ערכיהם, אלא יוכלו לבטא היטב את הערכים שלהם במלואם.
יתר על כן, האנשים ההיברידיים אינם אנשי "לא זה ולא זה", כלומר מי שמוותרים על אחת משתי האמיתות למען הפשרה וכך נשארים כמעורטלים מאידיאולוגיה, אלא להיפך. כיוון שהמציאות מורכבת, האמת נמצאת בהשקפת העולם המורכבת. דווקא המפגש בין הניגודים הוא זה שמניע את העולם. בניגוד לאריסטו והרמב"ם שחיפשו את דרך האמצע, גודמן מבכר את תפיסתו של הרקליטוס שעל פיו האיזון אינו נמצא באמצע, במרכז, אלא במכלול; בשלם הכולל את שני הניגודים. "האל", על פי הרקליטוס "הוא יום וליל, חורף וקיץ, מלחמה ושלום, שבע ורעב". האל, כלומר מה שמניע את העולם, הוא מפגש של ניגודים. כך גם התפיסה הסינית העתיקה שסמלה הוא היִין והיאנג. צד אחד שחור, צד שני לבן, ואיפה האמת? האמת לא נמצאת באחד מהצדדים היא גם לא נמצאת בנקודת האמצע שבין הצדדים, היא נמצאת במכלול של שניים האחוזים יחדיו. גודמן מציג את התפיסה באמצעות הרקליטוס והסמל הסיני, אך היא קיימת גם במקורותינו. לא בכדי המשנה והתלמוד אינם קבצים של הכרעות הלכתיות, אלא פרוטוקולים של מחלוקות הלכתיות, שכאשר הן לשם שמיים, סופן להתקיים, כלומר העמדות השונות נשארות לעד, כי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". איך אפשר לומר על עמדות מנוגדות, שאלו ואלו דברי אלוהים חיים, כאשר האלוהים הוא האמת המוחלטת? זו המורכבות של היהדות, שעל פיה האמת משלבת בתוכה ערכים שונים והשקפות עולם מנוגדות.
ההיברידיות אינה רק של הפרט, אלא גם של החברה הישראלית ושל המדינה עצמה, שמשלבת בתוכה את תרבות המערב עם המורשת היהודית. תרבות המערב מעניקה למדינה עוצמה מדעית וטכנולוגית שמתרגמת לעוצמה צבאית, שמקנה לה עליונות צבאית ויכולת להכות באויב. התרבות היהודית יוצרת את החוסן המאפשר לישראל את הקיום לאורך זמן בתנאי המלחמה והמצור שבו אנו חיים, ואת כושר העמידה לנוכח האתגר המורכב הזה. ארי שביט, בספרו "מלחמת קיום" שיצא אף הוא לאחרונה, מגדיר את ההיברידיות הרצויה למדינה כשילוב של אתונה וספרטה.
הספר של גודמן עוסק במלחמת "חרבות ברזל", אך פחות באסטרטגיה וטקטיקה, ויותר במהותה של החברה הישראלית. גודמן מנגיד בין שני מצבי צבירה של החברה הישראלית – מצב המריבה בתשעה החודשים שבין פרוץ המהפכה המשטרית לבין שבעה באוקטובר, לעומת מצב המלחמה שבא לידי ביטוי במפגן האחדות, הנחישות, הסולידריות וההתנדבות לאחר שבעה באוקטובר ובשבועות הראשונים של המלחמה, שבהם רוח העם החליפה את חולשת המדינה. מאז, שככה הרוח של אחרי שבעה באוקטובר ורוח שישה באוקטובר על חולייה שבה ומכה בנו, אך גודמן מאמין ש-"היום השמיני", כלומר היום שאחרי שבעה באוקטובר, לא אבד, והוא התקווה האמיתית לעתידה של מדינת ישראל. מי שמגלמים את רוח היום השמיני הם המילואים, שלהם מקדיש גודמן את הפרק "מיעוט אקטיבי הנושא בקרבו את העתיד" – הפרק האחרון בספר.
