"מעל פסגת הר הצופים" – שיר המחאה של אביגדור המאירי

בתמונה הר הצופים, 2022

חג השבועות הוא לא רק חג הקציר וחג מתן תורה אל גם השני משלושת הרגלים, שבהם מצווה מדאורייתא לעלות לרגל לירושלים. הערגה הדתית של יהודים לירושלים הייתה גם ערגה לאומית של עם החולם על קוממיות בארצו.

ערגת העם היהודי לירושלים במהלך שנות הגלות, באה לידי ביטוי בתפילה ובפיוט. מהמאה ה-19 ואילך, הביעו יהודים את ערגתם לעיר הקודש גם בדרכים חילוניות יותר, בשיר ובסיפור. אחד הבולטים בשירי הערגה לירושלים, הוא השיר הקאנוני, ואף המנוני במעמדו, "מעל פסגת הר הצופים".

וכאן מצפה לנו הפתעה קטנה. השיר ההמנוני הזה, הוא בעצם שיר סאטירי. "מעל פסגת הר הצופים" נכתב ב-1928 עבור התיאטרון הסאטירי הארצישראלי הראשון, "הקומקום" והושר שם לראשונה במוצאי ראש השנה, 16 בספטמבר 1928. ב-26 באוקטובר 1928 פורסם השיר ביומון "דֹאר היום" תחת הכותרת "ירושלם, ירושלם (רומאנס חלוץ)". את השיר כתב המשורר, הסופר והמסאי, חתן פרס ישראל, אביגדור המאירי, שכתב את רוב המערכונים והשירים לתיאטרון "הקומקום", ושהמשיך בקריירת הסאטיריקן בתיאטרון "המטאטא".

ביצוע של השיר "מעל פסגת הר הצופים" בגרסתו המוכרת (הבית הראשון והבית הרביעי)

אבל איפה הסאטירה בשיר הזה? הרי סאטירה היא שילוב בין ביקורת ומחאה לבין הומור, ואילו "מעל פסגת הר הצופים" הוא שיר רציני להחריד, ואין בו שמץ של ביקורת חברתית. ובכן, השיר המוכר והמושר הוא רק המסגרת לשיר שכתב המאירי. נהוג לשיר את הבית הראשון ואת הבית האחרון של השיר, בהם תיאר המשורר את הערגה של העם היהודי לירושלים.

וכך, הבית הראשון מתאר את כמיהתם של מאה דורות לחזור לירושלים:

מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים

אֶשְׁתַּחֲוֶה לָךְ אַפַּיִם.

מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים

שָׁלוֹם לָךְ, יְרוּשָׁלַיִם.

מֵאָה דּוֹרוֹת חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

לִזְכּוֹת, לִרְאוֹת בְּאוֹר פָּנַיִךְ.

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם,

הָאִירִי פָּנַיִךְ לִבְנֵךְ!

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם

מֵחָרְבוֹתַיִךְ אֶבְנֵךְ!

אבל כל התיאור הזה, הוא מעין הקדמה לשאלה: מאה דורות חלמת על ירושלים, וכעת, כשהגעת אליה, מה אתה עושה? וכאן מגיע הבית השני שאותו איננו נוהגים לשיר, ובו מתאר המשורר את הפלגנות והשנאה בין העדות היהודיות בעיר, ובין חילונים ודתיים. כאמור, בסאטירה נהוג לשלב בין ביקורת ומחאה לבין הומור, אך כאן המשורר העדיף לזנוח את ההומור. הבית השני, שנכתב מנהמת לבו, הוא מחאה בלבד:

בְּלֵב בּוֹטֵחַ בָּאתִי הֲלוֹם

הָקִים אֶת הֲרִיסוֹתַיִךְ

אַךְ אֵיךְ אֶבְנֶה אֶת בֵּית מִקְדָּשֵׁךְ

אִם אֵין שָׁלוֹם בֵּין בָּנַיִךְ?

סְפָרַדִּים, אַשְׁכְּנַזִּים, תֵּימָנִים, פָלָשִׁים

אוּרְפָלִים וְגוּרְגִ'ים וַחֲרֵדִים וְחָפְשִׁים

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם

לֹא זֹאת חָזִיתִי בַּחֲלוֹם!

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם

בֵּין בָּנַיִךְ הַשְׁרִי נָא שָׁלוֹם!

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם

בֵּין בָּנַיִךְ הַשְׁרִי נָא שָׁלוֹם!

בבית השלישי המשורר מתאר את עצמו כמי שקיבל את המפתח לפתוח את השער הסגור בשערי ירושלים – שערו של משיח:

עִיר-פְּרָזוֹת הָיִית עִיר קָדְשִׁי

נִשְׁבַּר בָּךְ כָּל בָּרִיחַ;

אַךְ עוֹד נִשְׁאַר בָּךְ שַׁעַר סָגוּר,

זֶה שַׁעַר הַמָּשִׁיחַ.

רִבְבוֹת בָּנַיִךְ שְׁלָחוּנִי אֵלַיִךְ

לִמְסֹר לְיָדִי אֶת מַפְתְּחוֹתַיִךְ.

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם

נִשְׁבַּעְתִּי בְּשֵׁם אֲדֹנָי:

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם

הָאִירִי פָּנַיִךְ אֵלַי!

על אף שהוא כותב בגוף ראשון יחיד, ברור שהמשורר אינו מתכוון לעצמו כי אם לדורו שקיבל ממאה הדורות שחלמו על הגאולה, את המפתח לבואה. אולם, מן הבית השני אנו מבינים, מדוע אין הוא יכול לעשות כן ומה מעכב בעדו – הפלגנות והשנאה בין העדות היהודיות.

אולם בבית האחרון המשורר מודיע שהוא לא יוותר על שליחותו, לפתוח את שערי העיר בפני המשיח, כלומר בפני הגאולה (וניכר שהוא מדבר על גאולה ציונית). וכדי שאף אחד לא יטעה בנחישותו, המשורר מודיע שהוא לא מתכוון לזוז מירושלים.

מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים

שָׁלוֹם לָךְ, יְרוּשָׁלַיִם

אַלְפֵי גּוֹלִים מִקְּצוֹת כָּל תֵּבֵל

נוֹשְׂאִים אֵלַיִךְ עֵינַיִם

בְּאַלְפֵי בְּרָכוֹת הֲיִי בְּרוּכָה

מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ, עִיר מְלוּכָה

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם

אֲנִי לֹא אָזוּז מִפֹּה!

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם

יָבוֹא הַמָּשִׁיחַ, יָבוֹא!

השיר "מעל פסגת הר הצופים" אקטואלי גם היום, שכן למרבה הצער, הפלגנות והשנאה עדיין קיימות בין העדות היהודיות ובין דתיים וחילונים. אבל כמו אז גם כיום, אנחנו לא נזוז מפה.

השיר המלא כפי שפורסם ביומון "דאר היום"

אורי הייטנר הוא איש חינוך, חקלאי ופובליציסט