גודמן מעלה על נס את "יותר משלוש מאות אלף ישראלים שעזבו את בתיהם, עסקיהם ומקומות עבודתם, התגייסו לצה"ל ומצאו את עצמם ניצבים מול אתגרי ענק, שההיסטוריה הציבה בפני מדינת ישראל. הישראלים הללו הביאו אתם לשדה המערכה את היכולות, המיומנויות והקשרים שאותם רכשו בחיים האזרחיים. רמת הביצועים שלהם עלתה על כל הציפיות של המערכת שגייסה אותם... מדובר בישראלים שבימי שגרה משייפים את היכולות שלהם במסגרת קריירה שתובעת מהם יעילות ותחרותיות, ובימי המלחמה, כל היכולות שנוצרו בזירה האזרחית הקפיטליסטית הפכו ליכולות שהופעלו בזירה הצבאית והלאומית. לפנינו הדגמה חיה, מעוררת השתאות, של הקשר בין היברידיות ערכית לבין עוצמה לאומית. היכולות והמיומנויות של אנשי המילואים שפותחו בחיים האינדיבידואליסטיים שלהם; הרצון העז להילחם, מסירות הנפש והמוכנות להקרבה הגיעו מהחלקים הקולקטיביסטיים שבנפשם. צבא המילואים הוא המקום שבו הערכים הלכאורה מנוגדים של ישראל היהודית והדמוקרטית נפגשים, מתמזגים ומפיקים את העוצמה שנדרשת להצלחת המדינה".
גודמן מציג תובנה שגרמה לו לשינוי תפיסה. הוא גנז ספר שעמד להוציא והמיר אותו בספר הזה שמבטא את התובנות החדשות שלו. "לאחר שפרצה המלחמה הבנתי עד כמה טעיתי. הספר הקודם הניח, שהאופי ההיברידי של ישראל הוא הייעוד שלה, שנתפנה לעסוק בו רק לאחר שנוודא שהצרכים הבסיסיים שלנו מבוססים ומוגנים. קודם נבטיח את הקיום, אחר כך נתמקד בזהות ובייעוד. המלחמה הבהירה, שכדי לשרוד אנחנו צריכים עוצמה לצד חוסן, והבהירה גם, שכדי לנצח אנחנו זקוקים לתודעה לאומית יהודית חזקה, אחרת נתפרק למגזרים, ולערכים ליברליים חזקים, אחרת נתפרק ממשאבים. במילים אחרות, המלחמה הבהירה לי, שהחשיבה שמקדימה הישרדות לזהות היא חשיבה כוזבת. ההיברידיות של ישראל היא לא החלום שיום אחד נממש, אלא תנאי להישרדות שלה. הזהות שלנו כמדינה יהודית ודמוקרטית היא לא הפרח שאנחנו חיים עבורו, היא הלחם שאנחנו חיים בזכותו".
מיכה גודמן ניחן בכישרון גאוני לפשט מורכבות. לעתים, המהלכים שהוא מציג, של תזה ואנטיתזה היוצרים סינתזה, פשטניים מדי. עם זאת, בתוך הכאוס, הרעש ועכירות האוויר, הוא משכיל ליצור במאמריו, בהרצאותיו, בהסכת "מפלגת המחשבות" שלו ושל אפרת שפירא רוזנברג ובעיקר בספריו, ובהם ספר זה, בהירות המאפשרת לנו לראות נכוחה את המציאות, כשהוא מציע את הדרך ההיברידית כדרך המלך של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ציונית וליברלית.
בדרך הזו אני מאמין בכל ליבי.
מיכה גודמן / היום השמיני – ישראל שאחרי 7 באוקטובר
הקיפוד והשועל, 2024,
236 עמודים
אורי הייטנר הוא איש חינוך, חקלאי ופובליציסט
Report